קפה to go: המפעל שהוציא את תושבי צפת מהכלים
מפעל "נס קפה", הממוקם בלב שכונת מגורים בצפת, מייצר כבר שישים שנה את אבקת הקפה המוכרת לכל ישראלי. אבל לצד הנוסטלגיה, התושבים המתגוררים בסמוך התקשו להתמודד עם הריח העז של הקפה החרוך כעת, כשהמפעל עומד להיסגר וקליית הפולים וטחינתם תעבור לחו"ל, יש מי שמתקשה להיפרד מהסמל המוכר
אבל בעוד כמה חודשים תיפרד בירת הגליל מהסמל האדום במרכז העיר, והתהליך התעשייתי של קליית הפולים וטחינת האבקה יועבר למדינות מעבר לים. שטחו העצום של מפעל "נס קפה", הממוקם בלב שכונת מגורים, יהפוך לשטח נדל"ני מבוקש.
שישים שנה, שישה ימים בשבוע מעסיק המפעל עשרות עובדים, העובדים במשמרות לאורך כל שעות היממה ומייצרים את הקפה הנמס בדודי קיטור המפיקים אדים עצומים - החל משלב הפול הירוק ועד לאבקה שמועברת למפעל באזור התעשייה החדש בעיר. העובדים שמעו על ההחלטה לסגור את המפעל רק לפני שבועות ספורים, כשההנהלה כינסה אותם והודיעה על כך. המנהלים גם טרחו להבהיר כי "לכל עובד יש פתרון".
מהיכן הגיעה האהבה הגדולה שלנו לקפה האבקתי? למרות העלייה בתפוצת הקפוצ'ינו או האספרסו הקצר שתוכלו למצוא בבתים רבים בצורת קפסולות מהירות שמחירם שווה לכל נפש, את הבכורה עדיין לוקח בהליכה הקפה הנמס המוכר והאבקתי, שלמעלה מ-50 אחוזים משותי הקפה בישראל לוגמים ממנו לפחות כוס אחת בשבוע.
בסקר שנערך לפני כמה שנים בנמל התעופה בן-גוריון נמצא כי אחד מכל עשרה ישראלים נוטל עמו קפה נמס לחו"ל. גם אם אנחנו מעדיפים את הקפה שלנו הפוך, תמיד נחזור אל הטעם הוותיק של הקפה בקופסת הפח האדומה.
הקפה הנמס הומצא בשנת 1900, ועד מלחמת העולם השנייה לא ממש צרכו אותו. בעקבות דרישת חיילי ארה"ב לקפה טרי שאיננו מתקלקל החלו בייצור המוני שלו, בתהליך עתיר אנרגיות שצרך כמויות גדולות של מים ושל מזוט לצורך שרפת הפולים.
"לא הייתה ממש הצדקה לייצר את הקפה הזה בעבר", מסביר ערן שמיר, מנהל המפעל בצפת. "הוא יוצר רק בגלל שאפשר היה לשמור אותו טרי באריזה - מה שלא אפשרי עם קפה פילטר או אספרסו, שהיה מועדף יותר על האמריקאים".
מפעל "נס קפה" בצפת שאותו מנהל שמיר ספוג בדמם ובבגדיהם של תושבי העיר. במשך שנים ארוכות ערכו התושבים מאבקים רבים בדרישה לסגור את המפעל, המרוחק מטרים ספורים מבתיהם. הריח העז של הקפה החרוך הורגש לאורך כל שעות היממה בכל רחבי העיר ואף ביישובים סמוכים, והפיח והאבקה שנישאו ברוח לכלכו את הכביסה של השכנים.
בתי המגורים נבנו אמנם לאחר שהמפעל כבר היה במקום, אבל התושבים טענו כי אין עוד מקום בישראל שבו מפעל תעשייתי גדול כל כך פועל בלב שכונת מגורים. רבים מהם הוסיפו שאם מפעל כזה היה ממוקם במרכז הוא היה נסגר מזמן.
את מסודי דהן פגשנו במרפסת ביתה הפרטי הסמוך למפעל. את הטלפון עם הבשורה על סגירת המפעל היא קיבלה מבנה, והיא בקושי מצליחה לתאר את שמחתה למשמע הידיעה: "רציתי לעזוב כבר. הריח עושה לי כאבי ראש וחליתי בסוכרת. כבר יותר מעשרים שנה אנחנו חיים כאן עם חלונות סגורים בגלל הרעש והפטישים. כששמעתי שהמפעל נסגר סוף-סוף הייתי מרוצה", היא אומרת אגב שתיית קפה שחור. דהן היא כמובן לא השכנה היחידה שלא הייתה מרוצה מהשכן הרועש והמלכלך.
שמיר, מנהל המפעל, מספר על ההתמודדות הייחודית של מפעל תעשייתי הממוקם ליד בתי מגורים: "מספר הטלפון האישי שלי נמצא בידי השכנים פה, ולא אחת הייתי צריך לפגוש אותם ולשמוע על הבעיות והתלונות שלהם. לשכן אחד התקנו סככה מעל הכביסה כי הוא טען שהאבקה שהמפעל פולט לכלכה לו את הכבסים.
לתושב אחר מימנו שטיפת רכב קבועה, שלישי דרש שנקנה לו מייבש כביסה וכן הלאה. גם עכשיו, לאחר שכבר החלטנו שאנחנו יוצאים מכאן, אנחנו ממשיכים להשקיע סכומים עצומים כדי למזער את הרעש ואת הפגיעה בתושבים. אבל בשורה התחתונה לעולם לא נצליח למנוע תופעות של מפעל תעשייתי".
ההחלטה לסגור את המפעל הוותיק לא התקבלה בקלות. חברת "שטראוס", המעסיקה יותר מחמישים עובדים במקום, הכריעה בסוגיה לאחר שנים ארוכות של התלבטויות ודיונים.
ציון בלס, מנכ"ל "שטראוס" ישראל, מסביר כי "המהלך היה קשה ומורכב, ולמעשה הוא די נכפה עלינו מכורח המציאות. במשך שנים התאמצנו למזער את המפגעים. היינו מתעסקים עם הדברים האלה כמה פעמים בחודש מול השכנים, העירייה והמנהלים שלנו".
ההחלטה על סגירת המפעל והעתקת קו היצור למפעלי "שטראוס גרופ" מעבר לים התקבלה לאחר שבחברה הבינו כי הקמת מפעל דומה בישראל תדרוש מהם השקעה של למעלה מ-300 מיליון שקלים. "לא יצאנו למהלך הזה לפני שהיה לנו ברור שהעובדים לא ייפגעו ושלכל עובד יש פתרון. גם הצרכנים לא יחושו בשינוי", מוסיף בלס.
למרות שבחברה גאים במציאת הפתרונות למזעור הפגיעה בעובדים, חלקם מתקשים להתנתק מהמפעל שאיתו גדלו ושהיה חלק מחייהם. "כבר שלושים שנה אני משקיע כאן במפעל, וכל מה שעשיתי במשך השנים הולך להימחק. זה כואב אבל זה לא בידיי", אומר יעקב לוי, מנהל אחזקה במפעל, כשדמעות יורדות מעיניו והוא מחניק אנחה:
"אני שמח שאני יוצא לפנסיה בעוד כמה חודשים ולא אצטרך להתרגל למקום החדש. בתחילה היה כאן אזור תעשייה ועם השנים בנו כאן את בתי המגורים. אי אפשר לבוא כך ולמחוק מפעל שעובד ושנותן פרנסה לאנשים. אבל מה לעשות, יש שיקולים שגדולים מאיתנו".
באשר לריח הקפה הנישא ברחבי העיר טוען לוי כי התושבים בכלל צריכים לשמוח על הריח: "ריח של קפה זה לוקסוס. תסתכל בערים אחרות כמו חיפה ובמרכז, שבהם יש ריח של פיח ומפעלים מזהמים. קפה זה נהדר".
חי דץ עובד במפעל שלוש שנים. "אני אוהב את התעשייה המסורתית - עזוב אותי מהיי-טק", הוא אומר, ומביט על ארובות הקיטור הגבוהות. "זו אידיאולוגיה בשבילי. תעשייה כזו, שהיא לא היי-טק ולא מייצרת'כסף מאוויר'. חבל לי שייצור האבקה עובר לחוץ לארץ. הלוואי שהיו משקיעים בתעשייה המסורתית כמו שמשקיעים בהיי-טק, אבל אני גם יכול להבין את השכנים שלא נוח להם עם הריחות של הקפה ועם הלכלוך והרעש שהיינו עושים כאן", הוא מודה.
בימים אלו עובר המפעל השני של תעשיות הקפה של'שטראוס', הממוקם באזור התעשייה החדש של צפת, הרחבה ופתיחת קווי יצור נוספים. בעוד כמה חודשים, לאחר סגירת המפעל הוותיק בעיר, תיעשה אריזת הקפה ועיבודו במפעל החדש מאבקה שתגיע ממפעל של החברה בחו"ל. למרות זאת, בחברה טוענים שהוא יישאר באותו הטעם בדיוק וישמור על הצביון הישראלי. הטעם של הקפה אולי יישמר, אבל הניחוחות המיוחדים והאווירה אפופת האדים ששררה בעיר תתמוגג.
עם זאת, מימי סמוכה, יו"ר עמותת הירוקים "צפת פנינת הגליל", חושבת שהדבר יעשה רק טוב לעיר: "כבר שנים שאנחנו צועקים על הזיהום והפגיעה בסביבה. העיקר מבחינתי שלכל העובדים תהיה עבודה. חבל שהריח שאנחנו דווקא נהנים ממנו ייעלם, אבל אם הוא בא על חשבון השכנים של המפעל שסובלים אהיה מוכנה לוותר עליו".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם