שום פלפל ופתק בקלפי: המירוץ של רותי רוסו לעירית ת"א
אחרי שהכניעה בדם ויזע כל חומר גלם אפשרי, יצאה רותי רוסו לקרב האמיתי: המרוץ למועצת העיר תל אביב. בתפריט: שמועות זדוניות, הרעלת וואטסאפ, ד"ש לבנימין נתניהו ולקח חשוב: גם בחיוכים לא כדאי להפריז. מיוחד לסופשבוע: יומן ניצחון. טוב, סוג של
למה הוא קם? מאותה סיבה ש"דנה נמה קמה" - כי גם הוא קודם נם. הוא נם כשהוא לקח לגן. הוא נם כשקנה ספרי לימוד ואז עטף אותם. הוא נם כשהזמין קפה טו גו. הוא נם אפילו כשקרא את מאמר הדעה או צעק על חבר שלא בא להפגנה. האדם נם. ובעודו נם השתנו סביבו החוקים והשתנו סביבו הזכויות והאמבטיה החמימה שבתוכה נרדם הפכה לקלחת רותחת, וגם הילדים שלו והעתיד שלהם נשלקים בתוכה.
לא ידעתי את כל זה כשהחלטתי לקום. אם הייתי יודעת את כל זה בוודאי גם הייתי יודעת מה דורש מרוץ פוליטי, והייתי קושרת את עצמי לספה ושמה תפוח בפה עד יעבור זעם. אבל באותו יום באמצע יוני, כשבסל הכישורים שלי יש כרוביות מעולות וכן ערמומיות פוליטית של כרובית, חשבתי שהגיע הרגע להפסיק לקטר.
היה שם, באותו בוקר באמצע יוני, תצרף חד-פעמי של גורמים אישיים ואישיותיים שהביאו אותי באותה שיחה עם ציפי ברנד, ההרצל של "שימו לב הורים", להגיד "כן". מה בדיוק היה בתצרף הזה? הייתה בו חברה שהיא אישה מוכה שעברה ניסיון רצח אלים. כבר ארבע שנים וחצי אנחנו נלחמות על חייה מול מערכת ציבורית שלא משתפת פעולה.
דינה נגזר, היא רק ממתינה עם חמשת ילדיה להוצאתו לפועל. דרכה חוויתי ייאוש ותסכול אזרחי וגם לא מעט פחד, כשראיתי חומות של צדק וביטחון מתמוטטות. וכשציפי פנתה אליי, ברגע אחד ממושך של עצבים על המערכת הציבורית (הארצית), החלטתי להגיד כן, ולראות איך ואם בכלל אפשר לשנות דברים מבפנים.
ולכן, ממש באותו יום באמצע יוני, החליטו שלוש נשים - ברנד, אור אלתרמן-ברנע מייסדת קבוצת האמהות הפייסבוקית המשגשגת "מאמזון", ואני - כולן עובדות במשרה מלאה, כולן אמהות לילדים קטנים, לכולן אפס ניסיון פוליטי - להקים מפלגה של הורים ולהתמודד בבחירות למועצת העיר תל אביב..
חזרתי הביתה והעמדתי כרובית בתנור. לא הרגשתי שונה. לא הרגשתי נרגשת. אפילו לא ידעתי למי לספר. כדי להכין כרובית צריך לשלוק אותה במים רותחים, לייבש בתנור עם שמן זית, למרוח בטחינה מעולה ולאפות עוד חצי שעה. ובסוף יש כרובית ביד.
אבל מה עושים כדי להקים מפלגה? מתברר שבסך הכל מחליטים, ואז מכינים כרובית. זה כה פשוט. ואז מחתימים 200 איש על מין מסמך כזה שלא אומר כלום לא להם ולא לך. הם יכולים להיות פושעים מורשעים, אנסים או סתם כאלה עם טעם רע במוסיקה: כל עוד הם בני 18 הדמוקרטיה מעניקה להם את הכוח לחתום. ואז מחזירים את הטופס כדי לגלות שהוא לא נכון וצריך להחתים מחדש.
בדיעבד, שבוע איסוף החתימות הוא בעצם כמו שיעור מבוא - אתה אמור לשכנע מישהו שאתה לא מכיר לתת בך מספיק אמון כדי לשחרר על דף את כל הפרטים שלו ואז לחתום. אתה חייב לתמצת את המסר שלך למינימום ("זה בסך הכל הליך דמוקרטי מוזר. אתם לא מתחייבים לתמיכה"), את הנחמדות למקסימום (לחייך חיוך רחב), למזער את המוזרות (טיפה להוריד את החיוך) ובשום אופן לא לענות ("תקשיבי, אישה סתומה שלא נותנת את הפרטים שלה ומפנה לי את הגב, אני נקרעת פה בשלושים מעלות חום עם ילדה על הידיים כדי לנסות לעזור לך ולילד המשופם שלך בהתנדבות" - אבל בלב). עברת בשלום את כל אלו? מעולה. זה סימן לכלום ולשום דבר, ואל תבנה על זה.
עוד לא בזבזת שקל. עוד לא לקחת יום חופש. עוד לא הוצאת 152 שיחות טלפון עד 12 בצהריים (ספור). בסך הכל פגשת שתי נשים שמרגישות כמוך, שמשהו מערכתי לא בסדר. אלא שאי אפשר לכתוב במצע או להדפיס על פלאייר "אנחנו מרגישות ממש חזק שמשהו מערכתי פה לא בסדר - סמכו על התחושה שלנו הצביעו לנו.
"אתה חייב מסר, ואת המסר שלך אתה צריך קודם כל לחדד לעצמך. להבין על מה אתה נלחם. בעצם זאת עוד לא מלחמה. עוד אין אויבים. עוד אין רעים. יש שיחות סלון ליליות, יש התרגשות שהולכת וגדלה, יש פתאום מתווה דרך שיוצר אסטרטג מקצועי וישנה המחלה שכל פוליטיקה ופוליטיקאי לוקים בה: אמונה. פתאום מגלים שיש אנשים שאשכרה מאמינים בך, ובהתחלה הם שלושה ופתאום הם שלושים, ואז, כשהם 300, ואתה בסך הכל רוצה להצטנף בפינה מכונס בהתקף החרדה שלך - זה כבר מאוחר מדי.
פספסת את היציאה האחרונה באוטוסטרדה. אבל לפני כן יש עבודה. הופכים בלטות. חודשיים שלמים הפכנו בלטות: טיפות חלב, תשלומי ועד הגן, הצפיפות בכיתות, סל התרבות, תנועות הנוער, הצהרונים, החוגים, המדרכות, התאורה בגינות, המרכזים הקהילתיים ושני הנושאים שהעסיקו יותר מכל את ההורים שפגשנו בדרך: איכות החינוך וארגזי החול.
תהרגו אותי, אבל אלו הדברים שהכי חזרו על עצמם. במסמך אחד שהלך והתעבה אגרנו נתונים, איתרנו פתרונות בערים אחרות בארץ ובעולם, ביררנו עלויות, דיברנו עם הורים, עם אנשי מקצוע, עם אנשי חינוך, עם עובדי עירייה - והמסקנה הלכה והתגבשה: בעיר המדהימה הזו, פורצת הדרך, הנאורה והליברלית, תל אביב, הזניחו את ההורים והזניחו את החינוך. לא יפה. התחושה המופשטת שלנו מהיום ההוא באמצע יוני פיתחה שלד, גידלה בשר, צברה שומן ואפילו אישיות. היא לא הפסיקה לעשות זאת עד 22 באוקטובר, יום הבחירות לעירייה
קמפיין הוא בסך הכל שם צופן למערך הפצת תודעה נורא יקר. מאגר מידע של בוחרים עולה בערך שני שקלים לשורה. בתל אביב יש 400 אלף בוחרים. שלטי מרפסת עולים 30 שקלים ליחידה. כדי שיראו אותם בעיר צריך בערך אלף מהם. שלטי חוצות? 5,000 שקלים לאחד. מודעה בעיתון מקומי? אותו סדר גודל. פעילי שטח? תולי שלטים? בלונים? פלאיירים? חולצות? רק לאחרונה התפרסם שהקמפיין של דן להט, מרשימת יש עתיד התלאביבית, עלה שלושה מיליון שקלים.
אנחנו הצלחנו לגייס בשלב הראשון בערך 30 אלף, שווה ערך למה שמוציאה מפלגה אחרת על מסטיקים. אין דרך אמיתית לגשר על הפער הזה. ובעצם יש: ויראליות. מהר מאוד גילינו שכל הורה שאנחנו מדברים איתו נדבק. ומהרגע שהוא נדבק הוא הופך להיות מדבק בעצמו - מפיץ את וירוס המידע הלאה. ושבועיים אחרי שיצאנו החוצה בהכרזה רשמית שנרוץ למועצה (ניסוח מכובס ל"פתחנו דף בפייסבוק") התחילו לזרום אלינו אנשים שנדבקו.
הם ביקשו לעשות משהו. הם רצו לקחת חלק. הם התחננו לתפקיד. ברגע מסוים מישהו אמר שהחלום של כל קמפיין הוא לצאת מהידיים שלך ולאבד שליטה. היתרון שלנו היה שהיינו בעצמנו ציבור בוחרינו, וידענו בדיוק מה חסר ואיפה כואב. כשהלבשנו על היתרון הזה גם את הרקע של שלושתנו בעיתונות-שאפשר לנו להרים תחקיר רציני על מצב ההורות והחינוך בעיר - מתברר בדיעבד שהיה לנו מוצר חזק ביד.
לכן, איפה שלא היה כסף היה מתנדב. שנייה, בעצם לא. רוב הזמן, איפה שלא היה כסף הייתה מתנדבת. בשונה מהפוליטיקה הארצית, המקומית, העולמית, הרשימה שלנו העירה אלפי אמהות מאדישות ומתשישות של שנים. בשונה מכל פוליטיקה אחרת, שהגברים מובילים אותן בכמות ובשיח, פה היה יתרון נשי ברור.
אמהות, ואני אומרת את זה מניסיון אישי, הן מוצר עם תכונות ייחודיות. ויסלחו לי רגע האבות. מצד אחד הן עובדות לא פחות קשה. רוב הנשים שנאספו סביבנו גם לא הרוויחו פחות מהבעלים שלהן או דורגו בתפקידים פחות חשובים מהם. אלא שהן גם אלו שנמצאות עם הילדים בשעות אחר הצהריים.
הן מוציאות אותם, בודקות שיעורים, מבררות איך היה היום, מסיעות לחוגים ומחזירות מחברים. ומכינות ארוחת ערב. מאות סופר-וומניות, נשות חיל שנושאות על גבן יותר ממה שהטבע אי פעם חשב שאפשר לשאת, באחריות, בשכל, ברגישות וסובלנות. פגשנו את הנשים האלו בגינות, בבלט ובחוגי הבית וידענו שעוד גרגר אחד של חול על גבן - ומערך ביתי-משפחתי שלם קורס.
אלא שכאן הפרדוקס. כשנכנסים הילדים לתמונה, אמהות מסוגלות להוסיף עד אינסוף. וכשהעתיד של הילדים בתמונה גם הוא, הן מייצרות משאבי זמן שהאנושות לא הכירה. חוויתי את זה על בשרי: חברים שאלו אותי איך אני מספיקה, ועניתי שגיליתי שעות שלמות של זמן לא מנוצל בין שתיים לפנות בוקר לשש. זאת לא הפעם הראשונה שוויתרתי על שינה בשביל הבנות שלי, ובטח לא הפעם האחרונה.
וכך מצאנו את עצמנו בלי שקל בכיס אבל עם מערך מתנדבים מסועף, שהולך ומתרחב מדי יום: ויקטוריה מנהלת את השטח, לימור את יום הבחירות, סתיו את המשרד, נועה את מאגרי המידע, מיכל את האינסטגרם, עינת והילה את לוח הזמנים, מיה אחראית על שכונות הצפון, דליה על ביצרון, תמר על תקציבים וניהול שוטף, דנה על תל ברוך, רויטל על תכנון תקשורתי, אסנת על תכנון חינוכי, אורה על דאגה לבני הנוער ורוני מסתובבת ומחלקת פלאיירים בשבוע 42 ואחר כך עם תינוק בן חמישה ימים.
בין השמות יש מעצבת אופנה, רואת חשבון, הייטקיסטית, סטארטאפיסטית, מנהלת בית ספר, עורכת וידאו, אשת יחסי ציבור ומדקרת סינית, ולהן יותר משלושים ילדים.
המטה ההתנדבותי שלנו היה סוער, פעיל, חדור מוטיבציה ואמונה, מעורב ודעתני, והוא פעל ותקתק עד הטלפון הראשון שלילד יש חום. כמו החייזרים ב"מלחמת העולמות", גם מערך אמהות הוא מערך כל יכול עם כוחות-על, שהדבר היחיד שיכול למוטט אותו הוא שפעת.
במי אתם תומכים לראשות העיר?
אנחנו לא תומכים באף אחד. אנחנו תומכים בהורים ותומכים בחינוך. נצטרך להתמודד עם כל ראש עיר שייבחר.
זאת לא תשובה כנה
זאת התשובה הכי כנה שיש. אתה רוצה לשמוע את דעתי האישית? אין לי בעיה. אבל כרשימה שדואגת להורים, אנחנו נצטרך לדאוג להורים בעיר, ולא משנה מי יעמוד בראשה.
תודי שחולדאי מממן אתכם
כרגע אני יכולה להגיד שהלוואי שמישהו היה מממן אותנו".
(דיאלוג אמיתי מתוך חוג בית)
למדתי, דרך הפייסבוק בעיקר, שאנחנו מה שמכנים "רשימת לווין של חולדאי" - קרי, הוא מממן אותנו ואנחנו תומכים בו. בסתר. זה כמובן קשקוש. רגע, לפני שאמשיך אני חייבת להגיד משהו על חולדאי, אפילו שהשבעתי את עצמי שלא. מי שלא חי בתל אביב לא יכול להבין עד כמה ראש העיר שלה שנוי במחלוקת. אם תדברו עליו עם אנשים תמצאו מצד אחד פולחן אישיות מלוכני כמעט, ומנגד שנאה יוקדת ואלימה; קולות שלא היו מביישים את הימין הקיצוני בסתיו 95'.
בעבור אלו, מי שמשתף פעולה עם חולדאי הוא למעשה פושע מלחמה. הרשימה שלנו לא הייתה שייכת לאף אחת מהקבוצות - בעיקר כי לא עסקנו בחולדאי אלא בהורים - אבל כל מי שניסה להתנגח בנו שייך אותנו קודם כל למחנה השני.
שמועות זדוניות, לכלוכים אישיים, שקרים ורכילות זולה. המרוץ הפוליטי מגביר את הווליום לכל מה שיש למין האנושי במגרה: אתה פוגש מצד אחד אנשים מעולים, אכפתיים, ערכיים - בכל רשימה הם נמצאים; ומנגד טינופות צרי עין, שלא מבקשים לעשות אלא מבקשים להזיק.
ככל שהכוח שלנו הלך וגדל, ככל שמצבנו בסקרים הלך והשתפר (גדלנו פי ארבעה בתוך חודש וחצי) כך גם השנאה כלפינו מצד המתחרים הלכה וחשפה את פרצופה המכוער. שנאה היא דבר נוראי. היא מרעילה את השונא ומפנצ'רת את גלגלי חייו ממש כמו את אלה של השנוא. יש בשנאה משהו אובססיבי, ממכר, סוחף. אני עדיין אוחזת ברעיון ששנאה בחיים לא מנצחת, אבל יודעת היטב שהיא יכולה לשרוף הרבה חלקות טובות ולהבריח לא מעט אנשים טובים.
במשך הקמפיין נאלצנו להדוף שמועות ושקרים בלי סוף. אמרו עלינו שאנחנו רשימה של טאלנטים, שאנחנו מסובסדים בידי חולדאי ושאנחנו בכלל נגד ההורים. מישהו הגדיל לעשות וחשף פרשת שחיתות הקשורה בעסקים של בעלי, אף שאין לו שום עסק כי הוא מורה ומחנך במשרה מלאה.
בתור אחראית ההסברה של המטה התעקשתי לא לשתף פעולה עם כמויות הזבל ששפכו לנו בחצר. הגישה הייתה שבאנו לפה כדי לעשות משהו בשביל ההורים ובשביל החינוך, אבל המטרה לא מקדשת את האמצעים. אנחנו נתעסק בנו, במה שבאנו לעשות, ולא באחרים.
זאת גישה יפה, אלטרואיסטית, אלגנטית, היא הכל מלבד מתאימה לזירה הפוליטית. רוב הזמן הרגשתי שבאתי לשחק רמיקוב בתוך מגרש רוגבי, ולא אחת חזרתי הביתה עם סימנים כחולים מטאפוריים על כל הגוף וסימן שאלה גדול לגבי כל הטירוף שנכנסתי אליו.
נתחיל בכך שיש סתירה פנימית בצירוף המילים "קמפיין הורים". קמפיין הוא משהו ששואב ממך הכל. הורות היא משהו ששואב ממך הכל. מגיע אחר הצהריים, ובמקום ללכת לגינה מתחת לבית אני אורזת את הילדות ונוסעת לגינה אחרת עם ערימה גדולה של פלאיירים.
הן מוחות בקול ואז נרדמות באוטו. בגינה, אחת שוכבת על הספסל והאחרת מנמנמת על הידיים שלי. אני מחלקת פלאיירים עם השיניים. למעשה לא מחלקת, אלא מבקשת מאמהות שייקחו כי חסרה לי יד. בתוך זמן קצר מצטופפים סביבי 12 הורים ואני מסבירה להם את הרעיון שמאחורי "שימו לב הורים".
זאת עוד משוכה בדרך: בפעם הראשונה שאתה מסביר רעיון שאתה נורא מאמין בו, העיניים שלך בורקות, הלב פועם, המילים עפות. בפעם העשרים העיניים נוצצות, הלב מחסיר פעימה, המילים מלוטשות. בפעם המאה וחמישים קשה מאוד לשחזר את הלהט הראשוני ההוא, האותנטי, הסוחף. בפעם האלף אתה יכול למלא טופס תיאום מס תוך כדי, מכיר את הטקסט בעל פה בשלוש שפות ובגרסה מחורזת, ועדיין חייב להתמסר לרגע ולשומע שלך, כאילו הבחירות כולן תלויות בו.
ראיתי את מיטל להבי, מספר 2 ברשימה של מרצ, מצליחה לדבר באותה מידה של התלהבות מול קהל של מאות הורים בכיכר, עשרות ילדים בני 12 בפאנל בבית ספר, ועשרים פנסיונרים רדומים במפגש מפלגות בבית דניאל, ובוחר פוטנציאלי אחד מפלורנטין. ראיתי, למדתי, הפנמתי ובסוף גם מימשתי.
אחרי בוקר שמתחיל בשש (כתיבת פוסטים לפייסבוק לאותו היום ושליחה לגרפיקה), נמשך בישיבת הסברה ובישיבת מטה, עובר לפגישות עם ועד הורים או ועד שכונה, עם צלם וידאו, עם הורים לילדים עם צרכים מיוחדים ועם לא מעט אנשים שהצליחו לחולל שינויים במערכת החינוך בערים אחרות - מגיע זמן השטח עם הילדות הישנות. יותר מ-250 שיחות טלפון עד ארבע אחר הצהריים והיד עוד נטויה.
בשמונה בערב, עם אפס קלוריות בבטן וארבע שעות שינה במצטבר, במקום לארוז את עצמי במיטה מתחיל ריטואל אחר: בגדים יפים, קצת איפור, נעליים, ערימה של פלאיירים וטבלה גדולה. יוצאים לחוג בית. בכל ערב, בכל יום, בכל שבוע - במשך חודשיים. לפעמים אפילו פעמיים בערב. אין מסעדות. אין סרט. אין חברים. אין אפילו משפחה. כשמנהלים קמפיין בלי כסף ובלי שלטי רחוב ומודעות, אין לך שום אופציה אחרת אלא להפיץ בעצמך, במו פיך, את הבשורה, 20 שעות ביממה.
אהבתי את חוגי הבית, אני מודה; את המפגש הבלתי אמצעי עם הורים כמוני מתל אביב. הייתי יוצאת מחוג הבית בחצות, ממוטטת מעייפות, אבל התחושה הייתה שאלה בדיוק האנשים ששווה לקרוע בשבילם את התחת. כולם. ביפו, בביצרון, בצפון המזרחי או המערבי, ליד שינקין, בהדר יוסף או בצהלה
בין 22 הרשימות שהתמודדו למועצת העיר בבחירות האחרונות הייתה רשימה אחת נוספת שקמה על אותה הקרקע שלנו - ההורים. הקרקע הזאת הייתה פורייה מספיק לשתי רשימות, ועל פניו אין חדשות גדולות בפיצול:
בתל אביב יש שתי רשימות ירוקות, ארבע רשימות לדרום העיר ושתי רשימות חברתיות, שגם אצלן המצע דומה באופן מדהים. אז גם להורים יש שתיים. אבל כאן העיסוק בפיצול הפך להיות הלחם והחמאה של הבחירות. גם מי שמעולם לא הצביע בבחירות המקומיות תהה בקול: למה יש שתי רשימות הורים? למה לא התאחדתם?
הסיבה מורכבת. היו ניסיונות גישוש משני הצדדים, שלא ממש הצליחו. לא התחברנו במובן העמוק וגם במובן הרדוד של המילה, ולאחר אינטראקציה לא נעימה במיוחד עם פעילי הרשימה השנייה קיבלנו החלטה פה אחד לסגור את הנושא סופית והרמטית, לא להתאחד וגם לא לעסוק בהם יותר.
ההחלטה הזו התקבלה באופן חד-צדדי. בדיעבד אני חושבת שאסטרטגית היא גם הועילה לנו. השאלה המנג'סת הזאת שחזרה על עצמה כמו תקליט שבור, "מדוע לא התאחדתם, מדוע לא התאחדתם, מדוע לא התאחדתם", שימשה מנגנון ויראלי עצמאי שחודר לשיחות הסלון הכי אסקפיסטיות, אדישות ומנותקות. לאנשים בלי עמדה פתאום הייתה עמדה. אנשים שלא הכירו הלכו פתאום לקרוא את המצע, למדו בעצמם את ההבדלים. "ידיעות תקשורת", " טיים אאוט" ו"הארץ" הקדישו כתבות בדיוק לשאלה הזאת.
השיא היה ארבעה ימים לפני הבחירות, במפגש נציגי המפלגות בבית דניאל. הזמינו את כולם. קרנית גולדווסר מ"תל אביב 1" הייתה שם, מיטל להבי ממרצ, שלי דביר מ"עיר לכולנו", דן להט מ"יש עתיד" וכן נציגים מ"רוב העיר", " העבודה" והרשימה המתחרה. כולם היו שם, רק לא הקהל.
בקושי רב הצליחו לגייס 15 פנסיונרים, שניים מהם דוברים צרפתית ואף אחד מהם לא נראה להוט פוליטית. הייתי עייפה והבטתי בהם - גם הם היו עייפים. הם לא הקהל שלנו, הרי כולם פה יצביעו לגמלאים. בזבוז גמור של זמן.
נציגי המפלגות הציגו את עצמם ואת משנתם בזה אחר זה. מנחה הערב פנה לנוכחים שנותרו ערים ותהה אם יש שאלות. אף אחד לא הרים את היד. בסוף קם איש קשיש מהקהל וצעד לאט לעבר המיקרופון. הוא התמהמה ואז שאל אותי: "מדוע לא התאחדתם? "
כדי לבחור אותיות לשים על הפתק צריך בסך הכל לבחור אותיות. זה נורא פשוט, עד שמגלים שלכל מפלגה קיימת יש זכות, שלא לומר בעלות, על האותיות שלה, והיא תקבע למי מותר להשתמש לה במ"ם או בחי"ת או בלמ"ד.
ככה אפשר להבטיח שלא תקום מפלגת נח"ל שתבלבל את הבוחרים. בסל האותיות המשוחררות לכל דורש נותרו שאריות שאין בהן חפץ, קרי בעיקר אותיות סופיות, נו"ן של נכשל וזי"ן של אין סיכוי.
גם אנחנו לא רצינו אותן, ולכן נכנסנו למין משחק שבץ נא מטורלל שבו כל אות כרוכה בתועפות בירוקרטיה. חשבנו על ה"א של "הורים", אבל היא הייתה שייכת ליש עתיד ("פה"). ביקשנו אישור, ומלשכתו של עפר שלח קיבלנו סירוב מוחלט לשחרר לנו את הה"א לשימוש מוניציפלי. לא חברי בכלל.
ואז ניסינו "ילד". היו "ד פנויה, דל"ת קיבלנו בכיף מדע"ם ולמ"ד עברה בקלות את אישור "עיר לכולנו" ("כל"). עכשיו צריך רק שהליכוד ישחררו אותה. פנינו לאופיר אקוניס, יו"ר שדולת תל אביב-יפו של הליכוד, והוא הפנה אותנו ליריב לוין, בא כוח הסיעה, שלא ענה. סימסנו לו. כעבור כמה ימים קיבלנו סירוב בסמס. לא תקבלו את הלמ"ד. הפנו אותנו לארנון גלעדי, ראש מח"ל תל אביב, שביקש שנתקשר אחרי 22:00, בעצם רק ב-8:00, בעצם מחר.
בסוף קיבלנו הסבר שהלמ"ד לא תשוחרר כי היא ליכודית. הלמ"ד זורמת בדמו של כל ליכודניק ועקירתה היא כעקירתו של תינוק יונק משד אמו. לא תעשה. אה, כבר נעשתה ב"עיר לכולנו". אופס . הנושא הגיע לבסוף לפתח לשכתו של נתניהו בעצמו, ושם אושרה לנו הלמ"ד.
כל אותיות "ילד" בידינו מעולה, אמרו לנו בוועדת הבחירות, אבל למפלגה חדשה מותרות רק שתי אותיות. מה דעתכן על "לד" ? צירוף מעולה למפלגת זכויות הפנסים, אבל להורים זה פחות מדבר. מה עושים?
מישהו הבריק עם רעיון ה"לב". חודש אחרי, ואין לי מושג איך מנהלים קמפיין הורים וילדים עם אותיות אחרות. איילת שקד שחררה לנו בשמחה את הבי"ת של הבית היהודי, אבל בא כוח הסיעה המוניציפלית אמר בתגובה "תשכחו מזה" ושאיילת לא קובעת.
מלשכתו של בנט קבעו שהיא כן קובעת. השארנו אותם לריב והגענו עם הבי"ת לוועדת הבחירות. בעצם, צריך אישור גם של יהדות התורה ושל ש"ס, קבעו בוועדה, כי כל המפלגות הדתיות בתל אביב התאחדו לקראת הבחירות. פנינו ליהדות התורה, והם סירבו לאשר כי הבי"ת לא שלהם.
חזרנו לוועדת הבחירות, שם התעקשו על אישור ממי שאין לו סמכות לאשר. ואנחנו, שלוש אמהות, באמצע. לבסוף הגענו עם יהדות התורה להסכם שהם יכתבו שלא אכפת להם שנשתמש בבי"ת. ב-18:00 התכנסה ועדת הבחירות. ב-17:59 קיבלנו את הבי"ת. באותו יום הפכנו ל"לב".
הסיפור הזה אולי נשמע טיפשי (והוא באמת די טיפשי), אבל קמפיין בחירות מתבסס על ניצחונות קטנים שיוצרים תקוות גדולות. תקוות גדולות הן סוחפות, משלהבות, מניעות לפעולה. הן מזרימות דלק מוטיבציה שמחלחל עד אחרון הפעילים המתנדבים. התקוות הגדולות - מחובתן להתבדות, אבל בלעדיהן לא יתממשו גם התקוות הקטנות. מהרגע שהאותיות היו ברשותנו התחילה מסביבנו אוושה לוחשת, "לבלבלבלבלב", שהפכה מיום ליום לבאזז מחריש אוזניים: "לבלבלבלב".
שבוע וחצי לפני הבחירות הבנו מהשטח, מהסקרים, מהטלפונים ומהתגובות שאת המטרה הראשונה, הגדולה והאמיתית שלנו, השגנו. במועצה הקרובה יהיה נציג להורים.
שבוע לפני הבחירות שחררנו ג'ינגל שהקליטה לנו להקת נאג' חמאדי. כמו מיליון פרטים זניחים אחרים, גם קליפ של שיר שצולם באולפן הקלטות קטן בדרום העיר היה יכול להיקבר בהיסטוריה של המפלגה, אלא שהוא הגיע בטיימינג מושלם - אחרי ארבעה סקרים שהראו שאנחנו בפנים, אחרי שקיבלנו את אותיות "לב" וחגגנו עליהן, אחרי פיקניק הורים וילדים פתוח לקהל הרחב (כל אחד מביא משהו לאכול) שהפך להפנינג ענק ושמח - ובנוסחה מנצחת: הרכב מוזיקלי של מעצבי דעת קהל, שיר מלא הומור, לחן קליט, טונות של כריזמה.
הקליפ, הדובדבן שבקצפת, קיבל יותר מ-3,000 צפיות ביומיים והפך מג'ינגל לשיר ניצחון. בסקר האחרון שקיבלנו צפו שנהיה המפלגה השלישית בגודלה (אחרי "תל אביב 1" ומרצ ), והרשינו לעצמנו לחלום על מנדט שלישי ואפילו רביעי. בנקודה הזאת גם המפלגות הוותיקות כבר הבינו שלא באנו לשחק, ומצאנו את עצמנו - עם קמפיין, בלי תקציב - תחת מתקפת סייבר. דמויות פיקטיביות בפייסבוק נכנסו ולכלכו לנו את הקיר בשטויות.
אנשים "מטעם" האשימו אותנו במנעד האשמות יצירתי, ואני מצאתי את עצמי חוזרת בריצה למשרד עורכי דין אחרי שגיליתי שעט הפיילוט שלהם עדיין ביד שלי. שיעז מישהו להאשים אותי בגניבה. אפילו לא של פיילוט. הימים שלפני הבחירות הם ימים יקרים. עד שאתה לא שם אתה לא מבין עד כמה. לכל המפלגות יש קמפיין טלפוני, חברות כוח אדם ומדבררים ישירים מסוגים שונים. קשה לתת מענה לכסף רק במחשבות חיוביות. צבי, הבעל של ציפי, היה זה שהבריק: בתוך שלושה ימים פתחו עשרות הפעילים שלנו עשרות קבוצות וואטסאפ ובכל אחת עשרות אנשים. הקבוצות התנהלו כמו חוג בית, למי שלא היה בחוג בית ורצה לשאול שאלות. כל אחד רשאי לעזוב ורשאי להקשות ואפילו רשאי לכעוס או להתנגד.
לכל קבוצה כזאת הכניסו נציגה אחת של המפלגה - אותי. חשבו רגע על קבוצת וואטסאפ פעילה שאתם חברים בה. חשבו כמה רעש היא עושה לפעמים. ברגע השיא, יומיים לפני הבחירות, בפסגת הלחץ והעיסוקים והדברים שצריך לעשות, קשקשתי מהבוקר עד אמצע הלילה, כמעט 24 שעות ביממה, עם 2,800 הורים תל אביביים. אני. אישית.
זה לא עלה לנו גרוש (רק נזק נפשי וחברתי) - ושום קמפיין טלפוני, יקר ככל שיהיה, לא היה מאפשר לי, מספר שתיים ברשימה, לדבר עם 2,800 איש בשלושה ימים. זאת עוד הוכחה לכך שמחסור מביא לרעיונות היצירתיים ביותר. אני אחשוב על זה בפעם הבאה שאקנה לילדות עוד משחק לחדר המתפקע שלהן.
קצת כמו חתונה, יש בו תמיד מין אנטיקליימקס. חודשיים היית משועבד לו, ליום הזה, ועכשיו הוא מתנהל מעצמו. אתה נדהם לראות אנשים שמגיעים לקלפי בלי שהם יודעים למי יצביעו.
נדהם לראות אנשים שמגיעים לקלפי, ובכלל לא מתכוונים להצביע. נדהם גם לראות את הפעילים של המפלגות האחרות, שמקבלים שכר, שוכבים בצל ואוכלים סנדוויץ'. לא יכול להיות להם אכפת פחות מי יזכה בבחירות.
אז קצת רצים ממקום למקום, וקצת חוזרים על אותו הטקסט מיליון פעם, ופעם בכמה שעות קצת-קצת יושבים, ועוד יותר קצת אוכלים, אבל כבר חמישה ימים שכולנו מתקיימים על חמצן ואדרנלין וכולם כבר מידה פחות במכנסיים ואפילו טיפה מרוצים.
אבל בשמונה בערב אני עוצרת בבית לחצי שעה, לוקחת את הילדות והולכת להצביע בעצמי. הבת הגדולה שלי, שהיא שועל פוליטי ותיק ומתאים לתפקיד הרבה יותר ממני, מביטה בי במבט שמצדיק הכל. היא בוחרת פתק עם "לב" ועם השם של אמא שלה עליו, שמה במעטפה וסוגרת. ואז מניחה יד ילדותית קטנה על ערימת פתקי הלב שנותרה ומעבירה לטיפה איטית.
שבעים פעם התחרטתי בדרך, ועכשיו, בשנייה הזאת בדיוק, אני שמחה שלא עזבתי. ואם כל החיים חשבתי שאין דבר נעים יותר מגאווה של אמא בילד, בשנייה הזאת גיליתי שאין דבר נעים יותר מגאווה של ילד באמא. שמונה שעות אחר כך חזרתי הביתה והבאתי לה "לב" רשמי במועצה.
מפלגת "שימו לב הורים" הכניסה מנדט למועצה, כמו שקיווינו, אלא שלקראת הסוף חלמנו על הרבה יותר. אני מצליחה להיות גאה, מרוצה, מצוברחת ומאוכזבת בעת ובעונה אחת.
אנחנו על ספו של משא ומתן קואליציוני ובדיונים אם כדאי לשבת בקואליציה עם מנדט אחד (מתוך שלושים), לקבל מעט, להצביע עם כולם ולקוות לטוב, או להישאר באופוזיציה, להמשיך להילחם, לאגד את ההורים לכוח גדול אחד, להצביע איך שרוצים, לקבל עוד פחות ועדיין לקוות לטוב.
נדמה לי שנקווה לטוב.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם