כך הפכו תנועות הנוער לסמל הבדלנות של המגזר הערבי
כ-15 אלף חניכים ערבים משתתפים בפעילויות תנועות הנוער, חלקם בנוער העובד והלומד. אבל המסגרת שהייתה יכולה להיות בסיס לדו-קיום ולערכים משותפים הפכה דווקא לסממן של בדלנות והפרדה. ומי מרוצה מהמצב הקיים? מתברר ששני הצדדים
בזמן שחניכי תנועות הנוער במגזר היהודי עסקו במותו של ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון, בפעולה בשבט בקה לא זכה הנושא לשום אזכור.
היית'ם, שפעיל בצופים הערבים עוד מכיתה ד', לא רואה בכך דבר חריג: "מאז שהיינו קטנים לימדו אותנו שלכל אחד יש את האירועים ואת החיים שלו, ולכן לא צריך להיות ביחד. אני חושב שאין בעיה להיות בתנועת נוער עם יהודים, אבל צריך להתחיל את זה כבר בבית הספר היסודי ולשכנע את הילדים מגיל צעיר שטוב שכולנו נחיה ביחד".
ההפרדה בין מערכות החינוך היהודית והערבית מלווה את ישראל משחר ימיה. בכמה מקומות בארץ פועלים אומנם בתי ספר דו-לשוניים המשותפים לשני המגזרים, אבל הם מהווים מיזמים יחידים בעלי היקף מצומצם. במציאות כזאת היו יכולות תנועות הנוער להשלים את מה שנחסך מהתלמידים במסגרות החינוך הפורמאליות, אבל לרוב הן מחמיצות את ההזדמנות ליצור מפגש בלתי אמצעי בין בני נוער יהודים לערבים.
על פי נתוני משרד החינוך, פעילים כיום כ-15 אלף חניכים ערבים בתנועות הנוער השונותכשרובם המכריע משתייך לסניפים מגזריים נפרדים. הם חברים בשלוש תנועות נוער מרכזיות: הצופים הערבים והדרוזים, אג'יאל ("דורות") המסונפת לשומר הצעיר והנוער העובד והלומד - שלה חטיבה ערבית ייחודית המונה 30 קנים.
מטבע הדברים, ההשתייכות לנוער העובד והלומד - כתנועת נוער ציונית חלוצית - מלווה בלא מעט קונפליקטים שעמם נדרשים להתמודד החניכים והמדריכים הערבים. בעיניי נרמין מחמוד חאים, מדריכה בקן בכפר מייסר, ממחישים אותם ניגודים את מציאות החיים של הערבים בישראל.
"אנחנו ערבים פלסטינים - אבל גם אזרחים במדינת ישראל", היא הסבירה. בגיל 18, אחראית נרמין על הדרכת חניכים ומד"צים - אבל אינה מסתירה את תחושת חוסר הנוחות שמלווה אותה בפעילויות הארציות של התנועה, המשותפות לקנים היהודים.
"כששרים את ההמנון אני עומדת מכיוון שאני מכבדת את האחר, אבל אני לא מרגישה שזה שלי", היא התוודתה. "הייתי רוצה לשיר משהו שייצג גם אותי וגם את היהודים, כי'התקווה' לא נוגעת לנו. אני מאמינה בדו-קיום ובכך שצריך ליצור קשר עם היהודים כדי להתקדם לעבר השלום. הפעילות שלי בנוער העובד והלומד מקדמת את זה, כי בסופו של דבר אנחנו חלק מאותה התנועה ומאמינים באותם ערכים".
נרמין, כפי שהעידה על עצמה, שואפת לדוקיום - אבל באותה נשימה מתנגדת להסרה מוחלטת של המחיצות המפרידות בין המגזרים בתנועה: "אני לא חושבת שיהיה נכון לקיים את הפעילות באופן משותף לחלוטין, כי לכל עם יש את הזהות שלו, תרבות ייחודית ומסורת שונה. כל צד רוצה לשמור על מה שיש לו ולכן ראוי להמשיך בנפרד, אבל מדי פעם לקיים מפגשים בין יהודים לערבים כדי שבסופו של דבר נבין ונכבד אחד את השני".
הצורך שתיארה נרמין להיבדל מהיהודים בא לידי ביטוי גם במבחן המציאות בשטח. "בתחילת שנות ה-2000 היה ניסיון להקים בחיפה קן משותף של הנוער העובד והלומד, אך לצערי הוא לא צלח", סיפרה מרים עוואד-מורד, רכזת מחלקת ההדרכה של מעגל הקנים הערביים בתנועה בהווה ורכזת הקן המשותף בעברה.
אלא שלראיית עוואד-מורד, מצוי הגורם לכישלון הפרויקט מחוץ לגבולות המגזר שאליו היא משתייכת. "החניכים היהודים פשוט לא הגיעו, כנראה מכיוון שההורים שלהם פחדו", היא סיכמה - והדגישה: "הדבר הזה קרה בחיפה, שמזוהה כעיר של חיים משותפים".
אבל במקום שבו נכשלו בנוער העובד והלומד - הצליחו בצופים. "רובה המכריע של הפעילות השוטפת בתנועה מתקיימת במסגרות נפרדות: הצופים העבריים והצופים הערבים", הסביר יהודה פישר, יו"ר התאחדות הצופים בישראל. "למרות זאת, יש שני מוקדים בכל הארץ שבהם נערכת פעילות משותפת לחלוטין: בסניף צופי יפו שבו כ-40 חניכים ערבים וכ-250 יהודים , ובסניף צופי ים בעיר - ש-75 מתוך כ-100 החניכים שבו הם ערבים".
פישר העיד כי בדומה לנוער העובד והלומד, נערכות מעת לעת גם בצופים פעילויות חוצות מגזרים: "אחת לשישה שבועות, מאוקטובר ועד יוני, אנחנו מקיימים שבת מפגש לכל החניכים - יהודים, מוסלמים, דרוזים ונוצרים. אלו אירועים מיוחדים מאוד מכיוון שהם הזדמנות נהדרת להכיר את האחר".
אחד החסמים העיקריים שמונעים מתנועות הנוער להוות גשר בין צעירים יהודים והערבים הוא שיעור החניכים במגזר הערבי, הנמוך באופן ניכר מאותו הנתון בציבור היהודי. המחסור בתקציב ממלא תפקיד מרכזי בהיווצרות הפערים, אבל גם לחסמים תרבותיים ומנטאליים יש משקל לא מבוטל.
"תנועות נוער הן לא דבר שקיים בקרב הערבים כתופעה חברתית", הסבירה עוואד-מורד. "בחברה היהודית הן מושרשות מאוד, בזכות התפקיד ההיסטורי שהן מילאו בהקמת המדינה. אצלנו לא רואים בהן משהו טבעי כל כך".
למרות השוני, הצביעה עוואד-מורד התמורות המתחוללות בחברה הערבית כמי שמשליכות גם על היחס לפעילות תנועות הנוער ועל הרחבת ממדי פעילותן במגזר. "ההורים מתחילים להפנים שתעודה היא לא הכל ושלמסגרות הלא-פורמאליות יש יכולת להשפיע מאוד על עיצוב האישיות של הילדים שלהם", היא הסבירה וציינה: "נתון חשוב מאוד בנושא הזה הוא שיעור הבנות בתנועה.
"כ-40 אחוזים מהחניכים הן למעשה חניכות וזה ממש לא מובן מאליו. בחברה מסורתית, יש קושי לבנות לצאת מהבית אפילו אחרי 21:00 אפילו למשך חמש דקות - ובכל זאת, ההורים מרגישים בטוחים לגמרי לאפשר לבנות שלהם להשתתף בפעילויות שלנו ולצאת לטיולים. זה מלמד על האמון המלא שלהם בנו".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם