זקני צפת לא נכנסו לפאניקה מערימות השלג
בסופת השלגים המיתולוגית של שנות ה-50 הם היו ילדים קטנים ששרו ורקדו בין הפתיתים. 65 שנה אחרי, הם צפו בסערה מבית האבות בעיר, בחשכה וללא חשמל, ועדיין התמלאו התרגשות למראה המשקע הלבן. ויש להם גם עצה לאזרחים שמתלוננים על נזקי הסופה: התרגלתם לקבל עזרה ברגע ולא לראות את הטוב, תלמדו מאיתנו"
במשך שלושת ימי הסערה האחרונים הייתה צפת עיר רפאים לבנה. הכבישים היו ריקים ומכוניות העיר כמעט נקברו תחת השלג. לאט-לאט, עם שוך הסערה, החלו אתמול לצאת התושבים מבתיהם לאמוד את נזקי הסערה ולנסות לפלס את השלג בניסיון לחלץ את כלי הרכב. אחד התושבים אף ניצל את המצב כדי להעלות טרקטור קטן מהמושב הסמוך ולסייע בפינוי השלג לכלי הרכב הפרטיים תמורת 150 שקל.
את ימי הסערה העבירו זקני צפת יחדיו בבית האבות, כשהמטפלים הרבים ואנשי הצוות לא עוזבים לרגע את המבנה הענק בשל הכבישים החסומים והשלג שנערם לגובה של מטר.
"אני זוכרת בשנת50' שהיה שלג כזה, אבל לא היו רוחות כאלה כמו עכשיו. אז היינו צעירים ויכולנו לנוע על השלג ולרוץ. אבל כזה שלג אני לא זוכרת", מספרת ביאנקה גרינברג בת ה-89. לעומתה , פנינה גרינברג, 82, ילידת העיר צפת, טוענת שהפעם האחרונה שסופה כזו פקדה את העיר הייתה ב-92', ואברהם שוורצנברג, 73, מתעקש כי אירוע דומה לזה היה בכלל בשנות ה-80.
"על מה אתם בוכים? על כמה ימים בלי חשמל? נולדתם עם סוכרייה בפה", מאשים מיכאל שווימר, 91, שכבר שלושה ימים עוקב מול מסך הטלוויזיה אחר הסערה והערים הנצורות.
לדברי חנה מלכה, 72 :"אנחנו לא היינו ככה כמו שאתם היום. גם בשלג כזה היינו שרים ויושבים, לא צריך להיות מפונקים. אמא שלי נפטרה לפני 40 שנה, וגם אז היה שלג וקברנו אותה. התמודדנו עם הכל בלי להוציא הגה".
לעומתם , חדווה קראס, 76, ממהרת להגן על דור הצעירים בישראל: "אומרים שהם מפונקים, אבל הדור השתנה. זו כבר לא התקופה שאנחנו היינו צעירים. היום רגילים לשפע". באותה נשימה קראס מסתייגת: "אבל למרות זה אין לכם סבלנות היום. התרגלתם לקבל עזרה ברגע ולא לראות את הטוב. מה אתם בוכים? יהיה בסדר בסוף. זה לא סוף העולם".
סופת השלגים שפקדה את אזור הבירה, רמת הגולן, הגליל והדרום גרמה לקריסת תשתיות - נפילת עמודי מתח, עצים ועוד - ועוררה ביקורת רבה ותלונות נגד תפקודם של גופי החירום השונים.
בין היתר, תושבי צפת, שבה אלפי משפחות היו מנותקות מחשמל במשך כמה יממות, חשים כי ההתמקדות בירושלים הייתה על חשבונם. "כולם מדברים על ירושלים ועל היישובים שמסביב לה ובכלל עיר הבירה כבר חוזרת לחיים, אבל אנחנו כאן במשבר. זה אסון טבע לבעלי החיים שלנו ובטח למטעים שקרסו תחת עומס השלג", מספר עמי דהן מהמושב אביבים הסמוך לצפת, שנצור בביתו מאז יום שישי בבוקר בלי חשמל.
נכון לאתמול בצפת עדיין נותרו תושבים רבים מחוסרי חשמל שאחדים מהם, נכים, לא היו מסוגלים לצאת מהבית כי הדלת שלהם הייתה חסומה בשלג. מאיר עמר, מנהל בית האבות, מודה שהיממות האחרונות היו המתוחות בחייו.
"דאגנו לקשישים ולא ידענו מתי זה ייפסק. כל העיר הייתה בעלטה, ואני יושב ורואה את השלג יורד ללא הפסקה. הפעלנו את הגנרטור שלנו שהכנו מראש, ובשלב מסוים נגמר לנו הסולר. הצבא דאג להביא לנו סולר כדי שנוכל לשמור על החום של המבנה ושל 168 הקשישים שגרים כאן. כל הצוות נשאר לישון במזרנים על הרצפה כי לא יכולנו לזוז לשום מקום. יש כאן אחות שהלכה ברגל במהלך השבת במשך כמעט שעתיים בשלג יורד כדי להגיע למשמרת שלה".
"אני שמחה כי אני מרגישה עכשיו בבית", אומרת מטי זילברמן, 85, לוקחת אותי אחוזת התלהבות לחצר של בית האבות ומסבירה איך כשהייתה קטנה הייתה אוכלת שלג כדי שלא תהיה צמאה. "עליתי מרומניה, ושלג כזה מזכיר לי את הילדות".
לדברי זילברמן, היא זוכרת ששלג דומה ירד על צפת בשנת 50'. "אבל אז לא היה אוטובוס ולא סופרמרקט, והיו חיילים שעברו דלת-דלת וחילקו לנו לחם וחלב", היא מספרת. "זה היה נהדר".
"כל מה שראיתי עד כה בחיים שלי, לא ראיתי בשלושת הימים האחרונים", מוסיפה ג'וליה סלהוף, 82. " אני צופה בחדשות וצוחקת. כשהייתי ילדה והיה שלג היינו לוקחים אותו, ממיסים מעל הפתילייה ושותים תה.
"מי חשב אז להתלונן? ידענו לשמוח בכל מה שיש. אתם הצעירים אולי צריכים ללמוד מאיתנו איך להתמודד עם מצבים כאלו. הכל כבר קטן עלינו".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם