על המר והמתוק: אני ואורלי רבנו בטירוף
בכל פעם שאני חוזר מאחד מריבי השנה עם אשתי אני יודע שזה הריב האחרון, כי הוא שוחק עד מוות. וגם: כמה מילים על הניהול של פרופ' מור-יוסף
כן, יש דברים הרבה יותר חשובים מהריב הזה (שכמובן, בבירור, אני אבל רק אני אשם בו), כמו החרדים שמסביב, השוטר המתפטר, משבר הדסה - שנייה, אני באמת חייב להתעכב לשנייה על משבר הדסה:
אני מניח שבזמן פרסום השורות האלה יש התחלה של פתרון, כך אני מקווה, אבל במהלך המשבר פורסמו בעיתונים הכלכליים נתונים על חלק ממשכורות המנכ"לים המוצלחים מאוד-מאוד של המוסד הזה.
לא השוויתי בין כולם אבל לא יכולתי שלא להשתנק מול הפנסיה של פרופ' מור-יוסף, שמקבל - לפי הפרסומים ועקב מנכ"לותו המעולה בהדסה - פנסיה של 74 אלף שקלים, ובנוסף עוד 60 אלף שקלים על מנכ"לותו העוד יותר מעולה בביטוח הלאומי.
יחד זה יוצא קצת פחות מהעודף שאהוד ברק קיבל על הדירה החמישית שקנה באבן גבירול. עכשיו רק שמישהו יענה לי: למה אדם שיש לו פנסיה של 67 אלף שקלים צריך לקבל גם משכורת של 60 אלף שקלים? והוא כמובן לא היחיד: לרבים מחברי הכנסת יש פנסיה שנייה ושלישית, ואז אחיות שמרוויחות כ-7,000 שקלים בחודש לא מקבלות משכורת בכלל - כי יש משבר.
אתם מבינים את גודל הטירוף? אתם מבינים שאם לא תתחולל מהפכה בכל שיטת השכר בישראל ובעולם לא יהיה באמת עולם? גם אני מרוויח יותר מדי, ואני מניח שאולי גם אתם, וחייבים להתחיל לשנות את זה. זהו, העצבים יצאו, ועכשיו בחזרה לחיקם הנעימים של החיים האישיים שהיו השבוע קשים כל כך.
רבנו נורא. זה לא קורה לנו המון אבל כשזה קורה זה בעוצמות מטורפות. אנחנו לא אלימים ואנחנו לא שוברים צלחות, אנחנו סתם מודיעים מיד שהכל נגמר ומתחילים להספיד את החיים המאושרים כל כך שהיו לנו. לא אכנס לפרטי הריב, רק אספר שזה קשור לחוסר הטאקט הידוע לשמצה שלי ולתגובות הבלתי פרופורציונליות שלה.
זה קרה לנו בשבוע השני של הצילומים ל"מחוברים". הריב לא מתועד כי ברגעים כאלה הדבר האחרון שאתה רוצה לעשות הוא לצלם אותה או להצטלם. בכלל, מכיוון שהסיפור העיקרי שלנו ב"מחוברים" הוא תהליך הפונדקאות (מיד כל הפרטים החדשים), כל השאר - ובטח ריב אידיוטי - מקבל חשיבות משנית.
הבעיה היא שזה תמיד, כמעט תמיד, ריב אידיוטי. וזה עצוב כל כך - השעות שהולכות לאיבוד, הדברים האיומים שאומרים והניסיון לחזור אחורה בזמן ולהציל את הרגע.
איך אפשר כל כך לכעוס (ולא להבין מי זה הבנאדם הזה שנמצא מולך), ורגע אחר כך לאהוב ולהבין שהכל אידיוטי? מה זה משנה בכלל שטעיתי אם אני כל כך אוהב אותה? אני הופך בזה לא מעט השבוע, ואני חושב שיש לי התחלה של תשובה.
הפחד הגדול מהריבים העצומים האלה הוא שהכל, אבל הכל, יכול להשתבש. אני לא יודע מה קורה לזוגות אלימים - איך חוזרים למישהו או מישהי אחרי אגרוף, למשל - אבל גם זוגות "רגילים" כמונו יכולים להרוס הכל במחי ריב אחד מטומטם ויקר.
הדברים שאנחנו אומרים, ה"כאילו-שנאה-יוקדת", הכעס והתסכול, מוציאים מאיתנו את הגועל הנורא שחבוי עמוק בפנים. אותו "גועל" שאנחנו מנסים להסתיר כל כך מהפרטנר שאנחנו אוהבים.
עכשיו לך תסביר שאתה בנאדם בסדר, עם קסם ואישיות רכה וענוגה. אבל אתה לא. גם היא לא. אתם בני אדם רגילים. השאלה היא למה לחשוף את זה אם אפשר להצניע לכת. זה מה שמסוכן בריבים המיותרים האלה, ה"צד האחר", כפי שהגדיר את זה פעם סיינפלד בגאוניות, הצד האחר שאתה כל כך לא רוצה להראות. "לא, לא", נזעק סיינפלד בשנות ה-90, " אין לי שום צד אחר זו טעות, זה לא אני".
כן, יש גם אושר גדול בלהשלים. אני חושב שמעבר לתחושת ההקלה העצומה מכך שלא, החיים לא עומדים להיהרס, והאישה שאתה הכי אוהב בעולם לא באמת תעזוב אותך - יש גם גילוי חדש או מחודש של כמה באמת אתם אוהבים, כמה באמת אין אפשרות לחיים אחרים.
ובכל פעם שאני חוזר מאחד מריבי השנה הגדולים אני יודע שזה היה הריב האחרון, כי זה שוחק עד מוות. אבל אז מגיע שבוע כזה, והכל כל כך מתוח ועצבני.
זה שבוע שבו עשינו עוד ניסיון להפריה. הגדרנו מראש שזו הפעם האחרונה שאנחנו מנסים "לשלוף" ביצית של אורלי באופן טבעי, כלומר ללא הורמונים שישכפלו את מספר הביציות. אורלי כזכור קרסה עם שני אירועי לב בעקבות ניסיונות ההפריה, והחלטנו שאנחנו ממשיכים אבל בלי כל ההורמונים האלה.
אם לא נצליח, כך אמרנו בביטחון רב, נרכוש ביציות בחו"ל באופן חוקי וניכנס להליך עם פונדקאית. רק אם הניסיון הזה לא יצליח. זה לא הצליח. הסיכוי בשיטה הזו היה אמנם קטן נורא, אבל הייתי בטוח שזה יקרה. טעיתי, אבל טעיתי בעיקר כשלא הבנתי את גודל העצב של האישה שמולי.
מעין פסק דין מוות לאפשרות שיהיה לה עוד ילד שהוא באמת שלה. למרות כל ההצהרות על אימוץ, על ביצית מאישה אחרת, לא הבנתי את גודל התבוסה. ואז גם המשכתי את החיים כרגיל, ועוד בחוסר טאקט בולט. אז שלא נריב? החלטנו שלא להחליט. אולי, למרות ההחלטה שלא מנסים יותר, אולי ניתן לזה עוד צ'אנס. בכל זאת, איך אפשר לוותר על הגן המתולתל הזה?
היום לא היה שום חיסול של העולם התחתון.
מחר יהיה.
מעריצי אייל גולן הכניסו מכות רצח לגיא מרוז, שמיד התנצל והסביר שמי שמאמין כן מפחד.
ואל תשכחו: יש לנו ארץ מפוערת, בעי"ן. לא כולם קנו חמש דירות באבן גבירול כמו שר הביטחון לשעבר מר אהוד ברק, ועוד אולי נשאר להם עודף ליאכטה. יש קשישים שהחורף החליטו לא להשתמש בחימום, ולא כי הם לא אוהבים אלא כי הם לא יכולים.
שבת שלום.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם