חבל ארץ מזרחי: מסע קסום אל בקעת הירדן
אחרי דיווחים על נסיגה אפשרית מהבקעה יצא אייל לוי למסע באוצר הטבע המקומי, בין בונקרים שהפכו לבית גידול לעטלפים נדירים, תנים וחוחיות בסכנת ציד ושדות התבלינים האינסופיים. איך קרה ששכחנו את האזור שאפילו ישו עבר בו כדי שתשרה עליו רוח הקודש?
התוכנה המופלאה, במקום לבחור בכביש החוף המוכר או באופציית כביש 6 הפופולרית, הרחיקה אותי מזרחה. בצומת תפוח חשבתי כבר שמשהו לא בסדר; אבל אז, כשהתחלנו להעמיק לתוך אזור הדמדומים, המצפן הפנימי חזר לעבוד.
זו הבקעה, לכל הרוחות. במקומות האלה שירתתי בצבא לפני שלושים שנה. אלוהים יודע כמה זמן לא ביקרתי שם. כבישים ריקים, נוף מרהיב של מאדים ומפעם לפעם יישוב קטן, נחבא אל הכלים.
אם לא הכותרות הפוליטיות שדואגות להעלות אותה לסדר היום, כנראה היינו שוכחים שהיא שם. חשיבות אסטרטגית, חלוציות, הכל טוב ויפה; ובכל זאת - תחשבו כמה פעמים באמת ירדתם מכיוון ירושלים, עברתם את מעלה אדומים ובמקום לפנות לים המלח בחרתם לעלות צפונה.
"ארץ נשכחת", אמרה לי מור גלזר, מנהלת בית ספר שדה עפרה, כששוחחנו לפני הירידה לשטח. "אבל שזה לא יהיה שם הכתבה. זה נורא. זו קונוטציה שלילית".
אבל זו המציאות.
"זה שם חזק מדי".
גלזר בת ה-27 היא אשת החברה להגנת הטבע. תחום אחריותה הוא בערך מהודו ועד כוש, וגם בקעת הירדן נמצאת בפנים. כשביקשתי "סיור מעלה נשכחות" היא מיד התנדבה והביאה איתה את אריאל פילבר, מדריך בכיר שהתמנה לאחרונה לתפקיד רכז שמירת הטבע ביהודה ושומרון. בחור בן 26 שכמות הידע שנאגרה אצלו היא שילוב בין ויקיפדיה לתוכנית המיתולוגית "הכה את המומחה".
"כשאתה מדבר על חופש וטיולים, מבחינתי זה פה", אמרה גלזר בזמן שניווטה את הטנדר לכיוון כביש הבקעה. "זה אזור החופש שלי כילדה. מסלולים שעשינו עשרות פעמים". גלזר נולדה לתוך בית ספר שדה. אביה הדריך וניהל אותו בעבר, ושם הכיר את אמה, שהייתה מורה חיילת. גם פילבר הוא פטריוט טבע שהכיר את אשתו בבית ספר שדה. "אתמול הדרכתי מכינה והתפתח דיון", סיפר .
"מישהי אמרה, 'אני לא יכולה לעזוב את זיכרון יעקב, שם נולדתי'. אותו הדבר אני. זה הנוף שגדלתי בו. החברה להגנת הטבע היא לא גוף פוליטי ואני לא יוצא נגד ג'ון קרי. אני אומר שכרגע אפשר לטייל פה, ויש ערכי טבע, אתרים ארכאולוגיים, מורשת, כמו שהיה בזמנו בסיני עם בית ספר שדה סנטה קתרינה. ברגע שהורו לפנות - ארזו וחזרו. את המאבקים הפוליטיים לא נעשה, אבל כל עוד אנחנו בשטח נספר את הסיפור".
יריחו הופיעה משמאל לכביש. אני זוכר איך בשנות ה-80 היינו עוצרים שם בדרך לבסיס. פילבר הפתיע וסיפר שהיה ביריחו רק לפני שבועיים, בקורס מורי דרך. מתברר שקל להיכנס ליריחו הרבה יותר מאשר לרמאללה או לשכם. מקום תיירותי עם פנינים ארכאולוגיות. בשנות ה-50 קבעה הארכאולוגית הבריטית קתלין קניון שזו העיר הקדומה בעולם. יריחו פורחת בחורף, כשנעים יותר באזור. היא מרוצפת בבתי קפה ובהמוני תיירים שבאים לשאוף נרגילה בחמארות הקטנות.
בתוך העיר יש רכבל שמוביל למנזר הקרנטל. גם קבוצות יכולות להגיע לכאן, אבל דרושים אישורים של המנהל האזרחי ותיאומים מול המשטרה הפלסטינית. אנחנו המשכנו צפונה לאתר קסאר אל-יהוד הסמוך. כמעט כל נוצרי מאמין שנוחת בנתב"ג, בין האתרים שהוא חייב לסמן עליהם "וי" נמצא המקום היחיד בין נהריים לים המלח שבו אפשר פיזית לגעת במים. שאר הנהר נמצא מעבר לגדר הביטחון, מאחורי סבך צמחיה ולעתים מוקשים. לפי המסורת, זה המקום שבו ישו פגש את יוחנן המטביל, ואחרי שיצא מהמים שרתה עליו רוח הקודש.
בזמן מלחמת ההתשה פונו הכנסיות והמנזרים שבאזור. מבנים מרהיבים הושמו מאחורי גדר הביטחון, שני קילומטרים מערבה, שם אפשר בקלות לשלוט על השטח. אבל במשך שנים נוצר לחץ כבד מצד הכנסייההיוונית אורתודוקסית ומצד הפרנציסקנים, שרצו גישה חופשית למים. לפני כשלוש שנים נפתח פרוזדור, פונו מוקשים, והיום יש אתר מסודר. החיילים משגיחים שאיש לא יטפס על הגדר הרעועה שתקועה באמצע המים ויחצה לצד הירדני.
התייר הישראלי עדיין לא מגיע, לא פושט על הבקעה. בזמן שביקרנו הגיע אוטובוס עם תיירים רוסים שחלקם יצאו מהמלתחות בבגדי ים וגלימה לבנה כדי לעבור הטבלה סמלית. אחרים מילאו בקבוקים במים ולקחו כמזכרת הביתה. פילבר, חובש כיפה, הסביר שלא רחוק מאיתנו נמצא האתר המשוער של גשר אדם, שם חצו בני ישראל את הירדן.
הוא שלף תנ"ך מתיקו, פתח סימנייה בפרק ג' של ספר יהושע, וקרא: "וכבוא נושאי הארון עד הירדן, ורגלי הכהנים נושאי הארון נטבלו בקצה המים, והירדן מלא על כל גדותיו כל ימי קציר, ויעמדו המים היורדים מלמעלה, קמו נד אחד, הרחק מאוד באדם העיר אשר מצד צרתן, והיורדים על ים הערבה ים המלח תמו נכרתו. והעם עברו נגד יריחו".
מתברר שיש בבקעה חיים שוקקים מעבר לגדר הביטחון, חלקם הרחק ממגע אדם, כי זהו שטח צבאי סגור. במסגרת הסכם השלום עם ירדן ננטשו יותר מעשרים בונקרים על גדות הנהר, מהכנרת ועד ים המלח. לפני שבע שנים הגיעה לחברה להגנת הטבע ידיעה שהמקומות האלה הפכו למגדלי יוקרה של קהילות עטלפים.
12 מיני עטלפים נמצאו ב-15 בונקרים , לפחות שמונה מינים נמצאים בסכנת הכחדה. לגבי שלושה מהם, הפרספון, נשפון פגום אוזן ופרסף גדול, אלה מושבות הגידול הראשונות שהתגלו בארץ אחרי הידלדלות האוכלוסייה באמצע המאה שעברה.
הבונקרים עברו פרויקט נרחב כדי להתאים את עצמם לדיירים החדשים. הם שופצו לטובת העטלפים. אנשי החברה להגנת הטבע שמו על התקרה נטיפי פוליאוריתן ורשתות, חספסו אותה עם אבני חצץ כדי שלעטלפים יהיה במה לאחוז, וגם הציבו מצלמות בחשכה כדי לתעד. עונת ההמלטה מתרחשת בחודשים אלה ואומרים שזה המקום היחיד בעולם שמאפשר לראות בלייב את התופעה המרהיבה.
פה, מתחת לאף ולא ידענו.
"אתה לא טועה, האזור באמת נשכח", גלזר זיהתה מיד את התימהון התל-אביבי המוכר. "הסיבה העיקרית בעיניי היא כביש 6. עד אז היו שני כבישים שעלו צפונה, כביש הבקעה וכביש החוף, ומי שגר באזור ירושלים, אפילו בשפלה, העדיף לעבור כאן במקום בפקקים ובערים. היו פה המון נקודות עצירה וזה נפל".
פילבר מסכים איתה ומוסיף ש"האינתיפאדות פגעו. אני זוכר כילד כתבה בערוץ 2. הציבו מצלמה על כביש הבקעה ואמרו 'ביום רגיל עוברים עשרת אלפים רכבים ובתקופה האינתיפאדה ארבע מאות ביום'. גם האירועים ההיסטוריים שקורים בעת האחרונה משפיעים. מי שרוצה לפתוח עסק חושב פעמיים".
כביש הבקעה אכן היה כמעט ריק בזמן שנסענו. "העונה פה קצרה מאוד", גלזר הסבירה תוך כדי נהיגה. "יש שלושה חודשים בשנה שנעים לטייל כאן מול ירוק בעיניים. מינואר עד מרץ. אחרי הגשם הראשון".
אבל איזה גשם? חורף מטורף והכל יבש. אדמה קשה. אלה תשעים קילומטרים מרוצפים ביישובונים של כמה עשרות משפחות. ששת אלפים יהודים ובערך ארבעת אלפים תאילנדים, זה מאזן הכוחות. ממול, בעיר הפלסטינית הגדולה יריחו, מדברים על כ-30 אלף.
נכנסנו לנעמ"ה, היישוב הדרומי במועצה האזורית ערבות הירדן. במשך שנים היה ויכוח בין מאה התושבים שחיים שם ובין ועדת השמות בשאלה איך יקראו למושב. התושבים רצו את השם נעמה, עברות של "נועיימה", מחנה הפליטים הסמוך.
ועדת השמות התעקשה על נעמי, כי במגילת רות עברו באזור גיבורות המגילה, רות ונעמי, בדרכן לבית לחם. במשך שנים היו התושבים משנים את הכתוב על שלט הכניסה עם צבע, עד שבסוף הושגה פשרה וקראו למקום נעמ"ה - ראשי תיבות של "נוער עברי מיישב הבקעה". "נוער" - קצת יומרני ליישוב שקם לפני 32 שנים.
ינון רוזנבלום קיבל את פנינו עם מלפפונים אורגניים שהרגע נקטפו. הוא חיפאי במקור שבתחילת שנות ה-80 עבר לחיי מושב חלוציים. הוא הלך לתנועת המושבים וביקש לשמוע אופציות למגורים, נתנו לו שתיים. כפר רות, סמוך להיכן שנמצאת היום מודיעין. אחלה נדל"ן, או בחום אימים על הגבול הירדני.
רוזנבלום בחר באופציה ב'. בזמן שעמדנו במטע התמרים בכניסה ליישוב הוא הצביע על עיירה מעברו השני של הגבול: כראמה. במרץ 1968 הייתה שם פעולה צבאית ענקית שהסתיימה באירוע רב-נפגעים, שנכנס דווקא למורשת הקרב הערבית. בפעולה הפת"ח ספג אמנם אבדות קשות, אבל צה"ל ספר ביציאה 33 הרוגים, 161 פצועים ו-27 טנקים שנפגעו. ארבעה מהם נשארו בשטח הירדני כשלל. חגי, בן דודו של רוזנבלום, נהרג בפעולה.
"ב-81' אריק שרון היה יו"ר ועדת שרים לענייני התיישבות", פתח רוזנבלום. "הוא תקע איזה מאה יישובים ביהודה ושומרון ובחבל עזה, ואחד מהם פה על הגבעה. הכל מסולע. אף אחד לא בדק אם האדמה בכלל מתאימה לחקלאות, אבל היינו ילדים טובים ותמימים ובאנו כי רצינו לעשות משהו חדש. גם היום יישובי הבקעה לקחו את עצמם בידיים כשהבינו שהמדינה לא תעזור. כל אחד לעצמו. היו שנים שאנשים היו מסכנים, וחלק עזבו כי הם קלטו שזה לא בשבילם, אבל בסוף יצא טוב. התפלק לנו".
לאט-לאט העניינים הסתדרו. כשאביגדור ליברמן היה שר התשתיות, בתחילת שנות האלפיים, הגיעה לשולחנו בקשה לעזור. עד אז המים המזוהמים מנחל קדרון, היורד מירושלים, הגיעו לפתחו של ים המלח, אבל אז הוקמו מתקני טיהור, והיום הם משקים את שטחי החקלאות בבקעה.
במטע התמרים סיפר רוזנבלום שהתמר אוהב מים, אבל הוא יכול לקבל מים מזוהמים ולסנן אותם כדי שיתאימו לו. היום הבקעה מלאה בתמרי מג'הול משובחים, שלא עוצרים בארץ אלא משווקים מיד בחו"ל. בכל ערב עוצרת בנעמ"ה משאית, אוספת תוצרת מקומית ומממהרת לשדה התעופה כדי שהסחורה תגיע למחרת בבוקר לצרכנים במערב אירופה.
"למה? כי רק הנענע שלי יכולה להציף את כל השוק בארץ", רוזנבלום צחק. "זו בכלל מנטה ספרדית. חיפשנו אחת שיהיו לה חיי מדף ארוכים. רוצים שבאירופה היא תחזיק שבוע על המדף. יותר ארומטית. רוב החקלאות בפריפריה - בבית שאן, בבקעה, בערבה, בקדש ברנע - היא מוכוונת ייצוא. אנחנו מכניסים מטבע זר למדינה".
מה מצבכם?
"בגדול בסדר. אנחנו מתמודדים עם בעיות רגילות, כמו כל עסק. אנחנו רק רוצים שממשלת ישראל תרד מאיתנו".
המצב המדיני מדאיג אותך?
"אני לא יכול להגיד שזה לא עובר בראש, כי יש באזז ומדברים, אבל עברנו את זה בהסכם אוסלו וההערכה שלי היא שבסוף לא יהיה שום דבר. נגיד שנתניהו יהיה לארג' וילך לקראת הפלסטינים. נגיד שיקפוץ לו האולמרט. אתה חושב שהפלסטינים יוותרו על משהו? אני לא חושב".
אבל למה אתם לא הופכים עולמות?
"אנחנו לא כמו החבר'ה מהשומרון שיש להם לובי וכוח פוליטי. יש פה חובשי כיפות, אבל הם לא מיליטנטים. הם בקעתיים, כולם כאן רכרוכיים".
רוזנבלום הפתיע ואמר שהם והערבים בסביבה דווקא נמצאים ביחסי שכנות מצוינים שלא מזכירים את אלה שביהודה ושומרון. תושבי הכפר עוג'ה הסמוך מקבלים עזרה מעבר לים. "האמריקנים בנו להם כבישים, בנו בית ספר", סיפר . "החממות שנמצאות לא רחוק מכאן הן פרויקט אמריקני ששייך לבעל המחלבה הגדולה ברמאללה. אל תדאג, זה לא שייך לפלאחים.
"אם תעברו שם תראו בכניסה בית אריזה ענק, 'פלסטין גארדן'. האמריקנים נתנו גם אותו, כולל המכונות הכי חדישות. חביבי, הם עובדים, לא מדברים. אם הם אומרים שהכלכלה תנצח, אז הם נותנים אמצעים. כל התמרים שם - כסף אמריקני. הם עצרו לנו את הייצוא לארה"ב ברגולציה, ונתנו להם. מה אני אעשה, החקלאי אשם? האמריקנים אשמים. לכעוס עליו? נשארנו בקשרים טובים".
אצל רוזנבלום עובדים לא מעט ערבים מהיישובים הסמוכים. לדבריו יש כאן לא מעט עבודה חקלאית, ולכן רבים עברו לגור פה מיישובי השומרון. הם התנחלו בעוג'ה, והיום ברחוב הראשי יש חנויות של חברונים ושל אנשי ג'נין. רוזנבלום כבר שוחה ברכילות המקומית. למשל, הוא עדכן אותנו של סאיב עריקאת, ראש צוות המשא ומתן הפלסטיני, יש 2,000 דונם של מטעי תמרים בסביבות יריחו. איך הוא יודע? הוא שוטף את הרכב באותו מקום עם הבחור שמטפל לעריקאת במטעים.
"נסעתי ליריחו לפני שבוע", תיאר רוזנבלום. "לקחתי חבר שהיה לו יום הולדת. בכל יום שישי יש שם אירוע. היפודרום חדש ומירוצי סוסים. כל הערבים מהגליל מגיעים. חבל לך על הזמן, איזה פרוספריטי הולך שם. תיירים מכל העולם. אני זוכר שכשהגענו בשנות ה-80 הסתובבנו שם הרבה עם הסוברו קקמייקה. הלכנו לעשות קניות. הזקנים אמרו, 'אין לכם סיכוי. אף אחד לא גידל פה ואף אחד לא יגדל. אלה אדמות לא לחקלאות. בתוך זמן קצר תעזבו'. עברו שלושים וכמה שנים ואנחנו פה".
הסתובבתי בשדות התבלין של רוזנבלום כמו עז באחו: ארוגולה טריה, בזיליקום. רוזנבלום זוכר את הימים שאריק שרון ואשתו לילי היו עוברים אצלו, נכנסים למקררים ובודקים את הסחורה. "אני מרוצה מאוד", אמר לפני שנפרדנו. "אלה החיים שאני אוהב. כל שלושת ילדיי גדלו כאן והיום אין בית אחד פנוי בבקעת הירדן. הבנים חוזרים. אנחנו 30 משפחות, יישוב קטן, אבל תעבור בתומר - שם יש 90 משפחות ואין מקום לבנות. לפני עשר שנים היו בתים נטושים".
מה קרה?
"מה שקרה בתל אביב: יוקר המחיה. הילדים הבינו שכיף לגדל פה משפחה. באותו זמן קיבלנו פיצויים מתנובה, שנמכרה לאייפקס. היה לנו שם שבריר אחוזון. מדינת ישראל הרי לא תבנה לנו, אז לקחנו את הכסף, הכשרנו את הקרקע ונתנו לכל בן בכור זכות לבנות בית. תשמע את השקט. טוב, חוץ מהמטוסים, שמפריעים מדי פעם. אבל בסדר, הם בדרך לאיראן".
כשעזבנו את נעמ"ה גלזר תיארה את סוג הטיפוסים שחיים כאן. "הגיעה לכאן אוכלוסייה ציונית יותר, דתית פחות. הם לא הגיעו בסערת הרגשות של אנשי גוש אמונים, שמגיעים חדורים ולא יחזירו צ'ופצ'יק. זה לא אומר שהם לא חדורים, להפך, בעיניי הם מחוברים הרבה יותר. עובדי אדמה. אתה לא מעתיק להם את הבית, אלא את כל השטח. רק הם פחות משמיעים את קולם".
נכנסנו לכפר עוג'ה הסמוך. זה מקום שזכרתי מתקופת הצבא. את המעיין, אבל במיוחד את מגלשת המים הפרימיטיבית שבכל אפטר היינו מנסים להגיע אליה, בעיקר בימי החום הכבד. אלא שבניגוד לרומנטיקה של פעם המקום נראה היום מוזנח ולא מפתה. אפילו גלזר הייתה מאוכזבת מהלכלוך ששלט כשעשינו את דרכנו רגלית לכיוון המעיין. אבל יותר מכל היה שם ריק. רק משפחה שהגיעה מחברון, ואנחנו.
ליד המעיין גלזר הצביעה על צפרדע שאחזה בענף על פני המים. לא מעט בעלי חיים יש באזור הבקעה. אפשר לראות שם בז אדום, צבאים, שועלים, תנים וחוחיות בסכנת ציד. לפני חמש שנים, ליד שדי תרומות, נקלעו כמה גברים לשדה מוקשים. יחידת חילוץ מוטסת שלפה אותם, אבל אחד מהם נפל מהמסוק ונהרג. היו אלה ציידי דורבנים שבאו לאסוף מלכודות.
פילבר סיפר שיש פקחים באזור, אבל הם מעטים על שטח גדול. לפעמים הוא מזהה פורעי חוק ומדווח מיד, וגם הצבא מנסה לאתר כשהוא באזור. שאלתי מה עם המגלשה המיתולוגית של העוג'ה, אבל אריאל עדכן שהיא שבורה כבר כמה שנים. לא ברור מי עשה זאת, אבל בתקופת האינתיפאדה היו חיכוכים בין יהודים וערבים. לא פעם הכניסו זכוכיות למים, דברים חדים. בסוף מישהו שבר אותה, ושם סוף לאגדה.
קפצנו למפגש הבקעה, הקניון של האזור. מרכז החיים. "יש תקופות שיש תיירים ויש פחות, אבל יש ירידה", הודה עבד אבורידא, אחראי משמרת במפגש. "אפילו נהגי אוטובוסים שהיו עוצרים למנוחה כבר מרביצים, אולי יגיעו הביתה מהר יותר". אחרי הקפה עלינו למצפור המוסטרה ליד הסרטבה, מקום גבוה ובו מבצר שאומרים שנבנה בידי אלכסנדר ינאי.
פילבר עמד ונתן סקירה גיאוגרפית. שם זה גאון הירדן, הצביע. פה כיכר הירדן, הלבן באופק - גבעות החוואר. במקביל גלזר הכינה פריסת צהריים מהירה. שלפה מהתיק ערכת קפה, חתכה לחמניות טריות ועגבניות שרי, הוציאה חומוס מקופסה, ועם הרוח והשקט לא היה צריך יותר.
"באים לכאן מטיילים מבוגרים וההתרגשות גדולה", היא סיפרה. "הם אומרים, וואו, היינו פה בצבא, לא הייתי פה מאז השירות, פעם היינו מסתובבים פה חופשי. צריך להזכיר לכולם שאפשר להסתובב. עוד לא הלכנו לשום מקום, יש המון מה לראות".
קיפלנו ציוד והמשכנו. חתכנו מכביש הבקעה לכביש אלון, שעובר בין מחולה לכפר אדומים. היה חשוב לשניים לעבור דרך אתר מורשת לא רחוק מפריז של הבקעה, הלא היא מעלה אפרים.
יישוב של חמש מאות משפחות שהתוכניות לגביו היו גרנדיוזיות, אבל אזור התעשייה הריק בכניסה מדגיש את אפרוריותו. גלזר אמרה שחבל על המקום. אם ממשיכים ישר מגיעים לצומת תפוח, משם לאריאל, ובפחות משעה אפשר להיכנס לפתח תקווה (לא היה לי נעים להרוס את החגיגה, אבל מה יש לעשות בפתח תקווה?).
קצת אחרי מעלה אפרים ירדנו מהדרך לכיוון החורשה לאנדרטת המערה. אנשי החברה להגנת הטבע לקחו על עצמם לשמר את המקום, שמסמל בגדול את טראומת ארץ המרדפים שעברה עלינו בסוף שנות ה-60. בימי מלחמת ההתשה היה הגבול המזרחי כמו מסננת.
יותר מ-3,000 חדירות באלף ימים. מטרת המסתננים הייתה להגיע לשומרון, לספק אמל"ח ולתפעל את האוכלוסייה. לא מעט אבדות היו במלחמה, שהוכרזה כראויה לאות מיוחד רק ב-2003. מרדף המערה נערך ב-11 במרץ 1969, כשאובחנה חדירה של שמונה מחבלים מכיוון ירדן. העקבות הובילו את הגששים לחורשה ולאזור מערות ממש לא רחוק מהכפר הערבי מג' דל בני פאדל.
הסורקים עברו במערה אחר מערה, עד שבפתח אחת מהן נתקלו באישה יושבת ובחיקה תינוק. הלוחמים שאלו אם מישהו נכנס והיא אמרה שלא. הם הציצו באופן חטוף, אבל מיד נזרק רימון ונורה צרור. בסיום הקרב נהרגו שבעה מחבלים ואחד נשבה, אבל צה"ל איבד את רס"ן חנן סמסון, רס"ן יוסי קפלן וסמל בועז ששון.
אנדרטה יפה יש לזכר אנשי מרדף המערה. פילבר שלף תמונה ישנה כדי להראות מה היה שם קודם, לפני השיקום. הציג תמונה קבוצתית של חיילים, חבריהם של החללים מהמרדף, אי אז לפני 42 שנה. "חמישה מהם נהרגו אחר כך במלחמת יום כיפור", סיפר .
"זה לקחת צ'ופצ' יק בסרגל הזמן של מדינת ישראל ולהפוך אותו למשהו שאי אפשר להתעלם ממנו", גלזר הסבירה. "הארץ הרי מרוצפת באנדרטאות, בבקעה בקלות אפשר לשכוח. זה משהו לאומי, לא רק של המשפחות שנטעו פה את החורשה".
השמש עמדה לשקוע. עשינו רק מדגם קטן מאזור ענק. קפצנו לשתות קפה אחרון אצל נתי ברונר, שפתח חאן אירוח לפני שנה ביישוב גיתית, בגבול בין בקעת הירדן לשומרון, ביתו החדש של הזמר אריאל זילבר. "יש באזור פוטנציאל גדול הרבה יותר", אמר ברונר ולא ניסה להצטייר כהרפתקן.
"שוכחים שלפני 25 שנה בצעדת הבקעה היו 20 אלף איש. יש אמנם עניין פוליטי, אבל גם בורות. אני מאמין. הכנתי תוכנית עסקית ולא דמיינתי רבע מהקבוצות שאני מקבל היום בחאן. הביקוש עולה על הציפיות וגם ההוצאות עולות. אבל יש תנופה. באתי לכאן לפני 12 שנה ובמושב היו 17 משפחות. היום אשתי בוועדת קליטה, אנשים מתקשרים והיא אומרת להם 'נסו בקיץ הבא, אין מקום'".
את הדרך לחניה בתחנת הדלק בכפר אדומים עשינו כבר על כביש אלון. צללים כהים של בין ערביים החמיאו לנופים המהממים שמציעה הבקעה. פילבר שלף משפט מנצח לפרידה. לא הוא חיבר, אבל גם אחרי חיפוש מעמיק במעמקי הרשת לא מצא למי לתת קרדיט. "רציתי לטייל במקום שרגל אדם לא דרכה, אבל אפילו על הירח היא הייתה, אז החלטתי לטייל במקומות שרגל אדם שכחה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם