המזרח הקרוב: יישובי בקעת הירדן קמו לתחייה
אחרי שנים של נטישה, הבקעה שוב מתמלאת. הצעירים שעזבו את המושבים חוזרים לאזור, המטיילים שנמנעו מלנסוע על כביש הבקעה בעקבות האינתפיאדה מאמצים אותו מחדש וגם העסקים במגמת שיפור. גם היזם נמרוד וידר מצא כאן שוב את הבית
כעת, בצל הדיבורים על נוכחות ישראלית בבקעה לאחר חתימת הסכם שלום עם הפלסטינים, ועל היותה קו ההגנה המזרחי של המדינה, מי שמגיע לאזור נוכח לדעת שהוא דווקא מתעורר ושב להיות מקום פורח.
סיפורו של נמרוד וידר, יליד הבקעה ויזם מלידה, אופייני לרבים אחרים באזור. וידר גדל במושב בקעות, ולאחר שירותו הצבאי הוא בחר, כמו רבים מחבריו, לעזוב ולחפש את עצמו. הוא עבר לפולין, והקים עסקים שנמצאים בבעלותו עד היום. בעשור האחרון הוא שב לבקעת הירדן ופתח בית קפה משגשג במפגש הבקעה, הסמוך ליישוב פצאל.
כשהתגורר בפולין וידר לא חשב שייאלץ לשוב אל כור מחצבתו, אך בעקבות נסיבות אישיות הוא שב הביתה, למושב. בליל הסדר של שנת 2002 הזמינו הוריו, זאב וזהבה, את ילדיהם לארוחת החג במלון "פארק" בנתניה. בפיגוע הקטלני, שזעזע מדינה שלמה, איבד וידר את אביו ואת אחותו סיוון. אמו ואחותו גילי נפגעו באורח קשה, ובן זוגה של גילי, אבי בקר, נהרג גם הוא.
"הייתי בפולין, וניסיתי להתקשר למשפחה", נזכר וידר, כשהוא יושב ומשוחח עמנו בבית הקפה שלו המשקיף אל כביש הבקעה. תנועת הרכבים הערה באזור מעידה על הפריחה המחודשת. "הבנתי שהם היו בפיגוע וגיליתי שאי אפשר להשיג את מספרי הטלפון של בתי החולים".
לאחר הפיגוע הוא נע על קו פולין ישראל, עד שכעבור חצי שנה הוא הבין שנוכחותו הקבועה נדרשת בבית. אמו ואחותו שנפגעו באורח קשה היו צריכות אותו על ידן. מלבד השכול הן התמודדו עם הכוויות החריפות שמהן סבלו בשל הפיצוץ העז.
"חזרתי לארץ והגעתי לבקעה, שהייתה שוממה", מתאר וידר. "היה לי קשה נפשית, אבל הייתי צריך לעזור. הבקעה הייתה אז במצב די קטסטרופלי. קצב החיים האטי לא התאים לי וגרם לי להיכנס לדיכאונות".
וידר, שבחמש השנים קודם הפיגוע בילה בעיקר בפיתוח עסקיו בפולין, בחר לעזוב את המושב פעם נוספת וניסה את מזלו בתל-אביב. אבל גם שם הוא מצא את עצמו פוקד שעות רבות את בית העלמין בקריית-שאול. מבקר את בני משפחתו הקבורים במקום.
הוא לא הסתדר בעיר הגדולה וחיפש בית עם חצר. הוא ובת זוגו יעל, שאותה הכיר בתלאביב, מצאו את ביתם באליכין שבעמק חפר, עד שבחר לשוב פעם נוספת אל נוף ילדותו בבקעת הירדן, שבו הוא מגדל היום את שלושת ילדיו.
לפני ארבע שנים הגיע וידר אל מפגש הבקעה והחל לספור את כלי הרכב והאוטובוסים שעוברים בצומת. המקום השומם הפך בתוך שבועות ספורים לבית קפה. "ראינו שיש פה תנועה ושאנחנו גדלים משנה לשנה", הוא מספר. "הקמנו גם חברת תיירות. יש ימים שעד השעה עשר בבוקר עוברים פה 150 איש. הכל נראה אחרת".
מבחינת וידר, התעוררות בקעת הירדן היא סוג של חלום שהתגשם. רבים מילידי האזור, שבו אליו בשנים האחרונות ושותפים להקמתה מחדש של ההתיישבות הישראלית על גבולה המזרחי של המדינה.
עם השנים הפך וידר למסביר לא רשמי של ההתיישבות הישראלית ביהודה, שומרון ובקעת הירדן. אל בית הקפה שלו מגיעים עשרות אוטובוסים של מטיילים המבקרים בבקעה, במסגרת המיזם "ארץ ישראל מחכה שנכיר" של פרויקט "משקפת".
לדבריו , רבים מהם חוזרים ומספרים בגאווה שבחרו לטייל פעם נוספת במקום. "אנשים באים ואומרים לי 'הייתי כאן, אתה לא זוכר אותי?'. אנשים באים לפה אחרי שהם היו בסיור ומביאים בפעם השנייה את האישה והילדים. מה שקורה כאן בשנים האחרונות זה דבר שלא היה בעבר: 15 שנה לא היה פה כלום. כשפתחנו את המקום בעלי רשת בתי הקפה באו לכאן וחשבו שאני משוגע. הם שאלו מה אפשר לעשות כאן, הכל היה רק חול".
מיזם הסיורים של "משקפת" משרת את וידר ונותן לו אוויר לנשימה. קבוצה שפוקדת את בית הקפה שלו ומגיעה בכמה אוטובוסים ביום אחד יכולה לסייע לו כלכלית למשך שבוע ויותר. "הסיורים האלו נותנים לי יכולת להמשיך", הוא אומר, ומוסיף כי את בני כהן, מנכ"ל "משקפת", הוא פגש במקרה לפני כשלוש שנים ומאז השניים משלבים זרועות בעבודה משותפת.
את היוזמה לסיורים החל כהן, בעבר מנכ"ל המועצה האזורית מטה בנימין, לאחר כישלון ראשי המתנחלים בפינוי גוש קטיף. בדו-שיח מתמשך הוא רתם את ראשי המועצות ביהודה ושומרון לשתף פעולה עם המיזם, שבמסגרתו הגיעו כ-160 אלף מטיילים לבקר בהתנחלויות - מיהודה ועד שומרון, מדרום הר חברון ועד צפון השומרון.
"המקום הזה בעבר היה שוקק חיים. כחייל אני זוכר כיצד תמיד עצרנו בבקעה לאכול פלאפל", מתאר כהן. "היה מקובל שעוצרים פה, אוכלים ושותים משהו וממשיכים הלאה. אבל האינתיפאדות גמרו פה את התיירות. התושבים בעצמם פחדו להזמין חברים, הילדים עזבו את הבקעה והדור הצעיר חשב שאין לו מה לחפש בבקעה. הם הרגישו שהם גרים בעוד חור".
במסגרת הניסיון להציג לציבור הישראלי את פניה היפות של ההתיישבות הישראלית ביהודה ובשומרון ולהראות כי אלון-מורה וחברון, מושב בקעות או היקבים הפועלים בהתנחלויות אינם מעבר להרי החושך, יוצאים מדי שבוע סיורים שישראלים רבים מבקשים להצטרף אליהם.
מדי שנה בשלוש השנים האחרונות השתתפו רבבות מטיילים בסיורים הללו, אבל מלאכתם של ראשי המתיישבים ויוזמי הסיורים עדיין רבה. "אנחנו פונים לעם ישראל ואומרים 'בואו להכיר', ובונים סיור שהוא לא פוליטי בעליל", אומר כהן. "אנחנו גם מנחים את המדריכים שהתכנים בטיול יהיו של כיף והנאה.
אנשים באים לשמוע ולראות, ואנחנו לא מדברים פוליטיקה ולא רוצים להיכנס לסוגיות מעוררות מחלוקת. אנשים מגיעים ומבינים שהשד לא נורא כל כך. בתחילת הדרך ביקשו מאיתנו אוטובוס ממוגן וג' יפ צבאי שילווה את הסיור, אבל אמרנו לעצמנו שככה לא עושים תיירות".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם