למה ליגעל עמיר מותר להביא ילד, ולי אסור?

האיש שרצח לנו את השלום הוא אבא, וגם האיש שזרק את ילדיו מהקומה ה-11 הוא אבא, אבל ממני דורשים תעודת יושר. וגם: כמה תובנות מההלוויה של שולמית אלוני

גיא מרוז | 31/1/2014 6:47 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
תגיות: גיא מרוז
שבת שלום ותודה שבאתם. עוד מעט תראו איך הכל בחיים הבלתי פשוטים האלה מתחבר. פונדקאות, פונדקאות בתאילנד ושולמית אלוני - הכל כרוך זה בזה כאילו יצאו כולם מאותו מסטינג או אכלו מאותה גיטרה.
 איור: מור מרוז

הפונדקאות

למי שפספס את הפרקים הקודמים: לא התקבלנו לאימוץ, עפנו בשלב הדואטים. מפאת גילי המבוגר יכולתי לקבל ילד בגיל של סגן אלוף לקראת פנסיה, ומכיוון שהוא כבר עושה את הצרכים לבד ירדנו מעניין האימוץ והתחלנו בתהליך של פונדקאות.

פונדקאות בישראל. כי אנחנו זוג כמעט נורמלי, שמותר לו לעשות את הפעולה בארץ הקודש, להבדיל מזוגות "לא נורמליים", שמורחקים כמצורעים לבנגקוק, בירת תאילנד המפויחת. ובינתיים בתאילנד נכון לכתיבת שורות אלה, הזוג ה"מצורע" הראשון קיבל דרכון לילד החוקי שנולד להם רחוק מהמולדת.
 
נראה שעם פרסום דברים אלה הוא כבר בארץ, אולי אפילו לקחו אותו כבר לכותל, ליד ושם ולביתו של שר הפנים. לשר הפנים בעצם לא, כי הוא לא דיבר איתם עד עכשיו - למה שפתאום יתחיל?

פונדקאות מקומית

בחזרה אלינו (הכי אני אוהב לחזור אלינו, לא כי רק על עצמי לספר ידעתי אלא רק על עצמי לספר אהבתי. גם זה לא נכון, אבל מתוק).
 

 
כדי לחתום עם אם פונדקאית בישראל צריך למצוא אותה. אפשר כמובן לפרסם מודעה או לשאול חברים, אבל באחרונה צצו סוכנויות מיוחדות לתיווך בתחום הזה.

בהתחלה זה כואב, ממש כמו בשיר, אבל אחר כך אתה מבין שמדובר באנשים טובים שאמנם עושים עסקים אבל עוזרים לך ליצור חיים, עוזרים לך לבנות משפחה.
 
ידענו שזה לא יהיה זול, כל הסיפור הזה, אבל לא הבנו שמעבר למרבית כספנו נצטרך גם לכלות את מרבית זמננו כדי להוכיח לעולם שאנחנו אנשים סבירים.

הוועדה

אני עוד לא יודע מה תגיד הוועדה והאם תאשר לנו להשתמש באם פונדקאית כדי להביא ילד, אבל אני כן יכול לספר שאנחנו נדרשים להביא תעודת יושר מהמשטרה.

ניסיתי לפשפש בזיכרוני לגבי תעודת יושר שהביא או לא הביא יגעל עמיר (זו אינה טעות דפוס, ככה מרגיש לי יותר נכון מבחינת הגועל לכתוב את השם יגאל) לפני שהביא את לאריסה למשכב, בהמתי בחלקו, כדי לייצר לרוצח שושלת.

ניסיתי להיזכר אם אי פעם בדקו אם לאב שהשליך את שני ילדיו לא מזמן מהקומה ה-11 בתל אביב הייתה תעודת יושר בכליו. אני לא בטוח שלא הייתה לו. אבל אני, עיר ואם בישראל, כדי להביא ילד נוסף לעם היהודי, אצטרך לנפק תעודה כי ישר אנוכי ואין בלבי מזימה ערמומית כלשהי.

אגב, אל תספרו לאיש אבל אני מחזיק בעברי שלושה ילדים שנולדו ללא כל בדיקת יושר מצד הרשויות. אולי כדאי להחזיר אותם למשמורת המדינה עד שאבדק ואמצא איש ישר שלא ממש יכול לעשות את הישר בעיניו? מעניין...

ובינתיים בתאילנד

חלק מהזוגות ה"מצורעים", נכון לכתיבת שורות אלה, צריכים עדיין להביא כמה מסמכים שמוכיחים אבהות. הילד בבית החולים צריך להראות את פרצופו בשגרירות, כדי שאף אחד לא יעשה "שטיקים" ויוציא דרכון לילד שלא קיים.

אבל ההורים ה"מצורעים" מרוצים כי בכל זאת משהו זז, משהו מתחיל לקרות למרות הומואיותם, למרות שהמדינה לא מתירה להם מה שהיא תתיר לי, אם כמובן אביא תעודת יושר. כיפאק למדינה, היי-היי-היי

ובינתיים בכפר שמריהו

בלי לפגוע באמא שלי, שמתה אך לפני שנה, בלי לפגוע בבני משפחה או בחברים אחרים שלא מזמן מתו, היה לי הכי עצוב בצל קברה של שולמית אלוני. אגב, מה זה הביטוי "קברה הטרי"? כמה טרי יכול להיות מישהו שהוא נורא מת? לא חשוב, בואו נחזור למנוחה המרכזית.

זה היה עצוב אף שהיא מתה בגיל מתקדם יחסית, אף שהיא השיגה המון בחייה ואף שנאת האספסוף אליה. רבים למדו להכיר בהישגיה. זה היה עצוב אף שהיא אפילו קיבלה את הפרסים החשובים עוד בחייה, מה שלא כל כך נהוג במקומותינו.

אבל זה היה עצוב כי קלישאת-העל, אם כל האמרות השחוקות, נכתבה שם על כל קיר, תחת כל שלהבת ארזים נפולה, על פני כל אם עברייה וצבר תמיר וכחול עיניים: נשארנו באמת לבד. אני לא יודע אם ממש יתמות, אבל פשוט לבד.

היה כל כך עצוב ששמעון פרס סטה ממנהגו ודיבר כל כך יפה ומרשים. היה כל כך עצוב שלראשונה לא רציתי שייגמר, רציתי לשמוע עוד דברי בינה של הילדים המבריקים שלה, וזה מוזר, כי היה כל כך עצוב, והיה כאילו הגיוני וטוב שייגמר. אבל זהו, שזה באמת נגמר וזו איננה קלישאה או נוסטלגיה לעניים. זו אמת צורבת.

לתקווה יש תמיד עתיד, אמר פרס בדבריו הכנים, ואני מעולם לא הרגשתי כל כך מיואש. אני מסתכל סביב ואני לא סומך על אף אחד חוץ מאשתי, והיא כל כך עסוקה. בדרך התווכחנו קצת אם היו בלוויה רק אנשי שמאל או שהגיעו גם מי שהבינו כמה היא שיפרה את חייהם עם כל ענייני האזרחות והשוויון שהיא חיה למענם.

אורלי טענה שרק השמאל הגיע, ואני התווכחתי כרגיל אבל הבנתי אחר כך שצדקה. פשוט ראיתי את הטוקבקים המזוהמים של חלקכם, את השנאה היוקדת, את חוסר ההבנה המוחלט לגבי התרומה העצומה, האינסופית שלה, למען חיים טובים יותר לכולנו. אבל אתם, עיוורי צבעים וגזעים, מעלים למוקד כל מי שלא דובר את שפתה של מירי רגב.

וכך אנחנו מתגלגלים עד תאילנד: הומואים ייסעו עד לשם אם הם רוצים בחוצפתם להביא ילד, וככה אנשים כמוני וכמוכם צריכים להביא תעודת יושר כשאנחנו רוצים להביא ילד מפונדקאית, וככה ליגעל עמיר מותר להביא ילד למרות שהוא רצח לנו את השלום.

סיום

ואל תשכחו: יש לנו ארץ מפוערת, בעי"ן. לא כולם באו ללוויה של שולמית אלוני המתה. יש
כאלה שנסעו למצעד החיים, על חשבוננו כמובן.

שבת שלום.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

מדורים