שלב השמלה הזהה
כינסנו 20 נשים ושמלה אחת שחורה כדי להחליט אחת ולתמיד אם הבגדים עושים את האדם, או להיפך
התשובה שלפניכם אינה הרמטית. בסיומם של ארבעה ימי צילום, כשנפרסו התמונות בחדר הגרפיקה, נראו העשרים כיחידה אחת, צבא של נשים במדים, כמו מתכוננות לעוד מיצג של האמנית ואנסה ביקרופט, שמציגה קבוצות נשים בעלי לבוש זהה, איפור דומה והעמדה סינתטית. כאן, בניגוד לאחידות של ביקרופט, החזקת הגוף והבגד, והדרך בה כל מצולמת בחרה להגיש את השמלה ואת עצמה, הבליטו את ייחודיותו של הפרט. תפישת האישה של עצמה לבושה בשמלה, העניקה לה בעצם את שפת הגוף בצילום.
התעכבו רגע מול תמונתה של אסתר שמיר, בעברה זמרת ויוצרת וכיום מייסדת שיטת הטיפול "קול-הרוח", שבחרה להעניק את האינטרפרטציה האישית שלה לצילום, ישובה ישיבה מזרחית ובעיניים עצומות, בניחוח ניו אייג', ציר בו סובבים כיום חייה. מאידך, הפרויקט נתן במה ליוצרות שונות להציג פן אחר ונוסף מהמוכר לנו עד כה, דוגמת הזמרת דניאלה פיק, שביקשה להתנתק לרגע מהעיניים השחורות והרוק'נרול לטובת מראה קלאסי יותר, "קרוב יותר לאודרי הפבורן", לדבריה. האיפור, אגב, התבקש להיות בכל המקרים (כמעט) זהה.
הנשים שנבחרו להצטלם לפרויקט ולשמש קנבס ומדיום להעברת הסוגיה, נבחרו קודם כל בשל היותן נשים. טווח הגילאים הרחב (15-80), לצד מגוון הצבעים, התרבויות, העיסוקים, הגוונים, שפת הגוף והמימיקות, הם בסופו של יום צילום, הכלים שבידלו בין האחת לשנייה. אבל שימו לב שגם בשמלה שחורה קטנה, פריט שלא מונח בארונה של כל מצולמת, עדיין יכולים אנחנו להבחין בדימוי הציבורי שטבוע בנו על כל אחת ואחת מהן. השמלה, ברוב המקרים, נכשלה בטשטוש הניואנסים והדימוי שיש לנו על דמות מפורסמת.
השחקנית אוולין הגואל, למשל, שמגלמת את דמותה של ברוריה פסקל בסדרה "פיק אפ", נראית ממזרתה ושובבה גם כאן. אשת העסקים גליה אלבין מפגינה אסרטיביות גם בנעלי טנגו שחורות ושמלת ערב קטנה. ואילו ג'וזי כץ לעולם תישאר נערת הרוק המקועקעת של עולם המוזיקה הישראלי, גם כשהיא חנוטה במהוגנות קלאסית.
השמלה שנבחרה לצילום היא שמלת גולף שחורה מצמר באורך הברך עם סרט קטיפה הנקשר כפרפר בצידה הימני ושרוולים ארוכים, של המעצבת הצעירה מירית ויינשטוק. שמלה שחורה קטנה בניחוח קלאסי עם קריצה עכשווית אל שנות
הבחירה לצלם את הנשים בשמלה שחורה היא מודעת. למרות חזרתה של השמלה אל מרכז הכובד של עולם האופנה והפיכתה לפריט חובה בכל מלתחה, השמלה השחורה הקטנה איננה הצעקה האחרונה ואינה טרנדית כלל. מאז הפצעתה בסוף שנות ה-20' על ידי מעצבת האופנה קוקו שאנל, הפכה זו לקלאסיקה אופנתית שמשאירה לאישה מקום לביטוי עצמי ולאופן בו היא נושאת את עצמה במרחב. "שמלה שחורה זה בעצם מנהג, תרבות, תופעה, שנכנסה לספר החוקים לאורך שנים רבות עד שנות ה-60'", ממשיכה יובל ג'ונס. "אבל היום היא בעיקר ציטוט שמצוטט על ידי מעצבים. זה כבר לא תופס לגבי כולם, כי כולם בג'ינס וטי שירט, לא בשמלה שחורה".
"השמלה השחורה היא הרבה מעבר לבגד, אלא סמל לאישה המודרנית, לקלאסיות ולאוניברסליות, שכל אישה מצליחה להכיל בה את האניש מאמין שלה", מסבירה דליה בר אור, דוקטורנטית באוניברסיטת חיפה ומרצה לעיצוב אופנה באקדמיה לעיצוב "ויצ"ו חיפה".
התגובות הקוטביות לה זכתה השמלה בימי הצילום לא איחרו לבוא. בעוד ננה שרייר, אניה בוקשטיין ויבגניה דודינה, השמיעו קריאות התפעלות, זיוה פוסטק בעיקר התאוננה על צווארון הגולף הלא מחמיא. שמיר בכלל אלרגית לצמר, וחני נחמיאס בחרה להגיע למרות שאיננה לובשת שמלות. "הרגשתי מתחפשת, כאילו שאני על במה", סיפרה לאחר הצילומים. "קשה לי להרגיש 'אני' בשמלה, במיוחד שהיא הייתה קצרה. אם כבר הייתי בוחרת בשמלה ארוכה".
לדברי נחמיאס, אין שמלות בארונה. אפילו את ליל כלולותיה העבירה לבושה במכנסיים. "אני מרגישה במכנסיים טוב יותר, יותר נערית, קופצנית. שמלה זה בניגוד לאנרגיות שלי". אז למה בכל זאת הסכימה להשתתף בפרויקט? בעיקר ממניעים חינוכיים, מסתבר. "האמירה של הכתבה הייתה מספיק חשובה בעיני. אני לא מאמינה שבגד עושה את האדם. הרבה פעמים אנשים מעירים לי שאני מדברת עברית רהוטה, לעיתים רהוטה מדי, ואני תמיד אומרת לילדים שלי, שהם יכולים ללבוש חליפה של ג'ורג'יו ארמני, שעון של קרטייה ונעליים של באלי, אבל אם הם יגידו 'יש לי שני דקות להיות פה', יסתכלו עליהם אחרת. שפה בעיני זה נכס, תוצר של האני הפנימי, ובגד, גם היפה ביותר, לא משנה את הפנימיות".
אבל לא תמיד יש סינכרון בין האדם לבין הבגד. "כשאדם מעצב את עצמו, מטבע הדברים הוא עושה החלטה בסיסית לגבי סגנון", מסביר ד"ר קרלו שטרנגר מהחוג לפסיכולוגיה, אוניברסיטת תל אביב, שספרו "העצמי כפרויקט עיצוב" (הוצאת עם עובד) פורסם לאחרונה. "במקרים מוצלחים אישה בוחרת בבגד שמקרין את אישיותה ולא נכנעת לתכתיבי הבגד. כי ברגע שהסגנון שהיא בחרה לא מתאים לה, זה נראה מלאכותי, זה פשוט לא היא".
"האישה האוניברסלית כיום יוצרת פיוז'ן אופנתי", מנסה לנתח מעצב האופנה גדעון אוברזון. "היא תלבש למשל ז'קט שאנל מהודר עם מכנסי ג'ינס, כי עם חליפת שאנל היא תרגיש מבוגרת". אוברזון נוטה לחלק את האופנה ל-3 חלקים: האינדיבידואל, שמתקשר בדרך כלל לאנשי אופנה ושחקנים, שהבגד שומר על הצביון שלהן, כתב היד; צעירים המושפעים מאופנת רחוב, ונצמדים לטרנדים עונתיים; והחלק השלישי, שלדבריו, הוא הלקוח המאוזן.
הלקוח עליו מצביע אוברזון "רוצה להיות גבוה מהרחוב, אבל לא רוצה להיות מקובע", הוא נותן בו סימנים, "אלא פתוח לרעיונות האופנה שהמדיה מצביעה עליהם. היום, אם אתה לא בטרנד, אתה לא חי. אתה לא קיים. סך הכל, בעיני, אישה שמתלבשת באותם בגדים שלוש עונות משעממת את עצמה ואת הסביבה".
אבל מה קורה כשעשרים נשים זהות מצטלמות בשמלה זהה? האם היא מתאימה לכולן? האם היא מאפילה על אישיותן או שמא להיפך? הצצה בתמונות חושפת שדווקא נשים בשלות יותר, כאלו שאותות הגיל נתנו בהן סימן, יודעות להחזיק שמלה. בטוחות בגופן, בעמדה אותה הן ממלאות. אצל הצעירות יותר, אלו שבשנות העשרים לחייהן, יושבת השמלה מן הסתם טוב יותר, אבל הכריזמה טרם בשלה. מעניין לגלות כי נשים שנמצאות מול הקלעים, גם אם זה לא בקריירת משחק או הגשה, אלא בחיי לילה (ננה שרייר מ"ננוצ'קה"), או באקדמיה (ד"ר מיכל פופובסקי), חשפו מול המצלה ביטחון רב, בניגוד לנשים שנמצאות מאחורי הקלעים, דוגמת במאית הקולנוע הדוקומנטרי זיוה פוסטק.
לשמחת הכל, המצב המפחיד והמערער של אחידות בעולם שבו כולם לבושים זהה, לא מצא את דרכו אל פרויקט זה. האופי, הקסם האישי והעיניים המדברות, הפכו (כמעט) כל מצולמת לעולם בפני עצמו. "כל אדם הוא ייחודי מעצם ההיסטוריה האישית שלו", מלבן ד"ר שטרנגר. "אתה לא צריך להיות ביל קלינטון או מדונה כדי להיות ייחודי. וזה לא מוטל כלל בספק".
ולמרות הכל, כולנו בוחרים להפגין מדי יום את עצמנו, הייחודיות והשונות שבנו, דרך בגדים. לבוש מהווה הבעה ויזואלית שלנו בחברה, ובעצם יוצר נראות. כמו עברית, אנגלית, מחול או ציור, לבוש הוא שפה אוניברסלית, זמינה וראשונית ללא מילים, המאפשרת לנו לעטות הבעה, ובעיקר לתקשר ולגלות מידע רב על האדם שמולנו אנו ניצבים תוך רגעים ספורים.
"אצל כל אחד מאיתנו יש יחס דואלי לבגדים", מחזקת בר אור. "אף אחד מאיתנו לא רוצה להיכנס תחת מטריה של סטיגמות, אלא להטביע את חותמו האישי ולהיות הוא עצמו. המשפט הראשון שעלה לי לראש כשסיפרת לי על הפרויקט, היה משפט שכתב בעבר עלי מוהר, ובעיני מסכם יפה את הנושא: 'אופנה זה מאמץ קולקטיבי כביר להיות יחיד ומיוחד, ומנגד, אופנה זה מאמץ אינדיבידואלי כביר להיות כמו כולם'".
נא להמתין לטעינת התגובות
