יהיה טוב, כן: אל תסגרו את מעריב
14 שנים אני כותב במעריב ולא החמצתי אף טור. הלוואי שהוא לא יהיה האחרון
אני כותב כאן כבר המון שנים. התחלתי בזמן תל אביב ובסוף עברתי לבמה המכובדת של סופשבוע. אני לא יכול להסביר את תחושת הנחישות לכתוב בכל שבוע ולא לפספס אפילו מדור אחד.
אני לא בטוח שזה לא שיא גינס מסוים, העניין הזה של לא להחמיץ אף טור. גם מבתי חולים כתבתי, כשאשתי אושפזה בטיפול נמרץ, גם מאנטבה שבאוגנדה, וגם מהחורים הכי מוזרים באמריקה.
והנה, כבר שבוע אני קם בכל בוקר בלי העיתון שאני רגיל אליו כל כך. לקרוא, אני מתכוון, לא לכתוב. כמגיש תוכנית הבוקר אני כבר יותר משלוש שנים קורא את כל העיתונים בכל בוקר. קשה להסביר את תחושת היתמות ללא מעריב. עצוב, לא מאוזן ומדאיג. מדאיג כי זה כלי התקשורת השני שנמצא שנים בבעיה, וגם בערוץ עשר אני כידוע עובד שנים.
כבר חשדתי שאולי אני הבעיה, אבל אני מספיק בוגר להבין שלא כל העולם סובב סביבי, רק חלקו הגדול. אני לא יודע איך זה ייגמר, יכול להיות שהפתרון יהיה בצמצום ובעיתון ערב חלקי. זה לא יהיה משמח, רק אולי פתרון זמני לבעיה על־זמנית.
לבי עם כל מי שלא מצליחים לקבל משכורת וממשיכים לכתוב מתוך אמונה שהדברים יסתדרו. הלוואי. גם אני בתוכם.
אני מכיר את הדיבור על סוף עידן העיתונות המודפסת, ה”פרינט” בלעז. אני לא מאמין בזה. יום שישי עם העיתונים במיטה או במטבח לא ישווה לשום אייפד - ויש לי את המשוכלל שבהם.
כן, אפשר לקרוא באייפד גם ברכבת התחתית בכל פינה בעולם, אבל העיתון המודפס הישן שאתה רגיל אליו לא ידמה לשום המצאה טכנולוגית.
אם הסוף אכן קרוב אני מודה לכם על שנים של קריאה, על שנים של תגובות, קשות וטובות, והלוואי שאנשים ימשיכו לחזור הביתה ולספר לילדיהם שהרגע גמרו לכתוב את המאמר הפותח של מעריב. אבל התרחשו עוד כמה דברים השבוע:
אנחנו אוהבים נורא לרחם על נכים, על מסכנים, על עניים. גם עיוורים וחרשים גוזלים מאיתנו מבט מהורהר ומושפל מדי פעם, אבל אנחנו כל כך עיוורים למצבם. הקשיבו לסיפור הבא:
אגדה (EGDA, קוראים לה כך כי היא נולדה באוטובוס של אגד) היא עיוורת ב־15 השנים האחרונות. יש לה אפילו כלב נחייה מפואר שלוקח אותה לאוטובוס, למשל. השבוע, כשעלתה עם הכלב שלה, השליך אותה הנהג ממנו - לא לפני שצרח עליה וחבט בכלב כהוגן. מה פתאום היא מעזה להביא כלב לאוטובוס שלו? היה בירור, הוא פוטר, הכל בסדר. אבל זה לגמרי לא הסיפור.
הסיפור הוא שזו לא הפעם הראשונה שהיא מושלכת מאוטובוס או מקניון מפואר בגלל כלב הנחייה (שמותר על פי חוק להכניסו אפילו לכור בדימונה). ואתם יודעים מי משליך אותה מכל מקום? אנחנו. פשוט אנחנו. אנחנו, שמנהלים קניון זה או אחר, אנחנו, שממלצרים במסעדות, ואנחנו, שנוהגים באוטובוס. ה”אנחנו” הזה מצטיין כל פעם מחדש.
אז מה עושים? חינוך? עוד חינוך? המון חינוך? גם. אבל אני אוהב כל כך הרתעה. דמיינו שהנהג הזה היה חוטף תביעה בסך 200 אלף שקלים בעוון השפלה איומה של נכה. האם היה עוד נהג בישראל שהיה מעז להדוף עיוור החוצה ממקום ציבורי כלשהו?
דמיינו איזה שומר בקניון שהיה מחליט לא להכניס עיוור וכלבו להיכלו, וחוטף עונש מאסר על השפלת איש מוגבל בציבור. האם מישהו היה חוזר על מעשה האיוולת הזה? אני חושב שלא, אבל אני כזכור פחדן גדול ומנסה לא להסתבך עם החוק. אני גם מנסה לא להעליב אנשים חלשים ממני, אבל מתברר שאני לא תמיד מצליח. הנה דוגמה:
בשבת שעברה שודר התחקיר שלנו על חבורת לול. ידענו שכל העולם ואשתו יקרעו לנו את הצורה, כי מה פתאום להעז ולגעת בפרה הקדושה והאשכנזייה הזו? מילא אייל גולן, אבל לול?
בכל זאת, חלק מהתגובות הפתיעו אותי. אני יודע שבחודש האחרון הלחצים שמגיעים ממשפחת לול לדורותיה על מי שהחליטו לפתוח את הפה בסרט שלנו הם מטורפים, אבל זה כמעט מצחיק לשמוע איך אנשים שאמרו דברים חמורים כל כך על כוכבי החבורה הזו (והם כולם מוקלטים לעילא ומתועדים עוד יותר לעילא) פתאום מתהפכים ומספרים לכתבים למיניהם איך הכל היה ממש בסדר בתקופה ההיא של לול. אז הכל היה לא ממש בסדר.
ממעשה איוולת של הטרדות ועד לאינוס ממש, ממכות אכזריות ועד להשפלות בציבור, ועל כך העידו עשרות אנשים. רבים פחדו נורא להעיד בשמם המלא ולכן קולם עוות.
אבל השאלה הכי מצחיקה היא למה לחזור למה שהיה לפני כל כך הרבה שנים. ויש שאלה מצחיקה יותר, שגם אותה שואלים עיתונאים פעם ביומיים: למה להתעסק בעמנואל רוזן? חכו כמה ימים, חכו כמה שנים... וכן הלאה. לא לחזור לעבר הרחוק ולא לגעת בהווה הקרוב. אני לא רוצה להשוות, אבל גם לאסון מעלות אנחנו חוזרים, גם לרצח נאוה אלימלך. כי אין ברירה, מישהו חייב לספר מה קרה שם באמת. פעם לא שאלו את השאלות הנכונות.
לצד התגובות הזועמות אנחנו מקבלים כמובן המון חיבוקים ותמיכה מנשים שעברו השפלות בתקופת לול, מגברים שמריעים לנו שסוף־סוף מישהו החליט לחשוף מה קרה שם באמת. יונתן גפן, שמספרו “חומר טוב” החל התחקיר שלנו, שקל לעזוב את הארץ, אם אני לא טועה, כי כל כך אהבו לשנוא אותו אז על שהעז להרים ראש אל מול הכנופייה הדוחה ההיא מהצריף של אביגדור. אז אנחנו חוטפים אבל נחזיק מעמד (אני מקווה), וגם אם לא - לא נורא.
מעריב יחזיק מעמד - אבל יקיא את גיא מרוז מתוכו.
יש לנו ארץ מפוערת, בעי”ן. לא כולם רואים בשתי העיניים. יש עיוורים שלא רואים כלום ואנשים רגילים שרואים מצוין אבל לא מבינים דבר. שבת שלום ואני מקווה להתראות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם