הפוליטיקאים התחלפו בפשוטי העם: ביקור בקבר מרן
רוכלים שמוכרים מחזיקי מפתחות וספרי זיכרון לכל דורש, גברים ונשים שמתפללים במרחק נגיעה זה מזה, ודממת אלחוט המעידה על יראת כבוד. במלאת 30 יום למותו של הרב עובדיה יוסף, התחלפו אנשי הציבור ומאות האלפים במבקרים מהיישוב, שמבקשים לחלוק את רגשותיהם
זו לא רק הפרדה פיזית. גדר האבנים מסמנת גבול ברור בין הפוליטיקה, המאבקים מבית ומחוץ, ודמותו של הרב יוסף בחייו - דמות סוערת, קולנית, שנויה במחלוקת; לבין ההווה, שבו הפך מקום הקבורה לאתר עלייה לרגל שליו ושקט, אליו עולים מאות מדי יום ביומו, מתפללים, מבקשים פרנסה, זיווג, פרי בטן. העסקנות אפוא, נשארה בחוץ.
שני דוכנים למכירת מרצ'נדייז מקדמים את פני המבקרים בכניסה לבית הקברות סנהדריה. מחזיקי מפתחות מכל הגדלים עם דיוקנו של מרן; תמונות גדולות כקטנות של הרב, עם הכיתוב "אוהבים אותך מרן", ספרי זיכרון ותמונות. "מחזיק מפתחות של מרן, עשרה שקלים", צועק רוכל חבוש כובע שבידו סיגריה.
התרשמות חלקית - אין ביקוש לסחורה. סמוך לרוכל מרכלים שני קבצנים. אחד על קלנועית, הקולני מבין השניים, מספר סיפור עסיסי - מדי פעם, כשמתפללים מתקרבים, הוא שולף בקשה אוטומטית. "עזרה לחתנים וכלות באישור הרב גרוסמן ממגדל העמק" הוא צועק.
בקלות יכול להפוך קבר כזה למתחם כלכלי שוקק. מקמעות, חוטים וסגולות מאולתרות, ועד קבצנים שזו להם פרנסה קבועה. מדובר בעסק מכניס. ההמונים באים להתפלל ורוח צדקה נחה עליהם. הכיס מתרחב, הארנק נפתח והשרלטנים חוגגים. גם כאן מקומם של הסוחרים לא נפקד. אבל הגבול ברור. עד שער הכניסה.
והנה, ברגע שנכנסים למתחם בית הקברות, משתלטת דממה. אין קבצנים, אין מזכרות, אין מסחרה. "זה שטח פרטי של חברה קדישא", מסביר אחד העובדים במקום, "הקבצנים עשו פה רעש, חלקם הזיקו למצבות. אסרו עליהם את הכניסה".
מדרגות אבן מובילות אל חלקה כ"ב בבית הקברות. בין שלל המצבות, לא בולט ולא צועק את זהות האדם שטמון מתחתיו, נמצא קברו של הרב יוסף. על המצבה מסותת שמו, רשימת ספריו ופסוק אחד: "נפשו בטוב תלין וזרעו יירש ארץ". זרעו , מעריכים המומחים, בתוך כמה שנים אכן יירש ארץ.
המצבה פשוטה עד כדי תמיהה. אין כיפה, אוהל מבקרים, פרוכת מהודרת כמנהג קברי צדיקים. "זה המנהג של האר"י הקדוש וגם בקבר שלו אין מבנה מעל המצבה", מסביר אחד המתפללים. "תראה, יש הרבה מאוד רבנים גדולים שקבורים כאן בלי כיפה או מבנה על הקבר. כך נהוג. זה לפי הקבלה. הרב גם ביקש שלא יכתבו על המצבה שבחים".
עוד נכתב "רבן של כל בני הגולה", ומצוין התואר-לא תואר "המדוכא בייסורים". ייסורים מניין? הרב, ככל הידוע לנו, לא סבל במשך חייו ממחלות קשות, מעוני מחפיר, מחוסר תשומת לב ציבורית.
"נפטרו לו בן ובת בחיים", מסביר משה, מתפלל במקום שאינו מוכן להזדהות בשמו המלא. "הוא עבר תקופה של עוני בתחילת חייו ובסוף סבל ממחלות ועבר צנתור. הוא אמר'אם אני לא מתרפא ואני לא יכול ללמוד תורה, בשביל מה לי חיים? ".
שורת ברושים מקיפה את בית הקברות. מסוככת על הנפטרים מפני המולת החיים, רעש הרחובות הסמוכים. מרחוק פוצע את השקט קול כרוז מבקש צדקה, זועק "יהודים ישרים".
שעת בין ערביים, וליד קברו של הרב יוסף כשני מניינים של מתפללים. מסביב לקבר גברים. מעליו, מאחורי גדר אבנים נמוכה, נשים. האבנים מגלידות משעוות נרות נשמה בעלי ניחוח חזק. גברים ונשים צמודים ממש, במרחק נגיעה. במונחים של חברה נפרדת וסגורה מדובר בהפתעה, בסובלנות מרעננת.
השקט מופתי. הגברים מתפללים, אומרים פרקי תהילים, מדי פעם מצטרפים לקדיש, ולפני סיום משתטחים על הקבר. הנשים מתנדנדות במהירות, הסידור מכסה את פניהן. רק שפתיהן ינועו וקולן לא ישמע. מידי פעם נשמע קול בכי. חרדי מבוגר, רוכן על השיש ומתייפח. הנה עוד הבדל בין העולם שמחוץ לבית הקברות לזה שבפנים. פה אין הצגות או נאמברים מול צוותי טלוויזיה בעשרות. כאן אין קהל.
מאות האלפים התפזרו, העסקנים המשיכו לבחירות מקומיות, למאבקי ירושה וסגירת חשבונות. הקבר נשאר. סביר היה שייהפך לאתר עלייה לרגל. גרסה מודרנית של קבר רחל, קבר יוסף, רבי שמעון בר יוחאי. "זה הולך להיות כמו רבי שמעון פה, אה? ", צוחק אברך צעיר ומדמיין אולי הילולות רבות משתתפים.
בחייו, ייצג הרב יוסף דווקא את ההלכה, את המשפט המדוקדק, לא את מתקיני הקמעות. אבל לך תדע, אולי במותו יועבר לדרגת עושה ניסים ונפלאות. בינתיים, על חלקת הקבר עוד לא נפוצו סיפורי ניסים. עקרות לא נפקדו בזכות העלייה לרגל, חולים לא נושעו, טייקונים לא מצאו מרבצי נפט. ממילא, ההמונים עולים מתוך הגעגוע. רוב מוחלט של מתפללים שייך לזרם החרדי-ספרדי.
החרדים האשכנזים - ליטאים כחסידים - לא ממהרים להגיע. חילונים דווקא מגיעים. בחורה במכנסיים מפללת בעזרת הנשים. לידה, אישה ברעלה. מכוסה מכף רגל עד ראש בבד כהה, בקושי העיניים מציצות. המראה מזעזע, אבל המציאות סבלנית הרבה יותר. פה, כולם מתערבבים.
בסמוך לקברו של הרב יוסף, קבורה רעייתו מרגלית. "הרב היה מגיע בימי זיכרון של הרבנית ומבקש שהרבנית תלמד זכות עלינו ותתפלל עלינו", מסביר משה. עכשיו, הפך גם קברה למוקד. בסיום התפילה, יורדות חלק מהמתפללות אל קברה, משטחות, מנשקות את המצבה.
מפתיע יותר מכל הוא השקט. קבוע, מוחלט. מידי פעם נקישות עקבים, מידי פעם קול קדיש. באים מתפללים והולכים. שתי נערות עמוסות תיקים, כנראה בדרך הביתה אחרי שבוע לימודים, אב ובנו, חייל במדים. בית הקברות בסנהדריה הוא מקום משכנה של אליטה דתית. המצבות מספרות את הייחוס.
רק מסביבו של הרב יוסף טמונים "תלמיד ישיבת חפץ חיים", "רב ודיין", "נאמן ביתם של גדולי ישראל". כעת , נהנים גם הם מהקהל הרב. "בבוקר, כל בוקר, באים הרבה", מסביר עובד במקום. לא מזדהה, כמובן. "כל החודש הגיעו הרבה מאוד אנשים". החודש נגמר והאנשים ממשיכים לבוא.
ככל שהפוליטיקה ובעלי העניין מתנתקים מדמותו של מנהיגה הרוחני של ש"ס, וכאן הם מוכרחים להישאר מחוץ לשער בית הקברות, כך ההמונים מתקרבים והולכים, עד שבבית הקברות נשארים רק תלמידים מול קבר רבם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם