אלמנת לוחם 101 יוצאת נגד חבריו ליחידה
במשך עשרות שנים נחשב יצחק ג'יבלי, הלוחם האמיץ של יחידת 101 שנלקח בשבי הירדני, כסמל להרואיות נדירה ולאיש שהיה מוכן להקריב את חייו למען חבריו. חמש שנים לאחר שהלך לעולמו אלמנתו יוצאת נגד עמיתיו ליחידה המיתולוגית שלדבריה שכחו את המורשת המפוארת שהותיר אחריו: "הם התגאו שלא היו בפעולות שלהם פצועים או הרוגים, אבל הם בעצמם נכים רגשית"
יצחק ג'יבלי התפרסם בשנות ה-50, לאחר איחוד לוחמי יחידת 101, שהוקמה לביצוע פעולות תגמול נגד מסתננים מירדן ומעזה, עם גדוד 890 של הצנחנים. בקיץ 1954, לאחר רצח של אזרח ישראלי, יצא כוח של שישה לוחמים, בהם ג'יבלי, לפעולת תגמול נגד מחנה עזון של הלגיון הירדני.
ג'יבלי נפצע במהלך הפעולה שהתבצעה בשטח האויב וחבריו ניסו לפנותו, אך הפינוי היה עלול לסכן את חיי עמיתיו וג'יבלי התעקש שיותירו אותו מאחור ולא יסתכנו למענו. הוא נלקח בשבי הירדני, שבו שהה ארבעה חודשים, ולאחר שלוש פעולות תגמול שארגנו חבריו ליחידה למען שחרורו וזכו לשם הקוד "גיל" - "ג'יבלי יצחק לחופש", ג' יבלי שוחרר בתמורה לשחרור חיילים ירדניים שנלקחו בשבי.
"תוך חילופי היריות נפצע סמל יצחק ג'יבלי פצעים קשים, אך למרות זאת המשיך לפעול באומץ לב ובהעזה", נכתב בעיטור העוז שהעניק לו כעבור 20 שנה הרמטכ"ל דוד אלעזר.
"הוא דרש מחבריו להשאירו במקום ולא לפנותו על מנת שלא ייפגעו הם. הוא עצמו נפל בשבי. התנהגותו של סמל יצחק ג'יבלי הייתה למופת". אלא ש-60 שנה לאחר שג'יבלי עלה לכותרות כגיבור של אותה פעולת תגמול, אלמנתו יפית חשה כי הוא נשכח ונותר מאחור בזיכרון הישראלי ובקרב חבריו.
כאשר היא ראתה כתבה שפורסמה לפני כשבועיים על אודות הכנס שנערך לכבוד יחידה 101 בכפר עציון לרגל שישה עשורים לפעילותה, היא חשה החמצה על כך שלא נכחה באולם ולא זכתה להעלות את סיפורו של ג'יבלי במסגרת סיפורי הגבורה של חברי היחידה. "היו צריכים להזכיר אותו, זה חבר של 60 שנה, וממש התעצבתי", אמרה .
יצחק ג'יבלי נולד ב-1930 במצרים וזמן קצר לאחר היוולדו משפחתו עלתה לישראל והתיישבה בצפון תל אביב. בגיל 17 התגייס ג'יבלי לפלמ"ח ולחם במלחמת השחרור. לאחר מכן, עם הקמתה של יחידה 101 ב-1953, הצטרף לשורותיה. לאחר שתי מערכות נישואים שהסתיימו בגירושים נישא בשלישית ליפית. מרעייתו הראשונה עמליה נולד בנו, גיל ג'יבלי, מאייר הבית של העיתון "גלובס".
את השם העניק לו ג'יבלי בעקבות פעולות "גיל" שביצעו חבריו כדי לשחרר אותו משבי הירדנים. "הכרתי את ג'יבלי בסוף שנות ה-70 והוא היה מבוגר ממני ב-23 שנים", מספרת יפית, 59, מביתה בלב תל אביב, המעוטר בפסליה ובציוריה, שבו היא מתגוררת עם בנם המשותף יגאלי, 26.
"אהבתי אותו כבנאדם והוא באמת היה בנאדם טוב. במשך השנים הכרתי את הסיפורים ואת ג'יבלי הכרתי כאדם שמח. הוא אהב מסיבות ועבד כחבר באגד, הוא גם עבד במועדון של רפי שאולי, שהיה בעל'המועדון'. כולם אהבו את ג' יבלי, אריק (שרון) היה בא לבקר אותו במועדון והיה אסור להגיד מילה רעה על אריק".
לדברי יפית, הנאות החיים הקטנות סיפקו את ג'יבלי. לאורך חייו גר בדירות צנועות בתל אביב ובחולון וביקש להישאר מחוץ לאור הזרקורים. בחלוף השנים הוא גם לא הרבה לחלוק את מה שעבר עליו.
"הוא אדם שעשה הרבה ודיבר פחות, הוא היה איש עשייה", מספרת אלמנתו שלמדה על החוויות שעבר דרך הספרים, העיתונים או הסיפורים שסיפרו מכריו. "הוא תמיד אמר שמצבו טוב, גם אחרי האירוע המוחי שפקד אותו ולמרות החודשים הקשים בכלא הירדני. הוא סבל מפוסט טראומה, ונתנו לו 28 אחוזי נכות, לעומת אנשים שקיבלו שריטה וסיפרו לי שקיבלו 50 אחוז", היא מספרת.
"שוחחתי בכל פעם עם הפסיכיאטר ואמרתי להם שהוא סובל ויש לו סיוטים. רוב הזמן הוא ניסה להיות עסוק כדי לשכוח מהכל והוא ברח מעצמו. היו צריכים להעלות לו את אחוזי הנכות, אבל הוא לא רצה ואמר שהכל בסדר. אני לא יכולה להאשים אותם לגמרי, אבל ידוע שאדם שהיה בשבי סובל מפוסט טראומה". לדבריה , כאשר הסתובבה איתו ברחוב זכה ג'יבלי לאהבה רבה מהעוברים ושבים, ונהג תמיד להשיב בחום.
"ככה כל השנים למדתי לחיות עם האדם הזה שנקרא ג'יבלי, והוא שייך לכולם. שאלתי אותו תמיד: כל העולם מכיר אותך? אי אפשר ללכת איתך דקה בלי 'אהלן ג'יבלי' או טפיחה על השכם. הוא היה מאוד חברותי ותמיד לחץ ידיים. אהבתי בו בעיקר את טוב הלב שלו. היום כבר לא פוגשים אנשים כאלה, שאצלם הכל נקי וטהור, בלי התחשבנויות".
בראשית שנות ה-90 החל ג'יבלי לעבוד עם יעקב נמרודי והיה לנהגו האישי עד שנת 2003, אז לקה באירוע מוחי ורותק למיטתו. ב-2008, בגיל 78, ג'יבלי הלך לעולמו.
כחמש שנים לאחר מותו, אלמנתו יפית טוענת כי זכרו של ג' יבלי גווע והיחידה שהוא הפך לסמלה כבר אינה מוקירה אותו כבעבר. "מאז שהוא נפטר שכחו ממנו. אני לא שופטת אותם כי אני יודעת שהם מבוגרים כבר ולכל אחד יש את הצרות שלו. אני אבוא אליהם בתלונות? הם חייבים לי משהו? הם היו צריכים לדעתי לשאול על הילד, עליי, אם אנחנו צריכים עזרה, צריכים משהו.
"הם אמרו שכל פעולה שאליה הם יצאו - לא היה פצוע ולא היה הרוג", מוסיפה יפית, "אבל הם פצועים, והפציעה שלהם היא בנפש. הם כולם נכים רגשית, הם יצאו פצועים".
הכעס מחזיר את יפית אחורנית, למבצע "ברוך 1" שבמהלכו נלקח ג'יבלי בשבי. "הם השאירו אותו לבד, פצוע בשטח", היא טוענת. "משאירים פצוע בשטח? אנשים חזקים, חסונים ואיתנים לא יכלו לסחוב אותו על הגב וללכת? " היא תוהה.
"כל השנים חשבתי על זה. איך אפשר? הרי לא משאירים פצוע בשטח, אז למה השארתם אותו? הרגשתי לאורך כל השנים שהחיבור ביניהם ויחסי הגומלין והחברות זה רק כי הם זכרו לו חסד נעורים.
"חבל לי על החברים שלו שהם שכחו אותו", אומרת יפית. "אני לא יודעת להגיד שהם עשו את זה בכוונה, אבל חמש שנים לא ראיתי אותם ולא שמעתי מהם. זה עצוב לי ו-30 שנה ביליתי איתם".
שמעון כהנר (קצ'ה) שהיה לוחם ביחידה 101 מסר בשם חברי היחידה: "ג'יבלי זכור אצלנו והוא בלתי נשכח. הוא היה לוחם, אמיץ ובעיקר חבר. לדאבוני הרב אנחנו לא מצליחים לשמור על קשר עם כל המשפחות של אלו שכבר לא איתנו ולא זוכים להכיר את כל האלמנות והצאצאים".
מנהל בית ספר שדה כפר עציון ירון רוזנטל, שבו נערך הכנס ל-60 שנה להקמת יחידה 101, אמר : "לכנס הוזמנו כל לוחמי יחידה 101 ומשחותיהם. בכנס הוזכרה תרומתו החשובה לשל ג'יבלי והמבצעים הנועזים שעשו הלוחמים במטרה לשחרר את ג'יבלי".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם