תושבי גבעת עמל: "אם היינו אשכנזים אף אחד לא היה מתעסק איתנו"
יותר משישים שנה אחרי שהועלו על משאיות ושוכנו בכפר ערבי נטוש בפאתי תל אביב, בשבועות הקרובים יעזבו את בתיהם תושבי גבעת עמל ב', מובלעת מוזנחת בלב שטח נדל"ני יוקרתי. רגע לפני שהם מפונים מהשכונה הם אומרים: נילחם עד טיפת הדם האחרונה
"סלח לי אם אני אגיד משהו חמור יותר: אם היינו אשכנזים אף אחד לא היה מתעסק איתנו. אבל ככה, מי בכלל סופר אותנו?" גם אם תשאלו תל-אביבים ותיקים שגרים במרחק קילומטר מהשכונה, ספק אם ידעו היכן גבעת עמל ממוקמת. ממש לצד שכונת בבלי היוקרתית, מול מגדלי "יו" המאכלסים שועי עולם ושלל סלבריטאים, חיות בדוחק כ-150 משפחות בשכונה מתפוררת, נטולת כבישים ומדרכות. אפילו תעלות ביוב אין שם, ובמקומן רק בורות ספיגה עתיקים.
"סלח לי אם אני אגיד משהו חמור יותר: אם היינו אשכנזים אף אחד לא היה מתעסק איתנו. אבל ככה, מי בכלל סופר אותנו?" גם אם תשאלו תל-אביבים ותיקים שגרים במרחק קילומטר מהשכונה, ספק אם ידעו היכן גבעת עמל ממוקמת.
ממש לצד שכונת בבלי היוקרתית, מול מגדלי "יו" המאכלסים שועי עולם ושלל סלבריטאים, חיות בדוחק כ-150 משפחות בשכונה מתפוררת, נטולת כבישים ומדרכות. אפילו תעלות ביוב אין שם, ובמקומן רק בורות ספיגה עתיקים.
אבל גוש 6107 הוא נדל"ן אטרקטיבי כל כך שלאף אחד אין כוונה להותיר על כנה את השכונה המטה לנפול. בקרוב היא אמורה להפוך, תחת ידיו הנאמנות של יצחק תשובה, לעוד פנינת יוקרה, "פארק בבלי". והתושבים ? יצטרכו למצוא לעצמם מקום חלופי, לא ברור איך. הכל לפי החוק היבש, פינוי תמורת פיצוי. קטן, אמנם, אבל פיצוי.
סיפור ארוך גוררת אחריה גבעת עמל, עוד משנות ה-40 של המאה הקודמת. מיד אחרי תוכנית החלוקה של האו"ם, כשגעשה הארץ, התפתחו עימותים אלימים בין התושבים היהודים לערבים בסביבה, שהגיעו גם לשכונות הדרומיות של תל אביב.
בתגובה החליטו בהגנה להעלות על משאיות לא מעט מיוצאי עיראק, תימן וסוריה שגרו בשכונות אלה, והאיצה בהם לפינוי זריז. הפתרון המיידי היה לשכן אותם בינתיים, כמקום מגורים ארעי, בכפר הערבי ג'אמוסין שננטש ממש באותם ימים.
כך הוקמה גבעת עמל ב' (לגבעת עמל א' עוד נגיע בהמשך). אז היה השטח מחוץ לשטחה של תל אביב, אבל לאט-לאט העיר הגדולה הדביקה את הפער והגיעה גם לשם.
כששכונת בבלי הסמוכה הוקמה, בשנות ה-50, חיברו את המקום למערכות המים והחשמל, אבל בעוד אחותם הצעירה מתקדמת במהירות והופכת לסמל סטטוס יוקרתי, הבכירה נשארה הרחק מאחור. "אותנו לא קיבלו לבית הספר של בבלי", מספרת רבקה חיילובסקי, שנולדה בגבעת עמל.
"הפנו אותנו לממלכתי הדתי. מה לנו ולדת? אבי לא הסכים ורשם את אחי הקטן לבית הספר הנוצרי ביפו. פרינציפ. התביישנו להגיד שאנחנו מפה. היינו אומרים 'אנחנו גרים ליד שיכון בבלי'".
באותו זמן הייתה אחראית על השכונה הרשות לפיתוח, שהייתה כפופה למשרד האוצר ואמורה לנהל את נכסי הנפקדים אחרי מלחמת העצמאות. בכל זאת מדובר באדמות שהיו שייכות לערבים שברחו. אבל בתים יפים החלו לצוץ מכל עבר, העיר התרחבה אט-אט, והפחונים המוזנחים שאיש אפילו לא פזל לכיוונם הפכו לנכס נדל"ני שאפשר לטפח ולגזור עליו קופון שמן.
הפוטנציאל לא נעלם מעיניו של איש, וב-1960 קם מנהל מקרקעי ישראל ולקח על עצמו את האחריות לאזור. לא חלף זמן רב ובפברואר 1961 נחתם הסכם בין המנהל ובין חברת הבנייה הפרטית "דיור ב.פ. בע"מ", שהייתה קשורה בקשר חם ל"סולל בונה" הגדולה. ההסכם קבע ש-76 אחוזים מהשטח המדובר יימכרו.
לפי הנהלים הרשמיים, את נכסי הנפקדים היה צריך להציע קודם כל למכירה לתושבי גבעת עמל, שכבר גרו במקום. אבל אלה היו פועלים קשי יום, חלקם לא ידעו קרוא וכתוב והעסקים נסגרו מעל ראשיהם בידי המושכים בחוטים. ב-1968 אף קבע בית המשפט כי "דיור ב.פ." שילמה מחיר נמוך על הקרקע בגלל התחייבותה לפצות את התושבים.
"מהיום שאני כאן, כבר 15 שנים, אני נלחם במנהל מקרקעי ישראל", מספר דן בן צבי, שזוגתו ילידת המקום. "הם אבי אבות הטומאה. לא ייתכן שהם יתנערו מהעניין ולא ייקחו אחריות על המחדל שנעשה אז".
כבר לפני 27 שנים, במליאת הכנסת, עמד ח"כ מיכאל איתן מהליכוד מעל בימת הכנסת והעלה את הנושא הכואב. "אדוני היושב ראש, חברי הכנסת, שכונת גבעת עמל ב' היא אות קלון לחברה הישראלית", אמר . "היא עדות כיצד טיפלנו בצורה כושלת וקלוקלת באנשים שלא היו יכולים להגיע למקומות הנכונים, לא היו בעלי הקשרים הנכונים, לא הייתה להם היכולת לדפוק על השולחן ולהשיג את המינימום האלמנטרי".
יצחק ארצי, אביו של שלמה ארצי, אז ח"כ מטעם המערך, ניגח את הנואם מהספסל האחורי. "אתה סתם מסית. אתה יודע אילו הצעות הציעו להם והם לא קיבלו אותן". אבל איתן בא נחוש ומוכן.
"יש לי תיק עב כרס מלא הצעות ופתרונות", ענה, "ואני אביא כאן את חלקם כדי שחברי הכנסת יראו כיצד התייחסה המדינה לפליטי הספר הללו, כיצד היא ממשיכה להתייחס אליהם גם היום בלי מינימום של רגישות והיגיון, אלא אך ורק כממסד נגד אנשים שעניינם לא יכול לבוא לשום ערכאה צודקת, שתנהג בהם לפי מידת היושר והצדק.
"העבירו את האדמות על יושביהן לחברת סולל בונה כדי שתקים שם שכונות יוקרה", אמר עוד ח"כ איתן. "כולנו חייבים לדעת שמאז 1949, כשהאנשים הגיעו לשם, ועד 1961, כשסולל בונה התנדבה לקבל את הקרקע ללא מכרז ובמחיר אפסי של 5.22 לירות למטר רבוע, ערך הקרקעות במקום עלה עשרות מונים. זה לא היה שיכון ספר, אלה היו האדמות היקרות ביותר במדינה. מה עשו לאנשים האלה? העבירו אותם על בתיהם כמו בימי הפיאודלים".
נאום מרשים היה לח"כ איתן, וח"כ דב שילנסקי, יו"ר ועדת הפנים ואיכות הסביבה באותם ימים, מינה ועדת משנה בראשות ח"כ אמל נסראלדין שתטפל בנושא. הוועדה הוציאה מסקנות ביניים שקבעו בין היתר כי "הוועדה מביעה צער על שהג ופים הממלכתיים, העירוניים, לא דאגו עד כה לדיור נאות ולשירותים אלמנטריים לבני המקום שהם דור שני ושלישי בשכונה במשך תקופה של כארבעים שנה".
אלא שוועדות הן הצד האחד והב יזנס הוא הצד האחר. בזמן שחברי הכנס ת התקוטטו על איזה מחנה פוליטי כדאי ל הפיל את התיק, ב-26 בנובמבר 1987 מכ רה חברת "דיור ב.פ." את השטח על תושביו לחברת "דנקנר השקעות בע"מ", שנשלטה בידי שמואל דנקנר, דודו של נוחי, ולחברת אמת"ש.
התושבים בגבעת עמל הרגישו איך הט בעת מתהדקת מסביב לבתיהם. הם היו תק ועים בגרון ליזמים, אבל המשיכו להיתל ות בסעיף מההסכם הישן בין מנהל מקרקעי ישראל וחברת "דיור ב.פ." שבמקרה של פינוי ידאגו להם לדיור שווה ערך.
התקוות המשיכו לפרוח כשמעבר לכביש, בשנות ה-90, התחיל אלפרד אקירוב במו"מ עם התושבים, 87 משפחות, לגבי פינוי השכונה התאומה, גבעת עמל א'. שם אפשר למצוא היום את מגדלי אקירוב היוקרתיים.
אומרים שאז, במקרה של אקירוב, המו"מ היה קל יחסית. מולו ניצב ועד מאורגן, וככל הידוע כל בעל דירה במתחם קיבל דירה חלופית בצפון תל אביב. אמנם היו מקרים ספורים שהגיעו לבית המשפט, אבל בסך הכל היה ההליך מהיר ואלגנטי.
גבעת עמל ב' היא סיפור שונה, מורכב הרבה יותר. חלק מהשטח שהיא נמצאת בו שייך לעיריית תל אביב,, וחלק אחר שייך למשפחת אברמוביץ', שקנו את השטח מהערבים בשנות ה-30. ב-2007 שוב היה שינוי בבעלות בחלק הארי של המקום. הפעם היה זה שמואל דנקנר שמכר את הזכויות ל"אלעד ישראל מגורים", חברת בנייה בבעלות יצחק תשובה.
בניגוד למקרה של גבעת עמל א', כאן כל משפחה נאלצה להילחם בכוחות עצמה על קורת הגג שמעל ראשה. המשימה של הטייקון, בהתאם, הייתה קלה הרבה יותר. באתר היו ממוקמות מעט משפחות והמשא ומתן על פינויין היה מהיר יחסית.
גבעת עמל ב', יש לציין, צמחה עם השנים. תושביה כבר לא היו האבות המייסדים שהגיעו לשכונה בשנות ה-40 אלא ילדיהם ונכדיהם, וחלק מהבתים הקטנים הפכו באופן בלתי חוקי למתחמים גדולים שקשה לפקח עליהם.
"הדור הצעיר קם ועמד על שלו. אנחנו בעצם הגב של ההורים שלנו", מסבירה מלי אלפסי בת ה-47, תושבת המקום ששייכת לדור ההמשך. "כמה אפשר לדרוך עלינו? יש לי טראומות מהילדות. ימים שבהם אמא שלי סחבה אותי לדיונים בבתי משפט על צווי הריסה שהוצאו נגדנו".
ברוריה בן דוד קבעה איתי פגישה כדי להראות לי את השכונה ולהפגיש אותי עם התושבים. אני תל אביבי ותיק, ולא היה לי מושג איך מגיעים. נכנסים לשכונת בבלי, הסבירה לי, פונים ימינה, עושים סיבוב ואז מגיעים למתחם "פארק בבלי", שתשובה כבר החל בשלבים הראשונים של בנייתו.
במבט חטוף נדמה שבמקום עומד לקום מתחם מרווח ומפואר. על הגדר הירוקה של האתר מופיעים שמות ואיורים של צמחים וחיות שאולי ישולבו בפארק שייבנה במתחם. הרדוף הנחלים, פרפור עקוד, שאם במקרה לא ידעתם שייך למשפחת השלדגיים.
לפי אנשי חברת אלעד יקומו באתר שישה מגדלים בני 144 דירות כל אחד, וכן גינות ושטחים מסחריים. מים בקצב מהיר, התמונה משתנה במהירות. ממשיכים לנסוע בכביש, עוברים בית כנסת ישן ועוד בית כנסת ישן, ומגיעים למקום ללא מדרכה או כביש; רק גיגית מוזנחת ובתוכה כתובת המבשרת שהגענו לכיכר המייסדים. ברוך הבא לגבעת עמל ב'.
"שילמנו על סלילת כביש", מראה לי ברוריה את הקטע המדובר. "אספנו כסף מהתושבים, כי אתה לא רוצה לדעת מה קורה פה בחורף. אנשים יושבים עם דליים בתוך נחלי בוץ. יש נחשים ועכברים, ורק פעם בכמה זמן נזכרים לאסוף מפה את הזבל. אנחנו תושבים סוג ז'. פולשים עשו מאיתנו".
המילה "פולשים" היא הכואבת ביותר למקומיים. "אמא שלי בת 76, בקושי יודעת קרוא וכתוב. שים אותה בדיזינגוף והיא לא יודעת לחזור הביתה", אומרת מלי אלפסי בעצב. "היא לא מכירה מקום אחר. מי יסתכל עליה? "
בתום התדיינות שנמשכה שנים קבע בית המשפט שבמקרה של גבעת עמל ב' השטח שייך לבעלי הקרקע. במקרה של פינוי יפוצה רק דור המייסדים - כלומר, מי שהגיעו לכאן עד שנת 1961. בני הדור השני והשלישי, לעומת זאת, לא זכאים לדבר. להפך: כל מי שהרחיב את ביתו במהלך השנים בכל מיני בניות לא חוקיות יצטרך לא רק להרוס את התוספת, אלא גם לשלם דמי שימוש. כך נוצר מצב שחלק מהתושבים יכולים לשכוח מלקבל פיצוי כספי כלשהו, ולהתפלל שגובה החוב לא יטביע את חשבון הבנק שלהם.
המשמעות, הבינו בשכונה במהירות, היא שאנשים ייזרקו לרחוב, פשוטו כמשמעו, לפי החלטת בית משפט חלוטה שאין כל אפשרות לערער עליה. ואם בכל זאת לוקחים עורך דין ומנסים, נתקלים בסוללה המשומנת של תותחי המשפט שמתחזקים דרך קבע את עסקיו של תשובה.
"אנשים רואים אותנו ברחוב ואומרים ?אתם הולכים להיות מיליונרים'", מחייכת במרירות ברוריה בן דוד. "איזה מיליונרים בראש שלהם? הם לא מבינים שאנחנו במינוסים רק על התשלומים לעורכי הדין ובתי המשפט".
הראשון שעמד תחת חרב הפינוי וביקש להתנגד לצו היה הרצל ציון, איש חולה שחמש משפחות שלמות גרו במתחם הענק שהקים. "הבינו שהוא הולך להתאבד והוא התכוון לכל מילה", מספרת אלפסי, שליוותה את המקרה. "היה לו בלון גז בשירותים, ליד המיטה הזוגית. הוא הלך בבית עם המצית ועם הבלונים. הם הבינו שאין לו מה להפסיד. נכה מאה אחוז שסובל מלחץ דם גבוה, סכרת. מפה אתה מוציא אותו ישר לרחוב".
כשבשכונה הבינו שהמצב מידרדר פנו לח"כ איילת שקד, שכנה מבבלי הסמוכה שמכירה אישית חלק מהתושבים, ובהם את משפחת ציון. בנובמבר הביאה שקד את הנושא לדיון בוועדת הפנים והגנת הסביבה. מלבד אנשי השכונה היו באולם גם מנכ"ל "אלעד ישראל מגורים" רונן יפו, עו"ד גד חלד המייצג את החברה, והיועץ האסטרטגי הלל פרטוק, המלווה אותם באופן צמוד.
הדיון המתוח הופסק לא פעם בגלל קריאות ביניים, אבל עו"ד חלד התמיד בהסבריו: "בית המשפט, במקרה של משפחת ציון, קבע אפס פיצוי", סיפר שם. "לא רק אפס פיצוי, אלא חייב אותם במאות אלפי שקלים משום שהם מנעו את השימוש בקרקע במשך יותר מ-14 שנה ".
ח"כ מירי רגב, יו"ר הוועדה, שאלה את עו"ד חלץ מה הסכום שהם מציעים למשפחה המיועדת לפינוי, כזו שאין לה קשר לקרקע. עו"ד חלץ נקב בסכום של 250 אלף שקל. רגב פנתה למנכ"ל החברה רונן יפו, ואמרה לו שעם רבע מיליון שקל אי אפשר לעשות היום כלום. הוא השיב שבחדרי חדרים נזרקים סכומים אחרים.
רגב פנתה באותו מעמד לאנשי השכונה והסבירה שהיא לא יכולה לעשות כלום נוכח החלטות בית המשפט. "זה חוסר אונים", אמרה לי רגב השבוע, כששוחחנו. "זורקים מיליונים לעורכי דין ואין להם כוח מול הפרקליטים של היזמים הגדולים. האנשים האלה באו לכנסת כי אנחנו עוד יכולים לנסות, אבל אני לא יכולה ללכת נגד בית המשפט. מה זה 250 אלף שקלים? אתה לא יכול לקנות עם זה מרתף בדרום תל אביב. יש פה אנשים טובים, חיילים בצבא. איזה מסר אני מעבירה לאוכלוסייה הזו?"
בינתיים פנה הרצל ציון שוב לבית המשפט בבקשה לעצור את הפינוי, אבל שופט בית משפט השלום אריאל צימרמן דחה את הבקשה, וכתב בהחלטתו ב-9 בדצמבר 2013: "זהו ניסיון שני וכושל להביא לעיכוב הפינוי ולסיכול ביצועו של פסק דין חלוט, שזכה לאישור בית המשפט המחוזי והעליון לאחריו".
ביצוע הפינוי נקבע ל-14 בינואר . הפחד הגדול היה שציון המיואש יממש את איומו ויפוצץ את המתחם, על בלוני הגז והאנשים שבתוכו. עד השעות האחרונות נוהל משא ומתן עם משפחתו, ולבסוף, לפנות בוקר, ביום הפינוי, נחתם הסכם - המשפחה תפונה תמורת 1.75 מיליון שקלים.
בגבעת עמל מזכירים שהסכום יתחלק בין כל חמש המשפחות המתגוררות במתחם. אנשי "אלעד", מצדם , אומרים שציון לא היה זכאי, אבל הנה, כשמסכימים לדבר ולא מתעקשים - מגיעים לעמק השווה.
ביום הפינוי היה חשש כבד שהאזור יתלקח. גם ככה המתח היה גדול. לשכונה הגיעו המוני יס"מניקים, סוסי משטרה, כלבנים. אפילו מסוק עלה לאוויר, וצפלין שצילם את השכונה. "כל הילדים שלנו היו בטראומה מהאירוע", מספרת ברוריה בן דוד. "ערכו להם שיחות בכיתות עם היועצת. הילדה שלי, בכיתה ג', עוברת ימים קשים מאוד. הבן הגדול שלי בטיול בדרום אמריקה. הוא אמר שאם הוא חוזר ואין בית, הוא לא נשאר בארץ".
הבאה שמועמדת לפינוי היא רבקה חיילובסקי, שכבר הוצא נגדה צו. עד תחילת מרץ היא אמורה לפנות את המתחם שלה. בחברת אלעד מספרים שחיילובסקי דרשה מהם כפיצוי לא דירה אחת, אלא חמש.
הם מביאים את המקרה כדוגמה לחלק מהבקשות הבלתי אפשריות שבהן הם נתקלים במהלך המו"מ עם התושבים. בכלל, טוענים שם, רבים מהמקומיים לא תמימים כפי שהם נראים, ומנסים לנצל את המצב לעשיית הון על חשבונו של תשובה.
חיילובסקי מכחישה בתוקף ומיד שולחת אזהרה. "אני אלחם איתם עד טיפת הדם האחרונה. מפה יוציאו רק גווייה. אין לי לאן ללכת. איפה אני אגור?"
בשכונה מספרים שהדמות הכי פחות אהודה עליהם בתקופה האחרונה היא חיים פנחס, המוכר יותר כ"שוגון", בעבר ראש מחלק בילוש בימ"ר תל אביב והיום אחראי על הפינויים מטעם חברת הבנייה. כשהם רואים את שוגון ואנשיו מגיעים לגבעת עמל, הם אומרים, הברכיים רועדות. המשמעות: בקרוב תינתן הודעה חדשה על פינוי. "זה למחוק שכונה שלמה", אומרת בן דוד.
בית אחר בית, והכל לפי חוק. ח"כ מירי רגב כינסה בדחיפות ישיבות נוספות של ועדת הפנים כדי לנסות למצוא פתרון, אבל אנשי חברת אלעד כבר לא הגיעו. בישיבה רגב אמרה בעצבים גלויים: "זו בושה וחרפה שנציגי החברה לא הגיעו היום לדיון ולא הגיעו לכל הדיונים שביקשתי מהם להגיע אליהם. מבחינתי הם מתייחסים לכנסת באופן לא רציני, וחשוב שלפחות חברי הכנסת שנמצאים פה ידעו שזאת ההתנהלות. נצטרך היום לקבל החלטה איך אנחנו פועלים".
בכלל , בכנסת מצאו אנשי השכונה אוזן קשבת. לא רק חברות הכנסת רגב ושקד, אלא גם חברי הכנסת זבולון כלפא מהבית היהודי ודב חנין מחד"ש, שנכנס בעובי הקורה ואפילו נסע לשכונה ונפגש עם תושבים כדי ללמוד מהם על פרטי המקרה.
"בעניינים האלה למדתי שאי אפשר לוותר מראש. סיכוי תמיד יש", אמר ח"כ חנין השבוע. "לפעמים המאבק מסובך וקשה ולפעמים גם מנצחים. אין שם אף פולש, המיעוט הם התושבים המקוריים והרוב הם הצאצאים. תשובה אנד קומפני פועלים לפי החוק היבש. אומרים: ?אם המדינה רוצה לפצות, שתפצה. אנחנו קנינו אדמה ולא מעניין אותנו כלום'".
מירי רגב שלחה את חבריה לוועדה לנסח את "הצעת חוק גבעת עמל" שכבר הועברה ליועצים המשפטיים ואמורה בקרוב לעלות להצבעה. "אין עוד פינוי ובינוי", היא מצהירה.
"מעכשיו אם אתה מפנה מישהו, הוא יקבל בתמורה דירה ולא כסף. בפינוי של דייר מאזור של אדמת מדינה, המדינה מחויבת לאזרח. אין לי בעיה עם זה שהיזם מרוויח, אבל גם האזרח צריך להרוויח. לא ביקשתי פנטהאוס או דופלקס, אבל אני רוצה קורת גג. לא יכול להיות שאדם שחי שם שישים שנה ייזרק מהבית שלו".
אבל החוק שמירי רגב וחבריה רוקמים בימים אלה כנראה כבר לא יהיה רלוונטי לתושבי השכונה. "צריך חמלה אצל מקבלי ההחלטות", היא אומרת. "אנחנו רואים כמה קשה היום לקנות דירה, אז איפה הם יגורו? אני קוראת ליצחק תשובה, אדם ערכי עם לב רחום, לפתור את הבעיה בחוכמה ולא רק בצדק, כי לפי הדין הוא צודק. הרי בסוף אנשים ייזרקו לרחוב ואי אפשר להתנהג כך".
"מה מוסרי בעובדה שמישהו לקח קרקע לא שלו והרים עליה יחידות דיור? " שואל בתגובה הלל פרטוק, יועצו האסטרטגי של תשובה. "צריך לתת פרס לפולשים? מי שהביאו אותו בשנות ה-40 - יפונה ויפוצה. לדור השני לא מגיע, לפי החוק. קח ירושה של אדם שנפטר, יש לו שלושה ילדים, אז מה עושים? לוקחים את הנכס, מוכרים ומחלקים. הם אומרים 'לא'.
"הם רוצים שכל אחד מהילדים יקבל את עלות הנכס המקורי. למה? כי יש מי שמממן. המדינה רוצה לעזור? בבקשה, שתכניס את היד לכיס ותודה שנהגה בחוסר הגינות כלפי מי שהביאה לשכונה. שתפצה, כמו שעשתה בכפר שלם. הפיצוי שהתושבים רוצים מאיתנו הוא בלי שום פרופורציה למה שמגיע להם".
גם ח"כ דב חנין מסכים שבסופו של דבר זו אחריות המדינה, והיא אינה יכולה לעמוד מנגד. "הממשלה חייבת להתערב. היא לא יכולה להתעלם מאנשים שהיא עצמה שלחה לאזור".
12 בצהריים, יום שישי, שכונת גבעת עמל ב'. בזמן שבמרחק קילומטר ים ספורים משם ישבו תושבי העיר בבתי קפה על אספרסו כפול, ברוריה הייתה עסוקה בשליחת הודעות ווטסאפ תושבים על עוד כינוס דחוף. "אם יש משהו טוב שתשובה עשה למעננו זה הגיבוש החברתי", היא צוחקת. "היום כל הזמ ן אנחנו ביחד".
בגבעת עמל מביאים כדוגמה ה פוכה את אשת הנדל"ן ענבל אור, שמנסה גם היא במשך שנים להקים מגדלים על השטח בשכונה ששייך למשפחת אבר מוביץ'. לפי הפרסומים אור ישבה עם 35 המשפחות שיושבות על חלק השטח הזה, והציעה להן פיצוי של כ-75 מיליון שקלים. רק לאחר שלא הצליחה לשווק את הדירות במגדל, נפל הרעיון.
בימים האחרונים פורסם כי אור מסרבת להרים ידיים, ומציעה מסלול חדש לדיירים שאמורים להתפנות: הם יקבלו דירות בפרויקטים אחרים שהיא מתכננת, דירה תמורת דירה.
ברוריה, מה יקרה פה, לדעתך?
"בית המשפט תמיד שואל אותנו בדיונים 'יש לכם טאבו, או אין?' בטח שאין לנו, אבל המדינה הביאה אותנו לפה. אז מה השופטת אומרת לי 'לכי תתבעי את המדינה'. היא הסבירה: "אתם אבודים. כלום לא יעזור לכם. המשפט עובד שחור ולבן, יש או אין. תתבעו'. אבל מאיפה? אצלנו, כשאומרים עשרת אלפים שקל, אנחנו ישר מתעסקים מאיפה ניקח הלוואות? אין כסף לאנשים. אלה כספים שבאים על חשבון האוכל של הילדים. אין עודפים כמו שיש לתשובה ולכל הטייקונים".
אילו ברירות יש לכם?
"זו לא שכונה אלימה. אנחנו לא עבריינים. אנחנו אפילו שוקלים אם לצאת החוצה ולהבעיר צמיגים, אבל כנראה לא תהיה ברירה ותהיה אלימות. נתבצר עם כל מה שיש לנו".
בקרוב יקומו כאן המגדלים. הרומנטיקה של ניצחון האדם הקטן על פני העשירים הגדולים נשארת בדרך כלל בדפי האגדות, אבל הפעם היא כתובה על גדר המתחם החדש.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם