גיורא נעלם בשדה הקרב, יומנו של האב המתאר את החיפושים הועלה לרשת
במשך שנתיים, ועל פני 650 עמודים, כתב המתמטיקאי דוד מייזלר יומן המתאר את חיפושיו אחר בנו החייל גיורא, שנעלם יום אחרי פרוץ מלחמת הכיפורים. הוא תיעד כל פרט קטן הקשור להיעלמותו עד שגופתו זוהתה בשנת 1975. בנו האחר גילי, שהעלה את היומן לאחרונה לדף פייסבוק מיוחד, מספר על התקוות שנגוזו, על חוסר הוודאות ועל הספקות שעדיין מקננים בו
מתוך יומן החיפושים של דוד מייזלר: 14:00-3:00 - היה אצלנו אריק מנור. הוא קיבל חופשה. בלי להיכנס לפרטים - מכל סיפוריו המסקנה היא הבאה: אם גיורא לא בשבי המצרים ולא מופיע בימים הקרובים הביתה, הרי גדולים מאוד הסיכויים שהוא נהרג. גדוד 196 ספג הכי הרבה מכות בזמן הבלימה ומגדוד זה נשארו שרידים. בן הדוד של אריק עוסק בחקירת המקרים הדומים.
אריק הבטיח לי שאמא שלו (לנה) תמסור לנו את האמת כאשר זה ייוודע לה. הרבה בחורים, כאשר הטנק נפגע, מקום להפסיק להילחם עברו לטנקים אחרים. הוא גם אמר לי: נהרגים בד"כ הבחורים שלוחמים בגבורה, בין היתר אלה מהגימנסיה העברית, מבית הספר שליד האוניברסיטה, מבית הספר הריאלי בחיפה וכד'.
"מלחמת יום כיפור לקחה מהמדינה את התום, ומאיתנו את גיורא. לקחה בלי להוכיח שלקחה". כך פותח גילי מייזלר את דף הפייסבוק שבו העלה את יומן החיפושים שכתב אביו, דוד מייזלר, אחר גיורא, בנו ואחיו של גילי, שנעדר בחזית סיני במלחמת יום הכיפורים.
דוד מייזלר, אז ד"ר מוערך בחוג למתמטיקה באוניברסיטה העברית, ולימים פרופסור, תיעד במשך יותר משנתיים את מסע החיפושים המייאש אחר בנו הנעדר. הוא כתב את יומן החיפוש בכתב יד מסודר ובדקדקנות של מתמטיקאי על גבי 650 עמודי מחברת כשהוא לא מחסיר כל שיחת טלפון, כל גלויה, כל מפגש וכל סיגריה במסע המצמרר אחר עקבות בנו, שאבד בחזית.
גילי מייזלר, שהיה בן 12 כשפרצה מלחמת יום כיפור, ידע שאביו מתעד את החיפושים, אך את היומן עצמו מצא רק שנים רבות לאחר מכן. "כשאבא נפטר בינואר 96' עשיתי סדר בדברים שלו ומצאתי את היומן", הוא מספר.
היומן שימש את גילי לצורך עשיית הסרט "גחליליות", שמתעד את חייו בצל החיפושים של האב, אבל גם את החיפושים חסרי התקווה שלו עצמו אחר אחיו בתאילנד ובנפאל אחרי הצבא.
מייזלר הקליד את היומן ובשלב מסוים אף כרך אותו והוציא בהוצאה מצומצמת לכל מי שעזר ביצירת "גחליליות". ניסיונותיו להפיצו להוצאות ספרים כשלו. "לפני חצי שנה בערך פתאום ירד לי האסימון ועלה לי הרעיון להשתמש באינטרנט ובאמת להעלות את זה לפי קצב הכתיבה כמו סטטוס בפייסבוק", הוא מספר.
בשבועות האחרונים הוא מעדכן בכל יום את היומן בפייסבוק בהתאם לתאריכי הרשומות במחברות של האב. במקביל פתח אתר אינטרנט בשם: "יומן החיפושים אחר גיורא".
גיורא, ילד טוב ירושלים, נולד ב-1954 בעיר לבוב, שבברית המועצות. בגיל ארבע עלה עם הוריו פניה ודוד והמשפחה השתקעה בירושלים. הוא למד בתיכון שלידו האוניברסיטה העברית, היה מדריך וראש גדוד בצופים וכשהגיע מועד גיוסו בקיץ 1972 בחר להיות טנקיסט.
כשפרצה המלחמה היה חניך בקורס מפקדי טנקים בבית הספר לשריון במחנה ג'וליס. בשיחת הטלפון האחרונה להוריו הודיע להם כי לא יגיע הביתה לחופשת יום הכיפורים. גילי, שהיה עדיין תחת רישומה של מריבה ילדותית עם אחיו, סירב לגשת לטלפון.
גיורא שובץ כנהג טנק פטון ונשלח עם חבריו לקרבות הבלימה בחזית הדרום. הטנק שלו נפגע ככל הנראה למחרת פרוץ המלחמה, מזרחית לצומת "טליסמן"-"לכסיקון", אבל פרטים מדויקים על גורלו האישי כנראה לא ייוודעו לעולם.
ב-11 בנובמבר 73' גיורא הוכרז כנעדר. הסברה שנהרג סמוך לתעלה ב-7 באוקטובר נתמכה רק נסיבתית. עדות עיקשת של חבר, יגאל רינגרט, שלפיה פגש בגיורא ב-14 באוקטובר באזור אחר בסיני, סתרה אותה וגרמה לטלטלה משפחתית עצומה.
ימים של ציפייה, לילות של חרדה, חודשים בין ייאוש לתקווה. יגאל נשאר דבק בגרסתו גם לאחר שנחקר בהיפנוזה והוריו של גיורא לא ידעו את נפשם. "דוד מייזלר היה רגיל לעסוק בעובדות ובהוכחות", כתב גילי בדף הפייסבוק שאליו העלה את היומן.
"עדויות וסברות לא הספיקו לו. לצד כאב נורא שכרסם בנפשו, רוחו היתה חדורת דחף עז למצוא פתרון לתעלומה. הוא, ואיתו אשתו, פניה מייזלר, לא היו מוכנים לשקוט עד שהמסע אל חקר האמת יסתיים בתחושה שהגיעו אל 'מה שהיה להוכיח'.
"נראה שההחלטה לתעד את פעולותיו היתה בחירה הישרדותית לא מודעת עבורו. למעשה, היומן שימש לו תיק חקירה אלטרנטיבי, חלופה פרטית לחקירה הרשמית שלא הייתה. ביסודיות אופיינית פירט דוד כל צעד במסע החיפושים אחר גיורא.
"כל בדל מידע שאסף תועד במחברת, שהפכה ליומן עב כרס. המסמך האותנטי הנדיר משרטט לאורך שנתיים מיוסרות קרע אישי בצד שסע ציבורי שתבעה המלחמה וגם היכרות מאוחרת של אב עם בנו בהיעדרו".
יום חמישי- 15.11.73
...הסברתי לפניה שעכשיו צריך להחזיק מעמד. לא יבואו להודיע לנו שהבן לא נמצא ברשימת השבויים, אולם מפי השבויים אפשר יהיה להוציא איזה שהוא מידע לגבי ה"נעדרים" שלא נפלו בשבי. זה עלול לקחת קצת זמן מכיוון שלא תהיה אפשרות כבר עכשיו לחקור את הפצועים-השבויים שלנו. אולי נזכה, לפחות, לקבר, שם נוכל לבכות על נפילת בננו.
"הלוואי וכל ההיגיון שלי יתבדה ובכל זאת נקבל הודעה שגיורא בשבי. ב-10:55 - צלצלה אלישבע ירון. סיפרתי לה ששום דבר לא קיבלנו, ושמוסרים את ההודעה מיד עם הגיעה לקצין העיר. מסרתי לה שאין לי כבר תקוות, והתקווה היחידה - "שנזכה לקבר".
היומן כולל תאריכים, שעות ביקור מדויקות, מי צלצל מתי, מי אמר מה, ומתי הסתיים ביקורו. ולצד כל אלה - הערות תכליתיות: מסקנות מהביקור, משיחת הטלפון, מעדות שנייה של חבר או של שכן או של קולגה או ממפגש רשמי עם קיסינג'ר או עם נשיא המדינה.
נכתבו משימות לביצוע ונקודות לבירור בעקבות המסקנות, כמו גם חוות דעת אישית על אודות הידידה שכתבה, החבר שטלפן, השבוי שהעיד או המפקד שנמנע מביקור.
גילי מייזלר: "היומן של אבא הוא הרבה יותר משמות, תאריכים ומסקנות. בין השורות המדודות ניכר הבלבול הגדול בצה"ל ובחברה הישראלית, חוסר האמון בהנהגה הפוליטית שהובילה אלפים לאבדון, התלות בתקשורת, בערוץ הטלוויזיה היחיד ובעיתונים, שמנעו פרסום מידע העשוי לזרוע דה-מורליזציה בעם, והאכזבה מהממסד הצבאי ומערכי המפקדים".
"למעשה", מסביר גילי, "היומן שימש לאבא תיק חקירה אלטרנטיבי. שלא כמו בחקירה הרשמית, שהחלה רק מאוחר יותר והתבססה על פרטי המידע שאסף, את החקירה הפרטית שלו הוא ניהל בחלל ריק, ללא רכב או נהג בוס, ללא תקציבים וקשרים.
"הוא ואמא ערכו את כולה תוך שיטוטים רגליים ובאוטובוסים, באמצעות טלפונים מהבית, בעזרת חברים רבים ואוהבים - שלהם ושל גיורא - ובכוחות נפש עצומים שחילצו מתוך הצלקות".
ביומן מתאר ד"ר מייזלר בין היתר את ניסיונותיו לפרסם מודעות ומאמרים על בנו האובד בעיתונות היומית. את שיחותיו עם משה ז'ק ומשה יוסטמן (יוסטוס), מבכירי "מעריב" דאז, ואת הכתבה שפרסם לבסוף בעיתון כתב "מעריב", יוסף ג'ו וקסמן.
לתחושת הבלבול הוסיף עם השנים גם דף הפתיחה בספרו של א.ב יהושע "המאהב". מודעה בעיתונים שבה ההורים דוד ופניה מבקשים את עזרת הציבור בחיפוש אחר בנם הנעדר שימשה לסופר השראה והוא כתב על גיורא, שאולי בכלל בחר מרצונו החופשי להתרחק והוא נמצא בחוף מרוחק כלשהו ולא רוצה שיידעו היכן הוא. "זה שיגע אותי", סיפרה לימים האם.
היו גם שמועות שחלקן הוזכרו ביומן. הייתה שמועה שגיורא, בשל מוצאו, נחטף לצוללת רוסית. שמועות נוספות דיברו על כך שהוא ברח מהמלחמה, חזר לרוסיה, חי עם ערבים בכפר נידח, נשלח מסיני לחזית הצפון ועוד.
"אבא החל לכתוב את היומן 11 יום אחרי שפרצה המלחמה וכל שביב של מידע על גיורא לא התקבל", מספר גילי. "לאורך שנתיים כתב ברצףבירושלים ובטורונטו שבקנדה, לשם יצא יחד עם אמא ואיתי לשנת שבתון. במרבית התקופה הזו ביקש להישאר עם הסטטוס 'אב לנעדר' ולא להפוך לאב שכול".
שנתיים אחרי שנעלם, הגיעה החדשה שכולם חששו ממני. "ביוני 1975 זה נגמר. צלצול מהקונסוליה בישר שגופתו של גיורא זוהתה רשמית", נזכר גילי. "אבא ביקש כדורי שינה וארגן יחד עם אמא את הטיסה לארץ ואת סדרי הלוויה. זו נערכה ב-16 ביוני 1975 בהר הרצל. בערבו של אותו יום, כתב: 'הגעתי לסוף הדרך'".
אלא שגם המצבה לא סילקה את הספק. "זה ריחף באוויר של כולנו גם כשאבא דיווח 'השקיתי את גיורא' ו'כבר יש לו שכן מימין'", אומר גילי. "אל חתימת היומן הגיח אבא כמעט שלוש שנים מאוחר יותר, לאחר שנתיים וחצי שבהן זנח את הסיקור.
"'מזמן לא היו לי בכלל חלומות', הוא כותב באפריל 1978, 'אבל לפנות בוקר ראיתי את גיורא. אני לא זוכר הרבה... אנחנו נוסעים יחד - ואני מחבק אותו ובוכה'. הפנים שנמחקו - סוף סוף ניבטו אליו. נדמה שרק עכשיו, עם הופעתם המיוחלת בחלום, יכול היה להניח סופית לתיעוד החיפושים".
אלא שאז הגיע הנעלם הגדול מבחינתה של המשפחה. "הפאזל שלו, של כולנו, לא הושלם", אומר גילי. "במשוואה המתמטית נותר עדיין נעלם ויחד איתו נותרו הכאב ומסמך מרתק ומצמרר - דוקומנט שמעקר את המשמעות מכל נגיעת עריכה", מסכם גילי. למעשה, גופתו של גיורא זוהתה על פי עדויות נסיבתיות, שכן אז עוד לא ניתן היה לזהות גופות על פי ה-DNA.
השאלה המקננת עד היום בלבו של גילי - וגם בלבם של כל מכריו וחבריו של גיורא - היא אם באמת גיורא נקבר שם בהר הרצל, או שמא רק סיפורו נקבר ותמיד ימשיכו להדהד דבריה של האם פניה ז"ל בתוכנית רדיו של עדנה פאר: "הוא (גיורא) נתן את המקסימום ואנחנו לא נתנו לו את המינימום".
פרופסור דוד מייזלר נפטר בשנת 1996, בגיל 83. רעיתו פניה נפטרה בשנת 2005 בגיל 80.
לכניסה לאתר המתאר את יומן החיפושים ליחצו כאן
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם