עם האצבע בסכר: הצעירים שנאבקים על דרום ת"א בלי פרובוקציות
תשכחו ממאי גולן וממירי רגב: המאבק האמיתי על דרום תל אביב מתנהל דווקא בלי צעקות ופרובוקציות. רגע לפני הדיון המכריע בבג"ץ על מתקן השהייה בנגב, יונתן יעקובוביץ' ואורלי יוגיר, שהקימו את המרכז למדיניות הגירה ישראלית, מסבירים איך אפשר לפתור את בעיית המסתננים ומציגים את כל הנתונים החשובים על גל הפליטים
“היא הייתה מופתעת", צוחק יעקובוביץ', ראש תחום ההסברה במרכז.
יוגיר: “וזו לא רק היא. מתייגים אותך, במיוחד בסוגיה הזאת. או שמשמאל יקראו לך פשיסט וגזען, או שאתה ‘הומניסט' והימנים יאמרו שאתה מנותק מהזהות היהודית שלך. לכן היא התפלאה שאנחנו ‘מתורבתים'. קשה לנו להעביר את המסר מבחינה תקשורתית, אבל הכוח שלנו הוא ביכולת להיות מעבר לדברים האלה".
זו לא אנקדוטה שולית. הבערה סביב סוגיית המסתננים האפריקנים היא כאש תמיד אקטואלית. מדי פעם שולחת לשונות לכותרות המהדורה, בדרך כלל נדחקת לקרן זווית. השיח - ישראל, בכל זאת - נע בין “סרטן בגוף שלנו" של מירי רגב המעודנת ובין השוואות עלק־אינטליגנטיות בין המדיניות הישראלית לגרמניה הנאצית. הוויכוח, הצעקות, ההתלהמות – הכל מצטלם היטב, תואם את הסטיגמה.
יוגיר ויעקובוביץ', באמצעות “המרכז למדיניות הגירה", מספקים אלטרנטיבה: מענה מחקרי, הסברתי ומשפטי למצוקת תושבי השכונות בדרום תל אביב.
העמותה היא בין ארגון סיוע למרכז מחקר, בין קליניקה משפטית לצוות יחסי ציבור. התחקירנית ההיא, שנתקלה בשניים, בוודאי ציפתה לקבל עוד קצת מההתלהמות הגזענית שאליה הורגלה. במקום זה היא קיבלה נתונים. “בקטע הזה אנחנו היחידים שנותנים את הנגישות המקצועית לתושבים", מספרת יוגיר. “יונתן יושב איתם ומייעץ, לפעמים על איזה שלט לנסח. הם ספגו מכות כואבות מהתקשורת בישראל בכל פעם שהם דיברו מדם לבם".
את יכולה להבין למה. נשמעו לא פעם אמירות בעייתיות.
“אנחנו מבינים את זה, ולכן אנחנו עוזרים להם לחשוף את מה שהם באמת חווים. כשהתחלנו לא הבנו מה באמת קורה להם. ילדים שלא יכולים לצאת מהבית לגינות הציבוריות, הורים שמוציאים את הילדים שלהם לפנימיות בגלל המצב. לא ידענו על זה. צריך להגדיר את האזור הזה כאזור סיכון. צריך לתרגם את המצוקה למשאבים".
מירי רגב, עם ההתבטאויות שלה, עוזרת לכם?
יעקובוביץ': “צריך להתייחס למהות. הרבה פעמים התקשורת אוהבת להתייחס לפליטות פה שהן לא חשובות ולא רלוונטיות. יש פה סבל עצום, יש פה עובדות ואמת מול אינסוף שקרים, ועל זה צריך לדבר.
"אנחנו לא מבקרים את התושבים, אנחנו מייעצים להם. הגיהינום שהם עוברים אולי לא עובר בתקשורת כמו שבריטי מאוקספורד היה מתנסח, אבל בהשוואה לסבל של התושבים זה שולי וזניח. התושבים חיים בגיהינום".
הגיהינום הזה, רובו ככולו, מתרכז בשכונות דרום תל אביב, מוצף בידיים מסייעות ובוחשות, כל אחד ומניעיו - טהורים יותר ונגועים פחות. אלה לא רק מסתננים אפריקנים ותושבי השכונות. מעליהם מרחפים פוליטיקאים (שמתעוררים לעת בחירות), ארגוני סיוע וזכויות אדם, פעילי ימין, ועדות פעולה, משטרה מתוסכלת ועירייה חסרת אונים.
בעוד ארגוני הסיוע מלווים את המסתננים עד לבית המשפט, תושבי דרום תל אביב נותרו בגפם. לוואקום הזה נכנסו יוגיר ויעקובוביץ' בקיץ 2012, “אחרי פעילות של שנה וחצי", מדייקת יוגיר. “יונתן ואני הכרנו כסטודנטים בתוכנית מנהיגות שעסקה בבעיות עומק בחברה הישראלית. התחלנו לבדוק ולקרוא פרוטוקולים של ועדות הכנסת, נפגשנו עם תושבים בדרום תל אביב.
"לא חשבנו להקים עמותה ועד היום אנחנו חושבים שזו מחויבות של הממשלה, אבל ראינו היעדר ייצוג לתושבים גם מול דעת הקהל וגם בזירה המשפטית". “מדינת ישראל הפכה למדינת הגירה והיא תישאר כזאת", מוסיף יעקובוביץ'. “היא צריכה מדיניות, מה היא רוצה לעשות ובאילו כלים".
המטרה הרשמית היא קידום מדיניות הגירה רשמית – פינוק שישראל התקשתה להרהר בו עד לאחרונה. בפועל אנשי המרכז מסייעים לתושבי השכונות הדרומיות, נותנים מענה משפטי, מספקים מחקרים ונתונים, מתרגמים את הנתונים להסברה ומארגנים סיורים מודרכים וכנסים בדרום תל אביב. “עיקר הבעיה הוא שהמחקרים בתחום, בעיקר אלה של מרכז המחקר של הכנסת, לא מביאים את תמונת המצב האמיתית", מסבירה יוגיר.
“הוצאנו שני מחקרים, אחד מהם היה דו"ח ביקורת על נתוני הפשיעה שחשף שנתוני הפשיעה בקרב המסתננים גבוהים יותר. חברות שעובדות עם משרד החוץ מתקשרות אלינו כדי לקבל חומרים. יונתן מייצר את רוב החומרים בנושא, אז תבין לבד מה המצב. אנחנו יחידים ואנחנו עושים את זה בהיעדר משאבים. במקביל למחקר התחלנו לייצר קשרים עם גורמי ממשלה ותקשורת. היום אפשר להגיד שאנחנו גוף ההסברה היחיד מצד התושבים שמדבר עם תקשורת בינלאומית".
יעקובוביץ': “כל העתירות והחומר המשפטי מגיע מאיתנו. יש גורמים שאנחנו מספקים להם מידע שהם אמורים לדעת לבד. קח את ממשלת אנגליה, משרד הפנים האנגלי. יש להם דו"חות על כל מדינות המוצא של הפליטים. עשרות עמודים, סטטיסטיקות, כמה נכנסו, מה ההרכב הדמוגרפי, הכל.
"פה אתה מקבל דף אחד פעם בכמה חודשים. אין משאבים, אין מספיק מידע, אין תיאום בין המערכות ואין הבנה של המערכת. זו ביורוקרטיה שקיימת במשרד הפנים כמו בכל משרד. שתבין, ישבנו על הנתונים של האו"ם וראינו שמראשית 2010 עד אמצע 2012 קלטנו יותר מכל מדינה אחרת באיחוד האירופי, במספרים מוחלטים. קלטנו פי 350 מספרד. אתה מבין מה זה אומר? אלה נתונים לא מוכרים. גם בג"ץ לא מכיר אותם מספיק".
אפרופו בג"ץ, סיפור ההסתננות לישראל והמאבק הפנימי שגרר מתפצלים לשניים: בנתיב המשפטי ובשטח - בחיכוך היומיומי, בפשיעה, בניכור, בתנאי המחייה הקטסטרופליים. השטח זועק לפעולה, התקשורת מפמפמת (לעתים באיחור), הממשלה מתעוררת. התחנה האחרונה: בית המשפט.
לפני כחצי שנה, בתשובה לעתירה שהגישו ארגוני זכויות אדם, פסל בג"ץ את חוק המסתננים שאפשר, בין היתר, כליאת מסתננים לשלוש שנים. בעקבות הפסיקה תוקן החוק וקבע מאסר של כשנה במתקן כליאה. כצפוי, גם החוק המתוקן חזר לבג"ץ. בתחילת החודש ידון בג"ץ בחוק החדש.
“אני לא רגוע", אומר יעקובוביץ'. “בעיקר בגלל כמות הדיסאינפורמציה שקיימת בנושא במשך שנים. הרי כל השאלה פה היא מידתיות. מידתיות היא מה שהשופט מחשיב כמידתי. האם כליאה של שנה היא מידתית? יש פה מלכוד. כדי שהחוק יהיה אפקטיבי הוא צריך להיות קצת מעבר למידתיות.
"זו בדיוק הנקודה שבה אנחנו רוצים להרתיע אנשים מלהגיע, ולגרום לכך שמי שלא פליט יחזור הביתה. מערכת המשפט לא מגבה את הרשויות ולא מבינה את המציאות הייחודית. ההליך המשפטי־פלילי נועד להרתיע אזרחים, בנאדם שיש לו פה משפחה, מחויבות, רקע, כתובת קבועה. הוא מוגבל, ואם אתה לא מוכן להגביה את הרף - זו בעיה. אם ביהמ"ש יפסול שוב את החוק, זו תהיה פגיעה בנורמות כיבוד החוק. היציאה מהארץ תיעצר לחלוטין וזרם הכניסה לישראל יתחדש".
יוגיר: “אגב, במשך עשור וחצי שופטי בג"ץ לא קיבלו ייצוג של התושבים במהלך הדיונים. מעולם לא שקלו את הצד של האוכלוסייה האזרחית או האוכלוסייה הזרה שנמצאת כאן כחוק. אנחנו ביקשנו לראשונה להצטרף כצד לדיון. אז למרות שהחוק בוטל, סוף־סוף הייתה התייחסות לתושבים. מעבר לזה, צריך לזכור שהחוק הוא שהפחית את זרם המסתננים, לא הגדר.
"כרונולוגית הכניסה נעצרה לפני שהגדר הושלמה, עוד כשהגזרה הייתה פתוחה. מרגע שהתחילו לאכוף את החוק במאי 2012, המספרים ירדו מאלפים לכמה מאות, ולבסוף לכמה עשרות. אנחנו רואים בבלוגים של ארגוני אופוזיציה אריתראים שהם מדווחים שלא כדאי להגיע לישראל בגלל החוק".
התושבים טוענים ששופטי בג"ץ מנותקים, לעומתיים למצוקה שלהם.
יעקובוביץ': “אני לא חושב שבג"ץ לעומתי. אני פשוט חושב שארגוני הסיוע לפליטים באים אליו בכל פעם עם משהו נקודתי שיש בו אולי מן האמת, אבל לא מחברים את הנקודות. הם אומרים לו, איסור ההעסקה הוא לא טוב, נוהל ההחזרה החמה הוא לא טוב, נוהל גדרה־חדרה הוא לא טוב – כל דבר שעושים הוא לא טוב. ובכל פעם בג"ץ, נקודתית, אומר, וואלה, אתם צודקים. אבל כשאתה מחבר את הנקודות, אתה מבין שנשארת בלי כלום.
“חוץ מזה, השיח נשלט, ושופטי בג"ץ כבני אדם מאוד מושפעים מזה. הרבה שנים שמענו פה שיח חד־כיווני שדיבר על פליטים שבורחים על חייהם. היו אנשים שדאגו להפיץ לנו שמדובר בדארפורים. אני לא חושב שיש בנאדם אחד במדינה שלא רוצה לעזור להם. מדינת ישראל קיבלה את הדארפורים ב־2007 יפה מאוד ונתנה תושבות למאות, בלי בקשת מקלט.
"לכן עד לפני שנתיים הפיצו שכולם דארפורים, כשהרוב המכריע היו סודנים ואריתראים. עד לפני שנה אזרח ישראלי ממוצע חשב שכולם דארפורים, בורחים מרצח עם, שחצו ברגל את כל מדבר סיני. זה בלוף וגם שופטי בג"ץ מושפעים מזה. זו לא המציאות".
ומהצד השני – המסתננים. פעולות המחאה וההפגנות הרשימו והעלו (שוב) את הבעיה לסדר היום, הפעם מכיוון מצוקת הפליטים. ועדיין, ההפגנות לא הביאו לשינוי מהותי. יעקובוביץ' טוען שהאפקט הפוך. “בחודשים האחרונים יש כניסה קטנה מאוד לארץ, ויציאה גדולה מאוד", הוא אומר.
“יצאו בפברואר 1,705 מסתננים. בחודש שלפניו יצאו 780 בערך. אחרי ההפגנות היציאה התגברה. הם רואים שזה לא עוזר. לאחרונה המדינה התחילה לבדוק בקשות מקלט. מאפשרים להם להגיש בקשות, מה שלא היה עד עכשיו. אנחנו בהחלט בעד. בקטע הזה אנחנו מסכימים עם ארגוני הסיוע, וברור שצריך לבדוק את כל הבקשות".
כמה אושרו?
“מבין האריתראים נבדקו כמה מאות ואושרו שניים. אצל הסודנים עד היום לא אושרו, אבל לא סיימו לבדוק. הגישו 2,300 וניתנו רק כמה מאות תשובות. אני בעד לבדוק בקשות מקלט, אבל אני אומר לך שלא צריך להכיר ביותר מאחוזים ספורים. מספר חד־ספרתי של אריתראים. ארגוני הסיוע גם יגידו לך שצריך לבדוק את הבקשות, אבל אם המדינה תדחה 95 אחוז - הם ילכו לכל העולם ויתלוננו".
הם מספרים על שיתוף פעולה טרי, מפתיע יחסית, עם ארגון שהקים הנוער העובד והלומד. “הם הקימו את הוועד למניעת רצח עם, ארגון שבאמת מצהיר שהוא ציוני ושהוא עוזר לפליטים מדרפור, ניצולי רצח העם", מסביר יעקובוביץ'. “יש לנו שיח פורה מאוד איתם. במקביל אנחנו מנסים לקדם הסדרים לאריתראים שהם לא פליטים אבל לא יכולים כרגע לחזור. לנסות למצוא להם מדינה שלישית".
יוגיר: “הפתרונות צריכים להיות במדינות באפריקה, לא באזרוח. למעט מקרים שאין פתרון, כמו במקרים של ניצולי רצח עם. יש מערכת דיפלומטית ענפה מאוד באפריקה, ואנחנו מאמינים שאפשר לייצר מציאות טובה במדינות שלישיות, מעבר למה שהמדינה כרגע עושה. הם רוצים עתיד אחר, ואפשר להניע תהליכים כאלה במדינה אחרת".
יעקובוביץ' בן 31, ירושלמי, נשוי פלוס שניים. למד היסטוריה ומדעי המדינה, ערך ב"ג'רוזלם פוסט" עד שהקים את המרכז. “בכל בוקר אני מחליט לעזוב ובסוף ממשיך. אין מה לעשות, ממשיכים. הבעיה לא תיפתר מהר כל כך. זו סוגיה רחבה והיא תהיה איתנו תמיד, אבל אני לא רוצה לעשות את זה כל החיים. ממש לא. הכיוון הוא משפטים. התנאים כרגע קשים כל כך שזה מעייף. זה גם לא נושא סקסי. נחמד הרבה יותר לעזור לילדים עם מוגבלויות או להילחם באנטישמיות, למשל".
יוגיר בת 29, גרה בראשון לציון, עם תואר ראשון בקרימינולוגיה ומדעי המדינה. הכוונה המקורית שלה הייתה לעבוד עם נוער בסיכון. “כשיצאנו לשטח וראינו מקרוב מה ההשלכות של ההסתננות, הבנו שזה מחדל איום", היא מספרת. “זו תעודת עניות לנו, כחברה, שהשלכנו קשישים להתמודד לבד עם תופעות מזעזעות. זו פעילות שוחקת מאוד, אבל קשה מצפונית לעזוב את זה ולנטוש את תושבי דרום תל אביב. אנחנו גם לא רוצים להיות קיימים. אנחנו רוצים שהמדינה תעשה את העבודה שלה".
בעמותה שלושה מקבלי שכר ומערך מתנדבים. “אם זה עיצוב גרפי או איתור מידע, בעלי מקצוע או תושבים", אומרת יוגיר. “אנחנו עוזרים להם והם עוזרים לנו בחזרה".
מאיפה הכסף?
יעקובוביץ': “תורמים, גם מהארץ וגם מחו"ל. אנחנו גרועים בגיוס כספים, והתרומות מצומצמות מאוד ולא פרופורציונליות לפעילות. איכשהו יוצא שבכל שלושה חודשים אנחנו מגיעים למצב שבשבוע הבא אין כלום, ואז מגיע משהו שמחזיק אותנו עוד שבועיים".
יוגיר: “כמו נס פך השמן. לצערנו, מבחינה פילנתרופית ההגירה היא סוגיה פנימית, ואנחנו לא רואים שיש התעוררות רצינית כדי להבין כמה הסוגיה הזאת מהותית למדינת ישראל".
יעקובוביץ': “יש פה בעיה. יש תורמים מחו"ל, נקרא להם ימניים, ויש את הקהילה העסקית והליברלית. לא רלוונטי לנו לגייס כסף מהאיחוד האירופי; הימין עסוק יותר בהתנחלויות ובישיבות; והקהילה העסקית, גם אם היא מזדהה, לא מתגייסת לזה. הרבה יותר סקסי לתרום לעמותה שעוזרת לפליטים מאשר לעמותה שמקדמת מדיניות. למרות שאנחנו גם בעד לעזור לפליטים.
"המדיניות שאנחנו מקדמים תעזור לפליטים האמיתיים, שנפגעים ממה שקורה היום. בפועל אתה לא רואה התגייסות של הקהילה העסקית. בגלל הדיסאינפורמציה גם הקהילות הליברליות בחו"ל לא רוצות להיכנס לזה. זו סוגיה רגישה, ונחמד הרבה יותר לשווק את עצמך כמי שעוזר לפליטים או לשים את השם שלך על חדר בבית חולים".
“הבעיה שלנו היא שאנחנו לא פה ולא שם, לא בצד הימני ולא בשמאלי", מוסיפה יוגיר. “אנחנו לא מזוהים פוליטית, אין לנו אבא פוליטי. יש ח"כים שאנחנו עובדים איתם, אבל אין לנו איזו אופציית קידום".
יעקובוביץ': “אנחנו מנסים להישאר עצמאיים, לא מזדהים עם שום צד מפלגתי ומשלמים על זה מחיר. גם בגיוס תרומות. ‘מה, אתה לא ימני? עזוב אותי'. ‘אתה לא שמאלני? עזוב אותי'".
באיפוק זהיר, שניהם מפרגנים לשר הפנים הנוכחי גדעון סער. בתוך המהומה התקשורתית שהשאיר אחריו קודמו אלי ישי, אצל אותו ראש ממשלה שתחת ידיו נכנס וגם נעצר זרם הפליטים המסיבי, סער הגיע לאזור אסון ממש. “ועדיין, מאז שהוא נכנס לתפקיד הוא משקיע וממצב את הנושא כאחת המשימות הכי חשובות של משרד הפנים", אומרת יוגיר.
יעקובוביץ': “אתה צריך לזכור שעד לפני שנה לא יכולת למצוא את המילה ‘מסתנן' בתקשורת. כולם נחשבו פליטים שברחו מרצח עם וחצו את המדבר ברגל. לא היו החוק, הגדר, מתקני השהייה. אלי ישי התמודד עם המציאות הזאת. הוא היה הראשון שדיבר על זה, אבל במבחן התוצאה בתקופה ההיא נכנסו לפה יותר מלכל מדינה אחרת באיחוד האירופי".
בחלוקת העבודה ביניהם, יעקובוביץ' אחראי על התקשורת הזרה. “מטורקיה ועד סין", הוא מספר. “בשבוע שעבר התראיינתי בערוץ אפריקני אצל מראיינת קנייתית ולצד מרואיין נוסף, פליט שחזר מרצון מארה"ב לסומליה. היה מעניין מאוד. הסיקור שלהם יכול להיות חד־צדדי, אבל כשאתה מביא את הנתונים והעובדות אנשים מקשיבים. אנחנו מסכימים שגם הפליטים האמיתיים נפגעו מחוסר המדיניות. הם הנפגעים הראשיים, כמו תושבי דרום תל אביב. הם צריכים עזרה וכבר שנים לא מקבלים אותה".
אי אפשר להתעלם מהסוגיה הרוחשת מתחת לסוגיית המסתננים. אם חופרים עמוק מגיעים לשלב השאלה הזהה: מדינה יהודית או מדינת כל אזרחיה. יוגיר ויעקובוביץ' משתדלים לדלג על המטענים.
“ברור שבסאבטקסט זה קיים, וחד־משמעית אנחנו באים מנקודת הנחה שאנחנו רוצים מדינה יהודית ודמוקרטית", אומר יעקובוביץ'. “ועדיין, אין סתירה אמיתית בין הדברים. אפשר לשלב בין הצורך לשמור על מדינה יהודית ובין הומניטריות. ברור שאם אתה נוטה לפן ההומניטרי והפן היהודי לא חשוב לך בכלל, אתה תרצה לעזור למהגר כלכלי על חשבון המדינה היהודית.
באתר של ‘רופאים לזכויות אדם' כתוב במפורש שאין הבדל אמיתי בין מהגר כלכלי ובין פליט. רוב הציבור, ורואים את זה בסקרים, רוצה את השילוב בין מדינה יהודית ודמוקרטית ובין עזרה לפליטים אמיתיים, ורק צריך את הכלים ואת המדיניות. כל מדינה מחליטה על מדיניות ההגירה שלה.
"קנדה ליברלית מאוד, למשל. אם יש לך בכיס מאה אלף דולר ותואר – תבוא, לא משנה מאיפה אתה, אבל אם לא – אל תנסה אפילו. גם לנו יש מדיניות הגירה. עכשיו השאלה שעולה היא אם יש סתירה בין הרצון שלנו למדינה יהודית ובין שאלת הפליטות. בדרך כלל חושבים שאנחנו מוכנים לפגוע בפליטים כדי להגן על עצמנו, וזה לא נכון. אנחנו מנסים להסביר למה אין פה באמת סתירה".
יוגיר: “גם ערבים ישראלים תומכים בנו בסוגיה הזאת. חלקם נכנסו למעגל האבטלה בגלל ההגירה. לכן הדיון שלנו הוא קצת מעבר לדיון על מדינה יהודית ודמוקרטית או מדינת כל אזרחיה. אנשים רוצים את הסטטוס־קוו".
בסוף, יסכימו כולם, הסבל משותף לכל. פתרון מקובל ומוסכם לא מבצבץ. ובכל זאת, יעקובוביץ' אופטימי. “אופטימיות זהירה", הוא מתקן. “כשהקמנו את העמותה לא ישנו בלילות, היינו מיואשים. היום אני מאמין שאפשר להגיע למציאות שאפשר לחיות איתה. להחזיר את הגלגל אחורה אי אפשר, להגיע לרמה אופטימלית אי אפשר.
"אנחנו פועלים בהבנה שאנחנו בדקה ה־90. אם נתפוס את זה עכשיו ונמצא הסדרים הומניים לפליטים, לצד מקרים הומניטריים אחרים, נוכל להתמודד עם זה בצורה שתשמור על האינטרסים של המדינה. אם לא נתמודד עם זה עכשיו, בתוך שנתיים־שלוש זה יהיה בלתי הפיך".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם