אריה גולן יוצא לקרב נגד סגירת רשות השידור
מגיש "הבוקר הזה" של רשת ב' כבר 18 שנה, מתגעגע לימים שבהם העיתונות המודפסת שגשגה, והטלוויזיה לא ידעה מה זה תוכניות ריאליטי. רגע לפני שהוא מקבל פרס מפעל חיים על תרומתו לעיתונות, הוא תוקף את עמיתיו לתקשורת: "רוצים לסגור גוף מפואר כמו רשות השידור, אבל הם מסתכלים עלינו גוססים ועוברים הלאה"
לסטירות, למד גולן, יש כל מיני גוונים ועוצמות, אבל הכי כואבת זו הסטירה שמונחתת בשקט בזמן שמעל הבית השני שלו, רשות השידור, מרחף צל סגירה.
מכתב האישום של גולן אף אחד לא יוצא בזול: הפוליטיקאים "שרוצים להיכנס להיסטוריה כעוקרי הרים", ההסתדרות שנאלמה דום, כי "מה אכפת לה מ-2,000 עובדים שייזרקו לרחוב", ציבור המאזינים, שאמנם מצביע באוזניים מדי בוקר בשעה שש, אבל נדם, וחבריו לתקשורת.
"באמת, לא אכזבתם חברים, לא ציפינו ליותר, ידענו שחלק אפילו יתמכו בחיסול, זו זכותם. ככה זה, הסולידריות לא גרה כאן יותר. אז להתראות ותודה על הדגים, לא כולם היו מסריחים מהראש", התבטא בערב ראש השנה בשידור.
"זו תהיה המתה בלי חסד של השידור הציבורי. זירת התקשורת האלקטרונית תהיה נתונה מעתה באופן בלעדי בידי ערוצים מסחריים שתפקידם אחד: לעשות כסף.
"כמה שיותר כסף עבור הזכיינים, עבור הבעלים. ומכיוון שאת הכסף הגדול מניבים הקידוחים בשדות שעשועוני הריאליטי, זה מה שמטרטר מכל חלון ובכל סלון.... כי אנשים לא רוצים לשלם אגרה. אנשים רוצים טלוויזיה בחינם, ורדיו בחינם, ועיתון בחינם. כן, זוהי ישראל היום".
על הרקע הזה, ארבע שנים לאחר שהוענק לו פרס סוקולוב, התבשר גולן כי אגודת העיתונאים בתל אביב בחרה להעניק לו, לצד אורי אבנרי, פרס מפעל חיים על תרומתו לעיתונות.
"מה מפעל חיים? ", הוא מחייך. "החיים רק התחילו. אני שמח על הפרס וזה כבוד גדול בשבילי, בפרט בתקופה הזאת, שיש כל כך הרבה התקפות על השידור הציבורי. אני בפרונט אז אני מקבל את הפרס, אבל מצדדיו ומאחוריו של זה שמדבר בפרונט עומדים כתבים, עורכים, מפיקים, טכנאים, ואני מקבל את הפרס בשם כולם. כדי לעשות יומן לא די באדם אחד. צריך כתבות ורעיונות, צריך טכנאים - הרי בחיים אני לא אבין איך אני יושב ברוממה ושומעים את זה בכל המדינה. זה עדיין פלא בעיני".
גולן (66), נשוי ואב לשלוש בנות, מתגורר בירושלים ומגיש מזה 18 שנה, חמישה בקרים בשבוע, את "הבוקר הזה", יומן הבוקר של רשת ב'. זו אחת התוכניות הזוכות לשיעור ההאזנה הגבוה ביותר בישראל.
הוא החל את דרכו כמגיש משדרים בגלי צה"ל במסגרת שירותו הצבאי. בהמשך שימש ככתב מדיני, פרלמנטרי ושליח רשות השידור בוושינגטון, וכן תכניות אקטואליה ופוליטיקה בערוץ הראשון. בשנות ה-80 נשלח מטעם חטיבת הסטודנטים של הסוכנות היהודית, הגיש את המבזק שהודיע על פרוץ מלחמת יום כיפור ובשנת 1983 היה העיתונאי היחיד שראיין את מנחם בגין לאחר הסתגרותו בביתו.
"זו אחריות גדולה", הוא אומר. "מאות אלפים שומעים אותי כל שנייה וכשאני מראיין מישהו אני רוצה להיות מספיק חכם כדי לשאול את השאלות שהמאזינים היו רוצים לשאול. זה ההישג הכי גדול שלי". על הטעויות הקטנות, או כפי שהוא מכנה אותן "הדברים המצחיקים והמעצבנים שלא צריך לעשות מהם קטסטרופה", מחל לעצמו מזמן.
רצח רבין - זה כבר סיפור אחר. "הטראומה הזאת אינה עוזבת אותי. כולנו עצמנו עיניים מול הכתובת על הקיר. גם אני. למרות שהייתי משוכנע שיהיה רצח, לא עשיתי כלום", כתב ב"עין השביעית" בינואר 2000.
גם היום זה לא מרפה. "כל מה שכתבתי אז תקף גם היום. ה-4 בנובמבר שחל השבוע הוא תאריך משמעותי מאוד בחיי. אני עולה לקבר עם החברים של יצחק לטקס אזכרה יותר קטן מהטקס הממלכתי שהנחיתי בהר הרצל השנה.
"בימים האלה, דווקא כשהתחילו שוב איומים ודיבורים על בגידה, צריך מאוד להיזהר מההשתלחויות ומההסתות. גם אז זה התחיל במילים. אמרו עליו שהוא בוגד, אמרו שזו ממשלת יודנראט, ולבשו מדי אס אס. כשמתחילים שם, זה עלול להיגמר ברצח נוסף".
מה יכולת לעשות בזמנו שלא עשית?
"לצאת יותר חזק בתקשורת, ולא רק אני. אולי מישהו היה מתעורר והדבר הנורא הזה היה נמנע. בכל המובנים זה פוסט מורטם ומה שנשאר זה קבר בהר הרצל, ונורה אדומה שצריכה לדלוק גם היום".
איך לא הופכים לאדישים?
"באמת אכפת לי. אתה לא יכול לעשות עבודה כזו אם אתה לא מגלה מעורבות במובן האזרחי שלה. יש דברים שמרתיחים אותי, יש דברים שמשמחים אותי. אני חי פה. מאוד חשוב לי מה קורה בארץ סביבנו, לאן המדינה הולכת ולאן היא לא הולכת. זו מדינה עם הרבה מאוד בעיות ואנחנו משתדלים לשים אותן על סדר היום. אני מקווה שאנחנו מצליחים לעשות את זה. אם לא זה העיקר בעבודתי, מה כן?".
ריבוי כלי התקשורת שצומחים כאן תחת כל עציץ רענן יכול לרמז מה כן.
"טוב שיש הרבה והלוואי שיהיה יותר. אני בעד שיפרחו מיליון פרחים ושיהיו המון עיתונים, תחנות רדיו וטלוויזיות, כך שלכל אחד תהיה בחירה לקחת מכל התקשורת הזו את מה שהוא אוהב במיוחד ומתעניין בו במיוחד".
אני מדברת על עשבייה שוטה. לא על פרחים.
"הכוונה שלי היא לאתרים עיתונאיים שיש בהם עורך אחראי, כתבים ועריכה. בעניין האינטרנט, יש לי בעיה עם העובדה שהוא פרוץ. ניקח לדוגמה את הטור שעשיתי ליומן השנה האחרון. כתבתי את הטור נטו. מישהו לקח את זה, הכניס אינסרטים של פוליטיקאים ושם את הכותרת המטעה 'אריה גולן נפרד מהשידור הציבורי'. ברגע שזה מגיע לאינטרנט כל אחד יכול לעבד את זה איך שבא לו.
"זה דבר נוראי. האנונימיות הזו מדאיגה אותי. אני רוצה שאנשים יקחו אחריות על הדברים שלהם ואם מדובר באתר אינטרנט שהוא עיתון וירטואלי, שיהיו לו כתובת, עורך ושמות של האנשים שעומדים מאחוריו ".
אחת הטענות הרווחות היא שבמצב הנוכחי, תנאי הקבלה היחידי לתקשורת הוא שיהיה למועמד דופק. אולי הכשרה היא תנאי לתקשורת טובה יותר?
"בכל מקרה המבחן הוא בעבודה. אורי אבנרי נהג לספר שכאשר מישהו היה מגיע למערכת'העולם הזה' ומבקש עבודה, הוא היה אומר לו: 'לך, תתחיל לכתוב'. השיטה הזאת עבדה. יש הרבה עיתונאים שיצאו מבית המדרש של העולם הזה כמו אורי דן המנוח ודן מרגלית ועוד".
בשביל זה צריך קברניט כמו אבנרי.
"נכון. אני בעד קורסים, הכשרה מקצועית ובתי ספר לעיתונות. מהדברים האלה יוצאים לדעתי הכשרונות האמיתיים. זו הדרך הכי נכונה. בסוף לא הפרוטקציה ולא הבלגן הם הדרך הטובה. יש הרבה מה ללמוד בנושא של עיתונות ויש ממי ללמוד. זו דרך המלך לפי דעתי".
אם להסתמך על דעת הקהל, יש מצב שיוצאי האח הגדול שהפכו לאנשי תקשורת, הם דרך המלך.
"זו לא עיתונות. אני לא רואה בהם עיתונאים וגם הם לא רואים בעצמם עיתונאים. אני רק רוצה שיהיו בטלוויזיה, ברדיו ובעיתונים הרבה ברירות. ואם יש גם אנשים שרוצים לראות את בוגרי האח הגדול, סבבה. למה לא".
כי הקהל מפסיק להבדיל בין עיתונות ללא עיתונות. בוא נדבר על רשות השידור.
"מסביב יהום הסער, מדברים על סגירה ואני מקווה שרשות השידור תמשיך להתקיים. היא חשובה למדינה ולדמוקרטיה הישראלית. אני לא רואה מדינה מתוקנת שאין לה שידור ציבורי. שיעשו איזושהי רפורמה ויתקנו את מה שצריך לתקן.
"אם יש אנשים שסבורים שצריך לסגור את הרשות הזאת - זכותם. אם מישהו כותב מאמר שקורא לסגור, זה לגיטימי. אבל אני מצפה מהעיתונאים ככלל לאיזושהי סולידריות ולניסיון לסייע לנו שהרשות הזאת תמשיך להתקיים. הייתי מצפה מעמיתינו לתקשורת שיהיו מודאגים מזה שרוצים לסגור גוף מפואר כמו רשות השידור. השתיקה הזאת מאוד מאכזבת.
"אנחנו פעלנו כשמעריב היה בסכנה וכשערוץ עשר היה בסכנה נתנו לזה ביטוי בשידורים שלנו בלי סוף. עכשיו, כשהאחרים רואים אותנו ככה בסכנה או גוססים או נמצאים בצרה גדולה, הם מסתכלים עוברים הלאה. זה כואב".
חבריך לתקשורת עוזבים בזה אחר זה את ירושלים.
"יש לי פה בית יפה, משפחה נהדרת ושלוש מתוך ארבע הנכדות שלי גרות פה עם אמא שלהן שירלי. אני עובד בקול ישראל מירושלים, וכל עוד קול ישראל מירושלים אני אשאר כאן. אני פה, אנחנו פה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם