גדלתי בשנה: כך איבדתי שנה מהחיים
פתאום זה הכה בי: אני כבר בן - 52 שנה אחת פרחה מזיכרוני. וגם: על האימוץ, הפונדקאות ומה שביניהם
אפשר לסכם את זה בהזדקנות ברורה ותחילתו של מצב צבירה חדש: יושן כללי והתבלות ספציפית. אני יודע שאת רוב העולם היהודי מעסיקה ההתבוללות, אבל אותי דווקא מטרידה ההתבלות ולאן היא תתקדם עוד.
בכלל, לאן הולך כל המיזם הזה שאנחנו מתעוררים אליו בכל בוקר? מה הסיפור הכללי? אני לא קונה את סיפור האלוהות וגן העדן. אני חייב משהו ארצי יותר.
באמצע השבוע זה הכה בי: אני כבר בן 52. הכה בי, כי הייתי בטוח שאני רק בן 51 ופתאום הבנתי ששנה אחת השמטתי, פרחה מזיכרוני. זה נראה לכם זניח, אבל יש הבדל עצום בן 51 ל-52.
אתה פתאום שואל את עצמך: רגע, כמה באמת נשאר לי אם הכל יהיה בסדר - כלומר, אם לא יבואו האיראנים, אם לא יבוא הסרטן, אם לא יבוא עבריין במהירות מופרזת ויכה בי באמצע הכביש - כמה נשאר, ואיך זה ייראה מהצד השני של השישים?
כבר עכשיו, אני שומע רק את מי שנמצא קרוב ורואה רק את מי שנמצא רחוק, כבר עכשיו אני מתעצבן אם לא מבינים אותי מיד כי אני יודע שלא נשאר לי המון זמן להסביר שוב ושוב למה התכוונתי. כבר עכשיו אני יודע שלמרות החיבה שלי לחיים שלווים, שלום לא יהיה כאן בקדנציה שלי, כי אנשים הרבה יותר זקנים ממני בשני הצדדים מתעקשים לזרוע מוות וכסילות כאילו יש להם עוד המון זמן להיות כאן.
אני יכול להחליט למשל ליהנות מכל רגע, לא להתעצבן משטויות. אפילו ניסיתי את זה. ישבתי בבית וחשבתי רק על דברים טובים, על כל היפה שבחיים, על הדבש בלי העוקץ. אבל אז מישהו בא ופתח את הטלוויזיה ומירי רגב הסבירה שוב למה ערבי הוא ערבי הוא ערבי. זה כמובן לא מה שהיא אמרה, אבל התחושה הייתה שערבי זה לא טוב. אני, אגב, לא משוכנע שערבי זה כן טוב, אבל אני גם לא יודע באופן ברור שיהודי זה מצוין.
ותחשבו כמה זמן בתוך כל המעט שיש לנו אנחנו רבים עם האישה שאנחנו אוהבים כל כך. היש מטומטם מזה? אם רק מישהו היה יכול להחזיר לי את השעות האבודות של ריבים מטומטמים הייתי נושא אותו על כפיים. אני כל כך אוהב אותה, למה אני רב איתה, ובעיקר על מה?
יש גם רגעים שאתה אומר לעצמך: בשנים המעטות שיש לי להיות כאן אנסה לעשות טוב לילדים שלי, שלפחות הם יבלו בחיים האלה שלא סוגים בשום דבר ובטח שלא בשושנים. ואז מתקשר אחד הילדים המרכזיים ואתה כל כך רוצה להגיד לו שאתה מתגעגע אליו ומה קורה, אבל אתה שוכח כי הוא צריך את האוטו או כסף או מה קורה עם הכרטיסים לעידן רייכל.
ואולי במעט שנשאר צריך להשקיע רק בפאן ובאיך נעביר את הזקנה בסבבה? הרי הכליות לא יעבדו, אז למה להתעצבן עכשיו מהעלאת משכורות הח“כים? בעוד שנייה, האירוע הכי מרגש שיקרה לי, לפי פרסומים זרים, הוא יציאה טובה בבוקר. אז אני צריך עכשיו להתייאש מכניסה של עוד 200 עובדים זרים לארץ?
אריק איינשטיין שר על איך הוא ועוד מישהו ישנו את העולם. אני באמת רוצה לשנות אותו, אבל מתחיל להיגמר לי הזמן ואני מעז לפנטז על שנת צהריים.
אני רוצה לשנות בעיר שלי המון דברים, סתם, שיהיה נעים יותר לעבור בדרומה, אני רוצה לעשות מהפכה במשכורות המורים וגם שפועלי הניקיון ירוויחו פי שניים לפחות, אני אשמח נורא אם הפלסטינים יפסיקו לשנוא אותנו על שנים של כיבוש ואהיה מאושר אם נוכל אי פעם לסלוח להם על פיגועים של חיות אדם. אבל נשארו לי רק כמה שנים, ואפילו לטיול אחרי צבא כמו שצריך עוד לא נסעתי.
אין. מסקנות זה לא אני. רק שאלות. טרחן זקן וממורמר, כבר אמרתי?
בשבוע שעבר סיפרתי כאן על ניסיון האימוץ הכושל שלנו, שכלל מילוי טפסים ממושך, פגישה עם מנהלת "השירות למען הילד“ שבה הובהר לנו סופית שאני זקן מדי ולאורלי ולי ילדים קודמים ולכן לא נוכל לאמץ תינוק שגילו שייך לתחום התינוקות.
יכול להיות שזה מעשה אלוהי ואציל לאמץ ילד שהוא כמעט נער, אבל אני לא בטוח שיש לנו את הכישורים לזה. הלוואי שיום אחד אוכל לעשות גם את זה, אבל לצערי לא בשנים הקרובות. עכשיו אנחנו פשוט רוצים ילד תינוקי, רגיל. כבר הפנמנו שהוא לא יהיה מהגנים שלנו, אבל אנחנו עדיין רוצים להיות מי שיכירו לו את החיים ויעברו איתו את ההיכרות הזו.
בימים אלה אנחנו מתחילים את השלב השני, פוסט-אימוץ, של הכרת עולם תרומות הביציות, תרומות הזרע והפונדקאות שביניהם. החוק בדיוק עומד להשתנות, ולו היינו זוג הומואים היה לנו אפילו קל יותר.
אבל בקריטריונים לפונדקאות אנחנו דווקא עומדים. עכשיו מתחיל החיפוש אחרי האישה שתסכים, עכשיו מתחיל השלב הכמעט אחרון שלנו במסע המיוסר הזה, שמדהים אותנו בכל פעם מחדש.
גם עכשיו שואלים אותנו: למה אתם לא מסתפקים במה שיש, מה האובססיה הזו? אז ככה: להסתפק במועט זה חביב, חזיריות כספית היא אכן דוחה, אבל להסתפק במעט זה אדיוטי - בטח אם יש אפשרות לפתרון משמח יותר.
לא בא לי לשבת בעוד עשר שנים על איזו מרפסת, לספור ציפורים נודדות ולהגיד שחבל שלא הלכתי עד הסוף עם העניין הזה של ילד משותף. וגם שלום בטח לא יהיה, אז בשביל מה התכנסנו?
ואל תשכחו: יש לנו ארץ מפוערת, בעי“ן. לא כולם מגיעים לגיל 14 ואונסים ילדות. יש כאלה שגם מצלמים את זה לרשת.
שבת שלום.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם