תושבים בבת ים: "תל אביב תחסל את העיר שלנו"
בזמן שבת ים נחנקת בין תל אביב ובין החוף, נוגסת בה תוכנית מתאר חדשה שתעביר משאבים אל העיר הגדולה ותקפח את האחות הקטנה. עכשיו מתעוררים התושבים ומתקוממים, ואנשי תרבות, תעשייה ואקדמיה מנסים לגונן על הפנינה הים–תיכונית
תל־אביב ערי לינה סביב לה. זהו העוול ההיסטורי שמלין עליו פודמסקי־שקד: מדינת ישראל בחרה למרכז את אזור התעסוקה בעיר אחת, תל־אביב. ההשלכות ברורות – מרכז שבע הנהנה מארנונה מניבה של מסחר, תעסוקה ותעשייה, וסביבו ערי שינה הנאבקות כדי לשרוד כלכלית.
בת־ים, הנושקת לתל־אביב מדרום, היא אחת מערי הלינה הגדולות והצפופות ביותר, ללא עתודות קרקע לפיתוח עצמאי של תעסוקה. מה הן ההשלכות הכלכליות והחברתיות של עיר החיה בצלה של תל־אביב? כיצד נלחמת בת־ים בתל־אביב? והאם דווקא מבת־ים מתפתחת אלטרנטיבה תרבותית להוויה התל־אביבית?
“80 אחוז מתושבי בת־ים עובדים בתל־אביב. כתושבי בת־ים הם אמנם משלמים לעיריית בת־ים ארנונה על מגורים, אבל זו ארנונה גירעונית, כי תושב מקבל בסופו של דבר יותר ממה שהוא משלם", מסביר עו"ד ארז פודמסקי־שקד, מנכ"ל עיריית בת־ים.
“הארנונה המניבה ממסחר, תעסוקה ותעשייה היא ארנונה בעודף, היא נועדה לאזן את התקציב. תושבי בת־ים לא רק עובדים בתל־אביב. 50 אחוזים מתושבי בת־ים צורכים את רוב המוצרים והשירותים שלהם בתל־אביב. הארנונה מהמשרדים שהם עובדים בהם ומהחנויות שהם קונים בהן נשארת בתל־אביב, והם חוזרים הביתה למקום שהוא חסר. לא מקום עני, כי אנחנו לא עניים, אבל ההוצאה הציבורית לנפש עומדת על 40 אחוז מההוצאה הציבורית לנפש בתל־אביב. זה פער עצום.
“במצב תקין, רמת השירות ברשויות המקומיות צריכה להיות זהה לכל תושבי ישראל, או לפחות כמעט זהה. עיריית בת־ים עושה כל מאמץ לתת לתושביה את המרב, אבל המציאות שמדינת ישראל יצרה לא מאפשרת את זה. בת־ים היא אחת הערים הצפופות ביותר בישראל. פי 2.5 יותר מאשר תל־אביב.
"השטח המניב לנפש בבת־ים עומד על 5.7 מ"ר, בתל־אביב השטח הוא 37 מ"ר. יש עוולות ששייכות להיסטוריה. קרה. הקימו עיר בלי לתת לה עתודות קרקע. אבל עכשיו מדינת ישראל יוצרת תוכניות חדשות, ובמקום שהתוכנית הללו יתקנו את העוול ההיסטורי הן רק מנציחות ומעמיקות אותו".
בשבועות האחרונים הכריזה בת־ים מלחמה על תל־אביב. הצעד הראשון בדו־קרב היה הגשת התנגדות לתוכנית המתאר של תל־אביב, המכונה תא/5000. במסמך ההתנגדות שהוגש לוועדה המחוזית נטען כי תוכנית המתאר מנציחה ואף מגדילה את האפליה הבוטה בחלוקת המשאבים בגוש דן.
“מדובר בניסיון נוסף להשתמש בתוכנית מתאר כדי להוסיף עוד שטחי תעסוקה לעיר על חשבון שטחי מגורים, שיגדילו משמעותית את הכנסותיה של תל־אביב (הגבוהות ממילא), יקיימו תחרות נוספת עם שטחי התעסוקה של בת־ים ויעצימו עוד יותר את הפערים הכלכליים הקיימים בין ‘מדינת תל־אביב' לרשויות אחרות במטרופולין", נאמר במסמך.
הצעד השני במלחמה של בת־ים לצדק חלוקתי נעשה באמצעות עתירה שהוגשה בשבוע שעבר לבג"ץ נגד שר הפנים גדעון סער ונגד שלוש העיריות הסמוכות לבת־ים – תל־אביב־יפו, חולון וראשון־לציון. בעתירה מבקשת העירייה ששר הפנים יפעיל את סמכותו וימנה ועדת חקירה לחלוקה מחודשת של ההכנסות בין בת־ים לשלוש הערים השכנות לה. הבקשה מתבססת על סעיף 9ב לפקודת העיריות, המעניק לשר הפנים סמכות לחלק הכנסות של ערים סמוכות כאשר יש פער גדול בהכנסותיהן.
“בת־ים לא רק מנהלת מלחמה לצדק חלוקתי, היא גם מציעה אלטרנטיבה תרבותית לתל־אביב", אומרת העיתונאית והסופרת אבירמה גולן, מנהלת המרכז לעירוניות ותרבות ים־תיכונית בבת־ים, הפועל בחסות עיריית בת־ים.
“העניין הכלכלי אף פעם לא נפרד מהעניין התרבותי־חברתי. אף פעם. הפריפריה בישראל גאוגרפית, אבל היא גם תרבותית־חברתית־כלכלית. בת־ים היא מקרה מעניין מאוד, דווקא מפני שהיא קרובה כל כך לתל־אביב. אם אנחנו מסתכלים על ערים גדולות בעולם, כמו פריז, לונדון או אפילו ניו־יורק, השקפת העולם שמנחה את הערים הללו, בעיקר השנים האחרונות, היא שהעיר הגדולה ובעלת המשאבים צריכה להיפתח אל הפריפריה הקרובה שלה ולהשפיע עליה מטובה.
“זה לא מעשה פילנתרופי. זה מעשה שתורם להתפתחות של המטרופולין עצמו. זה מעשה שמונע מהעיר להפוך לבועה של עשירים מזדקנים שמנותקת מהחברה. החיבור לפרברים מאפשר לעיר ליהנות מכוחות רעננים של צעירים, שלא יכולים לרכוש דירה במרכז העיר, אך כן יכולים להזרים דם חדש לעיר באמצעות מגורים בפריפריה של העיר. לכן כדאי לעיר הגדולה לגדול החוצה ולחבק את בת־ים, חולון, רמת־גן וגבעתיים".
אז אולי נוותר על עיריות בת־ים וחולון וגבעתיים, ושכל מחוז תל־אביב יהיה רשות מוניציפלית אחת?
“יכול להיות. צריך רק לזכור שלכל אחת מהערים הללו יש זהות נפרדת, היסטוריה, מורשת מכוננת ותמהיל חברתי. צריך לפעול למען צדק חלוקתי בלי לפגוע בזהות של כל המקומות הללו.
"בלונדון יש רובעים שונים, כל אחד מהם בגודל של עיר ישראלית גדולה ולכל אחד אופי וזהות משלו. הפתרון צריך להיות מה שתל־אביב לא אוהבת לשמוע – חלוקת המשאבים בהתאם לצרכים, באופן צודק. עיר הוגנת צריכה לפעול כדי שהשכנים שלה לא יהיו עניים. תל־אביב צריכה להבין שזה טוב לה. אם היא תהיה בועה מנותקת לגמרי מהחברה הישראלית היא אולי תשרוד כלכלית, אבל חוץ מזה לא יהיה לה שום ערך. שום משמעות לא תהיה לה".
מה האלטרנטיבה התרבותית שבת־ים מציעה היום?
“כדי להבין את המורשת של בת־ים צריך להכיר את ההיסטוריה שלה. בת־ים קמה בשנות ה־20 של המאה הקודמת תחת השם ‘בית וגן'. הגרעין המייסד שלה היה מסורתי־דתי. זו הייתה קבוצה שעזבה את ‘אחוזת בית' כי היא לא אהבה את האופי המתירני־חילוני של הקבוצה הזו. הקבוצה הזו לא עברה לירושלים או לבני ברק. הם בחרו להתיישב על שפת הים מפני שהם רצו את אופי החיים של השפלה.
"מחקרים בינלאומיים מצביעים על כך שבכל המדינות שיש בהן הרים וים, אפשר להצביע על הבדלים בין אנשי ההרים לאנשי הים. המנטליות של תושבי החוף פתוחה יותר, אוניברסלית יותר. זה הגנום של בת־ים: עם הפנים לים התיכון וכל הפתיחות שבאה עם זה, לצד שורשים עמוקים מאוד במסורת היהודית. אני חושבת שהאופי נוצר עם הגרעין המייסד, אך הוא נשאר עד היום, ובשנים האחרונות ביתר שאת.
“אם אנחנו מסתכלים על עשר השנים האחרונות של בת־ים, על שלמה לחיאני כמנהיג - לא רק ראש עיר, אלא גם מנהיג רעיוני - הוא מייצג את הגישה הזו; את המורכבות של חיבור עמוק למסורת ולעם ולהקשר המקומי עם פתיחות יוצאת מהכלל ונאורות גדולה. זה התמהיל החברתי של בת־ים. בת־ים מאפשרת חלופה תרבותית, אנטי־תל־אביבית, שאני שלמה איתה כאזרחית מדינת ישראל. הרחוב בבת־ים עממי יותר וקוסמו־פוליטי יותר.
“אומרים שתל־אביב היא ‘עיר עולם'. אז אומרים. תל־אביב טובה לדפוס מסוים של אנשים בעלי הכנסה גבוהה, בדרך כלל לבנבנים. זו עיר מצוינת לשחקן שמרוויח הרבה, אם יש עוד כאלה היום, לפרסומאי, לאיש הייטק ולעורכי דין. בת־ים, לעומת זאת, היא עיר של בני אדם. היא בגודל של בני אדם. מספיק גדולה ומספיק קטנה. היא באמת פונה אל הים. אין בה בלוק של בתי מלון מפוארים שחוסמים את הנוף אל הים. הרחוב הראשי שלה, הטיילת על שפת הים, הוא רחוב שיש בו חיים. אנשים גרים בו, יש בו חנויות ומסעדות ובתי קפה".
בדיוק אל התרבות הזו של חוף הים הבת־ימי נמשך המעצב משה קסיטאל. “חוף הים הוא תרבות שלמה", הוא מסביר. “בשבילי זה עולם ומלואו. חוף הים של בת־ים הוא נפלא.
"יש בו כל מיני פרטים אותנטיים, כמו למשל מסעדות גרוזיניות על חוף הים שמוסיקה יוונית טובה מתנגנת מהן, וטבע יפהפה. כבר שנים אני גר על קו המים. גרתי בארסוף, בהרצליה, ביפו. תמיד על הים, בדירה הכי יפה שאפשר להשיג".
אז מה הביא אותך לבת־ים?
“התגוררתי ביפו בפנטהוז יפה נורא. לפני 13 שנה באה מישהי וביקשה לקנות את הבית, מכרתי לה. אחרי רגע אמרתי לעצמי, מה עשיתי? ישבתי על המרפסת ופתאום אני נושא עיניים שמאלה ורואה מנוף באופק. ‘וואלה', אמרתי לעצמי. ‘אם אני רואה אותו הוא רואה אותי'.
"לקחתי את האופנוע שלי ונסעתי לשם. עליתי למעלה על השלד של הבניין, ופתאום אני רואה מיפו ותל־אביב עד חדרה. נוף מרהיב. הסתכלתי דרומה, ואני רואה את אשקלון ואשדוד. ואז הבנתי שכדי לראות נוף אתה לא יכול להיות חלק מהנוף".
קסיטאל, מבעלי 'בית קסטיאל', מותג עיצוב למאיון העליון, רכש את הפנטאוס בקומות 16 ־18 בבניין. 600 מטר רבוע בסגנון מיוחד: הכחול של הים, הנשקף מכל חלונות הבית, הוא הצבע הדומיננטי בבית. בגג נבנתה ברכת שחייה שקו המים שלה מתמזג עם קו הים. “במשך 12 שנה הבית שימש אותנו רק בסופי שבוע", אומר קסטיאל. "בשל אילוצים משפחתיים התגוררנו ברחובות. 12 שנה נפשי בבת־ים ואני בגלות ברחובות. לפני שנה עברנו סופית.
“הבניין שלנו מורכב כולו מאקדמאים חמודים, בעיקר עולים מרוסיה. את יודעת, הדרך הכי טובה לבחון אוכלוסייה היא לפי הכלבים שלה. אני מתבייש לעמוד לידם עם הכלבים החנטרישים שלי. הילדים שאני פוגש במעלית הם אחרים, לא כמו הילדים בתל־אביב או בהרצליה פיתוח. יש להם כבוד למבוגרים. אפשר לראות את זה בהשפלת העיניים, ב'שלום' המנומס. זה לא שאין צ'חצ'חים, אבל, לא יעזור, ילד במעלית בתל־אביב הוא חצוף יותר. בעיניי זה משקף משהו. מה גם שמההיכרות שלי עם מערכת החינוך בבת־ים, ברור לי שהחינוך הוא ברמה גבוהה מאוד, הרבה יותר מאשר בתל־אביב".
אתה לא מרגיש מנותק מההוויה התל־אביבית?
“כשגרתי ביפו היה לי קשה להגיע לתל־אביב, אבל מכאן, מבת־ים, אני עף על נתיבי איילון. אני מרגיש כמי שחי בשכונה דרומית של תל־אביב. התוכנית האורבנית של בת־ים, כמו של רמת־השרון והרצליה, היא של עיר שינה. בת־ים היא עיר לינה נחמדת, שאין בה משאבים לשטחי מסחר. אם הייתי רוצה להעביר את העסק מתל־אביב לבת־ים, לבת־ים לא היו קרקעות להציע לי.
"בגלל הארנונה הגבוהה העברנו לקריית־גת את בית החרושת, 6,000 מטר מרובע, אבל את החנות השארנו בתל־אביב. החנות שוכנת בדרום העיר וגובה הארנונה עליה הוא כ־2,000 שקלים ליום. כלומר, בכל בוקר רון חולדאי צריך ללחוץ לי את היד ולומר לי תודה רבה. אבל מה אני מקבל? בואי לראות. טינופת. אנחנו מנקים כל יום מסביב לעסק. יש לי עובד שמתפקידו לנקות את הסביבה, כי דרום תל־אביב של היום מציעה גועל נפש ועזובה. לחולדאי יש שכל, למה שהוא ייתן שירותי ניקיון לאזור שיש בו מסחר אבל אין בו כמעט אוכלוסייה, כלומר אזור שאין בו בוחרים?
"כיום הארנונה שאני משלם בתל־אביב משמשת אוכלוסייה קטנה יותר, ואילו עיריית בת־ים נותנת שירותים אורבניים לאוכלוסייה אדירה בלי משאבים מסחריים. בעיניי עודף המנגנונים הזה מיותר. אולי מוטב שיהיה ראש עיר אחד לכל המחוז, מנס ציונה עד נתניה, ואז גם הארנונה על המסחר תתחלק בין כלל התושבים".
ומבחינה תרבותית לאן אתה שייך, לתל־אביב או לבת־ים?
“אני קשור מאוד לתרבות של חוף הים בבת־ים, ואנחנו הולכים לאירועים נחמדים ומעניינים בבת־ים, אבל ההוויה התרבותית שלי היא בתל־אביב, כי תל־אביב היא בירה תרבותית. התאטרון שאני הכי אוהב הוא תאטרון ‘גשר', והוא יושב ביפו".
קסטיאל יוצא מבת־ים ליפו כדי לצפות בתאטרון, אבל יש מי שעושים את הדרך ההפוכה. בשלוש השנים האחרונות צומח בבת־ים תאטרון חדש, שפעל ביפו והשתתף בשיח התרבותי בתל־אביב, עד שהחליט להיפרד לשלום מהעיר. “הייתה אמירה בהחלטה שלנו לעזוב את יפו", מספרת דלית מילשטיין, מייסדת ומנהלת תאטרון ‘נוצר'.
“תאטרון ‘נוצר' נולד בראשית שנות ה־90 ביפו כתאטרון אוונגרד. הוא אושייה משמעותית בשיח של תרבות אלטרנטיבית בתל־אביב. אחרי שהתנתקנו מתל־אביב חיפשנו בית תרבותי חלופי. הבנו שאנחנו, קבוצת האמנים שקוראת לעצמה תאטרון ‘נוצר', רוצים לעשות משהו משמעותי, להיות מעורבים בתרבות ובזהות של המדינה.
"התחושה שלנו הייתה שהאמנים לא מעורבים בבניית הנרטיב של החברה הישראלית. הבנו שאי אפשר לעשות את זה לבד. המסקנה שלנו הייתה שצריך ללכת למקום שהחברה הישראלית מתקיימת בו. ההתרחשות האמיתית היא ברשויות המקומיות, ממש לא במסדרונות הממשלה. יצאנו למסע חיפוש עד ששלמה לחיאני נענה לקריאה".
בתחילת 2011 עבר תאטרון ‘נוצר' לבת־ים. הוא פועל בתוך חלל גדול של האנגר צבאי הנמצא במתחם מחסני החירום של העיר. המטרה של הלהקה לא הייתה רק לתפוס חלל ולזכות לתמיכה תקציבית, אלא לייצר שיח אלטרנטיבי בין העיר לאמנים.
“אני חושבת שבת־ים לא נלחמת בתל־אביב אלא מציעה לה אלטרנטיבה", אומרת מילשטיין. “בעיניי בת־ים היא עיר מפתח לאמנים. לאמן אוונגרד שעושה אמנות בתל־אביב, אני יכולה להבטיח לך, יש קהל של 300 תל־אביבים קבועים שהולכים לראות אמנות אוונגרד. אם קצה נפשו בדבר הזה, אז בת־ים מציעה אלטרנטיבה סקסית מאוד.
"אמן שרוצה שהיצירה שלו תתחכך בקהל אמיתי, תתעמת עם סדקים אמיתיים בחברה הישראלית, אמן שלא רוצה רק לדבר על האמנות שלו בשיחות יום שישי פלצניות, יכול לעשות את זה כאן בבת־ים. אמנים שעוד לא התפקחו, ולא מחפשים דיאלוג אמיתי עם החברה הישראלית, יהפכו להיות לא רלוונטיים. בת־ים מציעה זירה מאוד אטרקטיבית. אני חושבת שהצלחנו להוליד משהו חדש. מה שעוד לא היה. זה נשמע מטורף לפעול בתוך מחסני החירום של העיר, אבל הנה, לידנו, בהאנגר הסמוך, נפתח בית ספר לכוריאוגרפיה של ענת דניאלי".
מה חדשני בפעילות שלכם? באיזה אופן בת־ים משפיעה על פעילות התאטרון?
“התחלנו לפתח מודלים שבהם האמן יוצר ממשק עם הקהילה שבה הוא פועל מעבר לרכישת הכרטיס. אחת האמניות שלה פיתחה מודל של חניכה מקצועית אישית לנוער בסיכון. נוער מקבל הכשרה מקצועית והזדמנות תעסוקתית במקצועות תומכי תאטרון, כמו בניית תפאורה ותאורה.
"בהמשך פיתחנו מודל ששילב בין פעילי קהילות ובין התאטרון. יצרנו הצגה עם להקה גדולה, מוסיקה, מגוון מיומנויות וחומר עברי מקורי. פנינו לפעילי שכונות ולוועדי בתים והתחלנו תהליך מתמשך שבו הם הכינו את השטח לקראת ערב שבו התאטרון שלנו הגיע להופעה אצלם בשכונה. בת־ים היא עיר שכונתית, לא מנוכרת. יש בה אלמנט קהילתי תוסס. העלינו את ההצגה שמונה פעמים בשכונות שהרימו את הכפפה ורצו לארח אותנו.
“מודל אחר הוא התחברות לאמנים בראשית דרכם, שאנחנו מזמינים אותם ליצור איתנו במשך שנה. זה פרויקט שיוצר דברים מעניינים מאוד ומלמד אותנו הרבה. בגדול אפשר לומר שהמטרה שלנו היא ליצור תאטרון איכותי ונועז שלא מתפשר עם המקובל והעממי, ומנגד מאפשר למה שקורה בעיר לחלחל לתוכו. ברמה האישית אני יכולה לומר לך שאמנם אני לא גרה בבת־ים, אבל היא הפכה להיות ביתי בהרבה מובנים".
את אותו המשפט כמעט אני שומעת גם מאבירמה גולן. היא גרה ברמת־גן אבל מרגישה בת־ימית, לגמרי. “לא במקרה אני ודלית מילשטיין ויהושע סימון (משורר ובמאי, וכיום מנהל ואוצר במערך המוזאונים העירוני בבת־ים, י"א) והאדריכלית פרופ' יעל מוריה ומבקרת האמנות סיגל בר־ניר (יוזמות הביאנלה לאדריכלות הנוף העירוני בבת־ים, י"א) פועלים בבת־ים. בת־ים לא יוצאת לנו מהראש.
"מה קרה שחבורת שמאלנים תל־אביבים נדבקה לבת־ים? כי בת־ים היא חלופה תרבותית. העשייה של כולנו מציבה רגל אחת בחברה של העיר הזאת ורגל אחרת בעננים, ביומרה הגבוהה ביותר של העשייה התרבותית והאינטלקט. שלומי לחיאני התלהב מהיוזמות הללו במחשבה לחלחל לבת־ים כמה שיותר עשייה אקדמית אינטלקטואלית ותרבותית. בניגוד לראשי העיר האחרים הוא לא חשב על מיתוג באופן חלול, כמו להוסיף כמה גינות ועצים מלוקקים לעיר, אלא על שינוי עומק שמגיע מלמטה ומלמעלה".
אז הדרך לשינוי היא להביא לבית ים כמה תל־אביבים לבנבנים כדי שיצלו אותה?
“לא היו צריכים להביא אותנו. רצנו לשם. אני יכולה לספר לך שאני באופן אישי קבלתי שתי הצעות עבודה: אחת מרון חולדאי ואחת משלמה לחיאני. חולדאי התפלא, אבל מי שמכיר אותי ידע היטב שאני ארגיש טוב יותר בבת־ים".
לחיאני, עם כתב האישום נגדו, לא גורם נזק תדמיתי לבת־ים? או במילים בוטות יותר, הוא לא מחזיר לעיר את הסטיגמה העבריינית?
“אנחנו חיים בחברה שנגועה בתיוג. נגד לחיאני הוגש כתב אישום. יכול להיות שהאיש יימצא אשם וישלם על מעשיו. יכול להיות. ויכול להיות שלא. אנחנו לא יודעים כי המשפט עוד לא התחיל. גם ראשי הערים של רמת־גן ורמת־השרון היו חשודים או חשודים עדיין בכל מיני עבירות: האם זה עשה משהו לתדמית של הערים הללו? למה התיוגים מתעוררים דווקא אצל לחיאני? כלפי שלמה לחיאני, כאישיות וכחלק מבת־ים, פועל מערך תיוג שמזהה אנשים מסוימים כערסים בורים ועמי הארצות.
“לפני כמה זמן שאלה אותי חברה שלי, אמנית תל־אביבית ידועה, למה אני תומכת בלחיאני. אמרתי לה שבמהלך עבודתי העיתונאית הכרתי מקרוב הרבה ראשי ערים, אבל רק ראש עיר אחד הצליח לקחת עיר מהרצפה ולהרים אותה. לחיאני עשה זאת באמצעות טיפול שורש במערכת החינוך. הוא הצליח לתת לתושבי העיר ערך. בעיניי מדובר במנהיגות בקנה מידה מרשים".
החברה האמנית, מספרת גולן, לא התרשמה מהתיאורים הנלהבים. “אבל לחיאני הוא ערס, לא?" שאלה. “הוא לא ערס", התווכחה גולן. “הוא אחד האנשים הנעימים והמנומסים שאני מכירה". “אבל הוא בור ועם הארץ, לא?" התעקשה האמנית. “לא. יש לו הרבה יותר השכלה ממך. אפילו השכלה פורמלית. הוא למד תואר שני בהיסטוריה", התעקשה גולן עד שנסתתמו טענותיה של האמנית.
“זה לא יעזור. הוא מבת־ים וקוראים לו לחיאני. זאת תורת הסטיגמות הישראלית", אומרת גולן. “בעניין הזה ידינו לא נקיות, ולכן כל השיחה שאנחנו מנהלות חייבת להתנקות מהתיוגים. אפילו אם לחיאני עשה מעשים שלא ייעשו, ואפילו אם הוא יישב בכלא חלילה, לא קיים כל קשר בין זה ובין האופן שבו בת־ים מציעה חלופה תרבותית אמיתית לתל־אביביות.
“לחיאני הצמיח דור של מנהיגים צעירים. לקבוצה שפועלת היום בבת־ים אין קשר למעשים שלחיאני אולי עשה לפני 12 שנים כקבלן או כראש עיר צעיר. ארז פודמסקי־שקד, מנכ"ל העירייה, הוא דוגמה למנהיג שהצמיח לחיאני. הוא זה שעומד מאחורי העתירה לבג"ץ וההתנגדות לתוכנית המתאר של תל־אביב. הוא אישיות יוצאת דופן, ואחריו אני הולכת באש ובמים. עוד לפני שנתיים ארז דיבר על כך שבת־ים צריכה להוביל חשיבה חדשה בתחום העירוני, וזה מה שאנחנו מנסים לעשות במרכז שהקמנו".
מה באמת עושה המרכז לעירוניות ולתרבות ים־תיכונית?
“מי שהגה את הקמתו של המרכז הוא פרופ' עירד מלכין, חתן פרס ישראל. אחרי שעבר להתגורר בבת־ים הוא ביקש להקים מחוץ לאקדמיה המדולדלת והמנוונת מרכז שיעסוק בחקר אגן הים התיכון. שלמה לחיאני התלהב. הוא הבין את החשיבות של עשייה אקדמית בבת־ים.
"המרכז שלנו מקיים, בשיתוף פעולה עם גופים אקדמיים, ימי עיון, סדנאות ופעילות אקדמית. המטרה שלנו היא להפוך למרכז חשיבה מוביל בתחום השיח הבינלאומי המתפתח בשנים האחרונות בעניין עירוניות. אנחנו לא חוקרים דווקא את בת־ים אלא עסוקים בשאלות כלליות, כמו מה היא עיר אמצע, כיצד ערים מתחרות זו בזו ואיך מובילים תהליך של התחדשות עירונית באמצעות פינוי־בינוי.
“מבת־ים יכולה לצאת בשורה שתייצר דיבור חדש על העיר העתידית בישראל, על נקודות התורפה שלה, על איך אנחנו יכולים להפוך אותה לעיר טובה יותר. לצערי הממשלה מכריחה את הערים להתחרות זו בזו במקום לשתף פעולה. מדינת ישראל דוחפת את חולון להתחרות בבת־ים ואת בת־ים להתחרות בראשון־לציון, אבל לראשון־לציון יש המון קרקע כי מדינת ישראל נתנה לה יותר.
"בת־ים, לעומת זאת, תיאלץ לעבור שינוי אדיר בגלל המחסור בקרקע. שכונות שלמות בבת־ים ישנו את פניהן באמצעות פינוי־בינוי. בבת־ים ייבנו 14 מגדלים גבוהים מאוד - עד 40 קומות. מתנהל על זה ויכוח סוער בעיר. מה תהיה דמותה של עיר שקופצת מבניינים של שלוש קומות, שבהם כל תושב יודע מתי השכן שלו מוריד את הזבל, לבניין משוכלל בן 40 קומות? על השאלות הללו אנחנו דנים באחד מימי העיון הקרובים שלנו, ערב שיסתיים בהצגה של תאטרון ‘נוצר' שנוגעת בדיוק בנקודות הרגישות הללו".
על התחרות בין הערים מדבר גם עו"ד פודמסקי־שקד. “בראשון־לציון חיים 260 אלף איש על שטח עצום של 64 אלף דונם. אין שם בעיה של קרקע. גם בחולון יש יותר שטח, 18 אלף דונם על 180 אלף תושבים. השטח של בת־ים הוא 8,500 דונם וחיים בה 160 אלף איש. ראשון־לציון וחולון הצליחו במידת מה לפצות את עצמן על שהן ממוקמות ליד המגנט הגדול, כלומר ליד תל־אביב. לבת־ים אין עתודות קרקע בכלל, ולכן אין לה כלים אלטרנטיביים לפצות את עצמה".
אז אולי צריך לוותר על עיריית בת־ים, ולאחד את כל ערי המחוז בעירייה אחת?
“עיריית בת־ים לא מתנגדת לזה. לנו לא חשוב באיזו דרך יביאו לצדק חלוקתי. החוק קובע שמשרד הפנים צריך לפעול לכך שערים סמוכות יתחלקו בהכנסות שלהן, במקרים של פערים קיצוניים.
בשנת 2009 מצאה ועדת רזין (בראשות פרופ' ערן רזין, י"א), שחקרה את גבולות עיריית בת־ים עם עיריית חולון ועם עיריית ראשון־לציון, שהפער בין בת־ים לערים הגובלות בה במשאבי קרקע ובשימושי קרקע עסקיים הוא עצום. ועדת רזין בחנה אפשרות של שינוי גבולות בין בת־ים ובין חולון וראשון־לציון, אלא שאילוצים מנעו מהוועדה להמליץ על צעד כזה.
“ועדת רזין מצאה שחלוקה מחודשת של הכנסות מארנונה ומהיטלים בין ראשון־לציון וחולון ובין בת־ים יכולה להיות חלופה ישימה לשינוי הגבולות בין הערים. לצערי, עד היום לא נעשה דבר. הגשנו לפני תשעה חודשים דרישה ממשרד הפנים להקים ועדה שתדון בחלוקת הכנסות, אבל במשרד הפנים גוררים רגליים. אם רוצים לאחד את כל הערים - שיאחדו, אם רוצים להעביר הכנסות - שיעבירו, אם רוצים לחלק מחדש את הגבולות - שיחלקו. רק דבר אחד לא יכולים לעשות: להישאר אדישים מול המציאות הזאת.
“זו הצעקה שלנו. עשר שנים אני עובד בבת־ים. אני חושב שצריך לשמור על העיר הזאת. בת־ים מייצרת הוויה עירונית שונה במרקם של מחוז תל־אביב. בסקרים התושבים שלנו אומרים שטוב להם, למרות היעדר המשאבים. אנחנו אוהבים את העיר כי הכול קרוב ולא צריך רכב כדי לעבור ממקום למקום. אנחנו אוהבים את העיר כי היא לא עמוסה בקניונים. אנחנו משתדלים לנצל את היתרונות שלנו. כל מה שאנחנו מבקשים הוא שייתנו לנו את הלחם, ואנחנו נדאג לעשות שמח".
בתגובה לטענות נגד תוכנית המתאר תא/5000 אומרת אורלי אראל, סגנית מהנדס העיר תל־אביב: “בת־ים לא מנהלת מולנו מלחמה. זו מילה גדולה מדי ולא נכונה. יש חילוקי דעות. גם תל־אביב היא לא עיר הומוגנית, יש בה אוכלוסייה במצוקה, פליטים ובני מיעוטים. אני לא רוצה לנהל תחרות על מסכנות. נדבר על עובדות. בניגוד לטענות, תוכנית המתאר מגדילה את מספר יחידות הדיור בעיר בעוד 50 אלף דירות. אנחנו פועלים בהתאם לתוכנית המתאר המחוזית, שקבעה שצריך למרכז את אזורי התעסוקה, ומיקמה אותם בתל־אביב בציר הרכבת הקלה".
ממשרד הפנים נמסר בתגובה: "עיריית בת ים הגישה בקשה לחלוקת הכנסות עם הערים השכנות. הבקשה נבדקת בידי גורמי המקצוע במשרד. מצער שהעירייה בחרה לפנות לבג"ץ במקום להמתין לסיום הבדיקה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם