ילד אסור, ילד מותר: המדינה לא נותנת לאורלי ולי לאמץ ילד
לאחר שויתרנו על החלום לצאצא ביולוגי פנינו לאימוץ ונמצאנו לא מתאימים. למה? תשאלו את האב שרצח את ילדיו: ממנו לא ביקשו למלא טפסים
להפיל עובר מת: המסע לילד, חלק אחרון ועצוב
למי שלא בקיא בפרטים: לפני יותר משנתיים החלטנו אורלי ואני להביא ילד משותף, בנוסף לארבעת ילדינו מפרקים קודמים. לקח זמן קצר להבין שיש בעיה, לקח עוד פחות זמן להבין שהבעיה היא אצלי, ולקח המון זמן להבין שלמרות שהבעיה אצלי - אורלי היא זו שתספוג את האש הכימית, ההורמונים, הזריקות וכל הגועל שביניהם.
במהלך התקופה המוטרפת הזו אורלי עברה שני אירועי לב, אשפוזים בטיפול נמרץ והיריון אחד שנגמר בהפלה מעציבה במיוחד. מאז ניסינו עוד כמה דברים עדינים יותר, אבל כישלון גרר כישלון ולפני כחודשיים הרמנו ידיים והחלטנו לוותר.
נורא רצינו ילד שיהיה דומה לנו, שיהיה כמונו, מושלם. גם כזה שאנחנו יודעים איך ייראו התכונות האיומות שלו שיגיעו מהגנים שלנו - לא שיש לנו כאלה, כמובן. המחשבה על אימוץ הייתה שם תמיד, אבל לא באמת העזנו. דיברנו עם המון חברים שעשו את זה והפכו למאושרים, אבל במשך זמן רב נמנענו מהמהלך.
הבנו את כל המעלות שבאימוץ, ידענו כמה חשוב לתת בית טוב למי שלא זכה לכזה, חשבנו שיהיה מקסים להפוך מישהו שאנחנו לא מכירים למישהו שמח יותר, ובסוף, בתום זמן ארוך מדי, אני מודה, ויתרנו על חלום השלמות הגנטית האידיוטי שלנו וצלצלנו לשירות למען הילד.
הם היו נחמדים מאוד, יעילים מאוד וביורוקרטיים מאוד - בכל זאת, ישראל. הטפסים המרובים לא איחרו לבוא: מי אנחנו, מה אנחנו, למה ילד וכל מה שהגיוני מאוד לשאול הורים בפוטנציה.
דמיינו איזה עולם טוב יותר היה כאן אם היו למשל מבקשים טפסים מהגרוש של לילך שם טוב. זוכרים? האיש שרצח את שלושת ילדיו ביום ההולדת של לילך? חבל שהוא לא עבר איזה בוחן פתע. וזוכרים את אבא של הודיה קדם? זה שביקש ממדינה שלמה לחפש את הילדה שלו ואז סיפר בחיוך מבויש שבעצם הוא מי שרצח אותה.
אבל אנחנו למודי מציאות. מילאנו את הטפסים בשמחה, מה יכול להיות רע בנתונים שלנו? מה יכול למנוע מהמדינה לקפוץ עלינו כמוצאת שלל רב ולמסור לנו ילד שיקבל, כך אני רוצה להאמין, עתיד טוב יותר? אז זהו, שאין קריטריון אחד שעמדנו בו, אפילו לא אחד.
האמת שעוד לפני שהגענו לפגישה הסבירו לנו בטלפון, בעדינות רבה אני חייב להגיד, שאין טעם שנבוא לפגישה כי אנחנו ממש לא מתאימים לאמץ. אנחנו (בעיקר אני, אורלי רצתה לחדול מהמאמץ הזה) החלטנו להתעקש, וקיבלנו הזדמנות לבוא ולספר למה אנחנו כן מתאימים להיות הורים.
כבר אומר שהגברת שהקדישה לנו יותר משעה הייתה מקסימה, אינטליגנטית ועניינית עד כאב. לא היה שום ניסיון לטשטש כלום, ליפות מציאות או להתחנף לשני ה"מפורסמים" שחושבים שגם ילד מגיע להם. אז ככה: אנחנו כן יכולים לקבל ילד, אבל נוכח הפרמטרים מה שנוכל לקבל הוא ילד שקרוב לגיל גיוס או צעיר יותר אבל במצב רפואי לא פשוט. אני מגזים בעניין הגיוס, אבל לא בהמון. הייתי רוצה להאמין שאני יכול לטפל בילד חולה שלא גידלתי בעצמי; לצערי, ללא גרם של ציניות - אני לא מושלם.
ניסינו להבין למה אנחנו לא יכולים לקבל תינוק בן שנתייםשלוש. מה עושה אותנו כל כך בעייתיים? אז הנה כמה דוגמאות: נעים מאוד, אני נורא זקן. אין מה לעשות, זו מסקנה שאתה מבין אחרי שלוש דקות של שיחה בשירות למען הילד. הגיל שבו המדינה מרשה לאמץ הוא 43: דקה אחר כך אתה מהווה בעיה לילד. הגיל הזה כמובן נקבע כשתוחלת החיים בישראל הייתה 12 אבל מה זה משנה? גבר כמוני, בן 52, זקן מדופלם, נחשב לנס רפואי ולדינוזאור מיותר שיכול לקבל ילד בערך בגילו.
יש לנו ילדים קודמים. זה קצת כמו עבירות קודמות או מחלות קודמות, או בהקשר הזה - גידולים קודמים. כל מי שיש לו ילד מסיבוב אחר נדחק לא סתם לקצה התור - הוא פשוט עובר לתור אחר, התור של הבלתי מקובלים. כל מי שאין לו ילד בכלל מקודם מיידית.
אז ככה, יש בזה היגיון: מי שמעולם לא חווה הורות - מגיע לו לזכות באור הזה לפני מי שעשה את העניין הזה מזמן בפרק אחר של חייו. מנגד, אחרי שאנחנו שומעים על הרבה הורים בלתי מוצלחים, מזניחים, מתעללים וגם לא עלינו רוצחים, לא כדאי שיבדקו גם את כושר ההורות וההתנהלות הקודמת עם ילדים? דווקא אצל מי שיש להם ילד או ילדה?
מתברר שלא. אין מקום לוויכוח. יש ועדת חריגים, אבל המנהלת העניינית פסלה מיד את הסיכוי שלנו להיות חריגים אפילו במעט. לקח לנו הרבה זמן לוותר על החלום של ילד משלנו ולבחור באימוץ, ולקח לנו מעט זמן להבין שלא נבחרנו, שהודחנו בשלב הדואטים.
הנסיעה הביתה הייתה שקטה מתמיד. זה היה גם יום לאחר שהכלב שלנו (הילד המשותף הבלעדי בינתיים) עבר תאונת דרכים קשה, והיה נראה כאילו מישהו מלמעלה מתנכל קצת. ניסינו להתעודד מסוף דבריה של המנהלת על האפשרות הבינלאומית: ילד או ילדה בייבוא אישי.
זו גם אפשרות. היום היא מזערית, כי ישראל הפסיקה לאט-לאט לעבוד עם מקורות אימוץ וכרגע נשארנו רק עם אוקראינה. אין לי שום דבר נגד העם האוקראיני, אבל אני עוד לא בשל ליחסים עמוקים.
האמת, גם זה לא מדויק. גם בשביל ילד בחו"ל הגיל שלי הוא מבוגר מדי. וכן, זה באמת נראה לי כרגע מפחיד מדי, מסובך מדי, ויכול להיות שאני לא פתוח מספיק, שלא לומר פרימיטיבי מדי לחוויה הזו.
חזרנו לדכדוך, לידיעה שאנחנו לא טובים מספיק, לתחושת הבינוניות הסוגרת והמשפילה משהו. ואז שאל אותנו חבר קרוב: למה בעצם לא תרומת ביצית, או זרע?
קשה להסביר איך השאלה הזו, שמעולם לא עסקנו בה בגלל שיקולי אגו, הפכה את יומנו. אבל על כל אפשרויות הפונדקאות, תרומות הזרע והביציות - בשבוע הבא.
ואל תשכחו: יש לנו ארץ מפוערת, בעי"ן. לא כולם יכולים לעשות ילדים מתי שבא להם, אבל יש מי שיכולים לגמור ילדים מתי שמתחשק להם.
שבת שלום.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם