הכי רדבול וודקה
ראיון די היסטרי עם גלית לוי על הפריחה המאוחרת, המסיבות, הביקורות הקוטלות ועל הקפריזות של הכלה הישראלית
הכביש הוא המקום היחיד שבו לוי מרשה לעצמה לרחף. ביתר הזמן היא ניצבת חזק על הקרקע, רצוי במגפי בוקרים צבעוניים יבוא אישי מלוס אנג'לס, ומנהלת ביד רמה את בית האופנה על שמה שחוגג בימים אלו עשור. "אני אומרת לעצמי 'וואי, כבר עברו עשר שנים', וזה נראה לי 'וואו', ים זמן".
אמש היא הרימה מסיבה רוויית סלבריטיז, בלונדיניות ואנשי תקשורת, תחת הכותרת "עשר אצבעות ומגע של זהב..." לציון המאורע. "אני לא חוגגת מתוך צורך להזכיר שאני פה", מצטנעת לוי. "אלא מכירה תודה לאנשים סביבי: העובדות, התופרות שמלוות אותי, מנהל סניף הבנק שלי, רואה החשבון. זה ציון דרך וסגירת תקופה עבורי. אני לא חושבת שהיה עוד מעצב שעשה כאלה דברים במהלך קריירה של עשר שנים. חוץ מזה, אני אוהבת חגיגות".
בהזמנה לאירוע מצולמת לוי יחפה בשמלת קולר לבנה ומטפחת ראש מתחרה לצד מכונת תפירה, כשסביבה חציר ההופך לחוטי זהב, בפרפראזה מגלומנית על "בת הטוחן". באתר האינטרנט שלה, לעומת זאת, היא בכלל מציגה את סיפור חייה כסינדרלה. כך או כך, גלית לוי זה כבר לא רק בית אופנה אלא תעשייה של אישה קטנה ודקיקה, שמניעה מערך יחסי ציבור אגרסיבי, שהכוכבות שלו הן לא שמלות הערב הפומפוזיות ולא דוגמניות הקטלוג מורן אטיאס או ליהי אלון, אלא היא בכבודה ובעצמה. "למה קל ליחצן אותי?", היא שואלת ומיד מסבירה, "כי קורים איתי דברים כל הזמן. זה בלתי אפשרי להתקיים רק על יחסי ציבור. אתה לא יכול ליחצן אוויר. אם היה לי אוויר אז הייתי אוויר, אבל אני לא".
הבגדים הם לא רק אמצעי להפוך את גלית לוי לסלבריטאית?
"לאנשים יש תדמית שונה עלי, זוהרת, נורא כזו של בלונדינית. אבל יש פער מאוד גדול בין גלית לוי שאתה מכיר לגלית לוי הבן אדם. חושבים שהכל אצלי נורא ורוד, שהחיים שלי יפים ושאני כל היום במסיבות, במועדונים, בקשקושים. אבל החיים שלי רחוקים מלהיות נוצצים. אני עובדת מהבוקר עד הלילה ומגדלת ילדה לבד. אף אחד לא מודע לקושי של החיים שלי. רק אנשים שמכירים אותי אומרים 'וואו, היא עובדת קשה'. אם אני הולכת לאירוע בערב כי אני צריכה, זה לא אומר שלא הגעתי הביתה לפני דקה ושמחר בבוקר אני קמה בשש וחצי. אז אני שמה חיוך על הפנים. מסיכה".
ומה מסתתר מאחורי המסיכה?
"אשת עסקים שעובדת קשה, אחת שלא יודעת לעשות סטופ. ויש את גלית של הבית בטרנינג, עם הילדה, שתתעלף אם תראה".
אז התקשורת אשמה בכך שבנתה לך דימוי נוצץ?
"כן".
בכל זאת בחרת לשחק את המשחק.
"כן, אבל זאת לא אני האמיתית. יש סלבז, בלי שמות, שהדימוי שלהם זה מה שהם. לי יש גם חיים אחרים. אני חייבת כל הזמן לעבוד. הרי מאחורי כל אישה מצליחה יש עבודה קשה. נניח מדונה. היא בטוח עובדת כמו מטורפת. אבל בעוד שאצלה יש הפוגות בין אלבום לאלבום, לי אין. גם העובדים שלי מכירים את גלית של העבודה, שהיא רצינית ונוקשה, אבל בשבוע שעבר היה לאחת העובדות שלי יום הולדת בוויסקי גו גו, והיתה להם בעיה בכניסה, אפילו שההזמנה היתה על השם שלי. אתה יודע, יש שם סלקציה. אז היא התקשרה אלי משם: 'גליתתת, לא מכניסים אותנו לשם, מה נעשה?', אז סידרתי את העניין בצ'יק. וכשאני איתם אני רוקדת, נהנית, הכי רדבול וודקה. אז יש לי מספר צדדים באישיות".
ואיזה צד את הכי אוהבת?
"את הדמות שכולם חושבים שהם מכירים ובעצם לא קיימת. אני מודה שיש לי חלק בזה. אני מתה לצאת לאירועים בג'ינס, טי-שירט ונעלי התעמלות, שזה הכי כיף, נשבעת לך, אבל אז אני מתחילה לחשוב, יהיו צלמים? יבואו מגיא פינס? יש אירועים שזה עבודה. לצערי אני כלואה בדימוי שיצרתי לעצמי. אבל בשנתיים האחרונות פחות אכפת לי מהבגדים שאני לובשת, מה יכתבו או מה יגידו עלי. איך אומרים, הכי חשוב שיכתבו את השם שלך נכון".
אם מדפדפים בהיסטוריה של לוי, מפתיע לגלות איך התגלגלה הילדה השקטה לבית גרינשטיין מצהלה למעצבת הרועשת שהיא היום. אנשים שגדלו איתה יודעים לספר כי עד אחרי הצבא לוי שמרה על פרופיל נמוך. "הייתי ילדה מרובעת עם הרבה חלומות", היא אומרת. "חלמתי להיות נדיה קומנצ'י. הייתי גוזרת ומדביקה קטעי עיתונות עליה ומגיל שמונה התאמנתי פעם בשבוע בהתעמלות קרקע. זה חלום שלא הוגשם, אבל זה מאוד קשה להגשים את החלום הזה במדינת ישראל. כאן זה לא רומניה,
"בתיכון לא הייתי מלכת הכיתה אלא ילדה עם התבגרות מאוחרת. כשכולן לבשו חזיות אני עוד הייתי שטוחה. רק בגיל 18 היה לי חבר ראשון, ולפני זה לא יצאתי בכלל עם בנים. מסיבות ורדבול וודקה, דברים כאלה, גיליתי רק בגיל 27, אחרי שהתגרשתי מאייל, שהיה החבר השני שלי. בדיעבד אומרים, ככה זה בדרך כלל בסטטיסטיקות, שבחיים המבוגרים מלך הכיתה נכשל ודווקא אלה שנחבאים אל הכלים מצליחים. אז אולי זה לטובה שלא בלטתי".
רצית להיות קרובה אל מלכות הכיתה?
"לא ממש. היתה לי ילדות נורמלית. לא עשיתי בעיות, לא מרד נעורים, לא משהו קריטי כמו נזם באף. ברחתי מבית ספר פעם אחת ויחידה, בכיתה ט' לקפוץ בטרמפולינות, ושברתי את היד. שתבין, יצאתי מנחוסית וקיבלתי עונש מההורים ומאלוהים. היום אני רוצה לעשות קעקוע, אבל אני כל הזמן מגיעה למקעקע ומשתפנת מהמחט. זה כנראה יישאר בגדר חלום. היתה תקופה שהייתי עושה קעקועי חינה, עד שהייתי מקבלת פריחה".
את מצטערת שלא עשית את הדברים בזמן?
"הייתי ילדותית ולא בשלה, אבל אני חושבת שזה לא נכון לצאת בגיל 15 או 16 למועדונים ולהתחיל לעשן. כשכולם בגילי יצאו ל'שחיתות' או ל'שירוקו', אני הייתי יושבת בבית וקוראת ספרים או תופרת סטוצ'ים (קוקיות עם גומי, להיט בניינטיז; א.י) כדי למכור בבסיס. גדול בשמונה שקל, קטן בחמש. כנראה שלא הסתובבתי בחוג החברים הנכון. רק בשנים האחרונות אני משלימה בעצם את כל הפערים של גיל ההתבגרות, והיום אני מרגישה בגיל 16".
כמה שעות קודם לכן, כשאנחנו יושבים בחדר המדידות של לוי בקומה החמישית מול הדולפינריום בתל אביב, מגיחה פנינה רוזנבלום למדוד את השמלה שעיצבה לה לוי לטקס מסך הזהב. שמלת משי ירוקה עם הדפס פייזלי עדין, שבחלקה התחתון משולבת תחרה ירוקה בגוון זהה עם פאייטים צבעוניים. מבטה הקר וההלום של רוזנבלום כשגילתה שלוי והיא לבושות באותו דגמ"ח מזארה התחלף למבט של גועל כששתתה מהקפה הדלוח שהוגש לה.
הן נפגשו לראשונה ב-98'. לוי עיצבה שמלות לטקס מלכות היופי ורוזנבלום היתה בין נותנות החסות. "פנינה היא הלקוחה הכי קלה שיש לי", מפרגנת לוי. "היא רק מתקשרת ומודיעה: 'גלית, אני מתחתנת, תכיני לי שמלה'. עשיתי לה את שמלת החתונה השנייה אחרי שהתגרשה ממשה, ואת שתי שמלות החתונה עם רוני. יש לי את המידות שלה, וחוץ מבקשות ספציפיות שיש לה לפעמים היא באה ומודדת את מה שעיצבתי לה. סומכת עלי לגמרי. וזה הכי כיף, ובגלל שאני לא רוצה לאכזב אותה אז אני עוד יותר משקיעה".
"היא מתאימה לי את הבגדים לאישיות, לגוף, לחזה", מפרגנת רוזנבלום בחזרה. "צריך לדעת להבליט את החזה יפה. הדברים שלבשתי שלה קיבלו מלא מלא תגובות. הנה, אני נוסעת להרצאה השבוע מול הפורום הכלכלי בלונדון, ואני מתה שהיא תעשה לי משהו. אולי תעשי לי שמלה?". לוי: "אולי שמלה שחורה?". רוזנבלום: "שמלה שחורה?!".
אולי חצאית עיפרון באורך הברך עם חולצה לבנה מכופתרת, משהו קלאסי ומכובד.
רוזנבלום: "אני רוצה משהו סקסי. אולי שמלה שחורה וישרה עד הברך, ובחלק העליון איזה שרוול מעניין, כי נורא קר שמה. אבל שיהיה גם משהו מעניין בשמלה, גליתי".
לוי: "אבל לא כדאי להעמיס. אז אולי אפליקציה או תחרה, שלא ייצא מקושקש, כי אולי תרצי להשתמש בזה אחרי זה לפוליטיקה".
רוזנבלום: "אבל תבליטי טיפה את המותן. מה דעתכם על חולצה עם חצאית עור שחורה? אני לא יודעת מה ללבוש, אני משתגעת".
כשרוזנבלום יוצאת מתא המדידה לבושה בירוקת הנוצצת היא מזדעקת: "מאמי, צריך להאריך את השמלה, רואים לי את כל הירכיים. וגם כל הקיפולים האלה כאן עושים לי בטן. אני לא אוהבת את זה, אני נראית בהריון. השלוש קילו שיושבים לי מאז ההריון לא יורדים לי". לוי: "אז תצומי". רוזנבלום: "אין לי מספיק זמן, הטקס עוד ארבעה ימים".
השנה שבה הכירו היא גם השנה שבה פרצה לוי, 34, לתודעת הציבור הרחב. היו אלה שלוש מפורסמות - גלית גוטמן, לינור אברג'יל ודנה אינטרנשיונל - שחוללו כל אחת בתורה באזז כשלבשו שמלה של לוי: הראשונה בשמלת רשת שחורה ושסע עמוק, שזכורה כ"שמלת העכביש" או "השמלה השקופה"; השנייה כשקטפה את הכתר הבינלאומי בשמלת סטרפלס קצפתית וחשופה; והשלישית שבחרה לעלות על במת האירוויזיון בשמלה קלאסית מבד מתכתי ולהשאיר את הנוצות של גוטייה לרגע הניצחון. "גוטייה תמיד מעצב לה משהו פומפוזי מדי, ואז דנה מקבלת פיק ברכיים. אז הם לובשים את הבגד שלו אחרי זה כי לא נעים להם ממנו", מסבירה לוי את בחירתה של האינטרנשיונל ללבוש גם השנה, באירוויזיון היובל, קודם שמלה של לוי ואחר כך את זו של גוטייה.
בקטלוג המסכם ששחררה לוי בימים אלה מופיעים ציוני דרך נוספים בקריירה של תופרת השמלות מצפון דיזנגוף: אפוד המגן שבו הלבישה את מלכת היופי אילנית לוי לטקס מיס עולם ב-2001; שמלת סטרפלס לבנה מצוירת בדמותם של יאסר ערפאת, ביל קלינטון ויצחק רבין שלבשה נערת ישראל חגית רז בתחרות מיס יוניברס ב-98'; שמלת מגן דוד שלבשה מלכת היופי הערבייה רנא רסלאן בתחרות מיס יוניברס בשנת 99'; שמלת החתונה של הדוגמנית מלי לוי ואחרות. כל אלה, אגב, זכו לחשיפה נוספת על מסלול התצוגה בחגיגת העשור, ורובן על ידי הלובשות המקוריות.
עיצבת שמלות רבות בגון פוליטי שזכו לפרסום, גם בינלאומי, וגרמו לפרובוקציות שדי שירתו אותך.
"השמלות האלו נעשו במסגרת שמלה לאומית שתייצג את מדינת ישראל, לא בקטע של פרובוקציה. רציתי לחדש, שאנשים יגידו 'וואו'. ככה הראש שלי עובד. אם תסתכל בהיסטוריה של מדינת ישראל, כשביקשו ממעצבים לשלוח שמלה לאומית, מה הם עשו? עלה של זית, יונה, תפוזים או הכותל. אני לא חושבת ששמלת השלום עם פרצופים של רבין, ערפאת וקלינטון פרובוקטיבית. היא פשוט מיוחדת ומסמלת תקופה. אני גם לא ממש מתעניינת בפוליטיקה. יש לי דעות משלי, אבל אני לוקחת מהפוליטיקה מה שמתאים לשמלות שלי".
להתנתקות לא עיצבת שמלה.
"מאוד רציתי לעשות, אבל בגלל שהסיפור הזה היה פנאטי ומלא התפרעויות, אמא שלי אמרה: 'אם תשימי שמלה ישרפו לך את החנות!'".
מי? המתנחלים?
"לא משנה מי, הצד השני. אז בגלל זה חשבתי לעשות שמלה חצי-חצי: חצי כתומה, חצי כחול-לבן. אבל בסוף ירדתי מזה, כי זה היה פוליטי להיכנס לסיפור הזה".
ומה על שמלה בכחול פרולטריון עם שפם לרגל פסטיבל עמיר פרץ?
"רעיון. נראה מה יהיה איתו באמת".
ימיה של לוי עמוסים. לאחר פגישת הבזק עם רוזנבלום ועם סוחר בדים שמציע לה בלעדיות על משלוח בדי משי מרהיבים, אנחנו דוהרים לצילומי התוכנית "תיק שיווק", שאליה הוזמנה לראיון קצר. בהיעדר חניה היא מחנה את הג'יפ באלכסון על המדרכה ממול ("ככה אי אפשר לגרור אותו"). משם אנו ממשיכים לדרום תל אביב לפגישה ארוכת שעות בוויסקאיה, המועדון החדש של שלומי גבריאלי, בנו של ראובן גבריאלי, שמארח את מסיבת העשור.
כאן היא אישה קטנה בין גברים: ספי דודאי, מעצב הבמה, שמוליק בכר-נייס, ממפיקי הערב, ואלון שילון, מנהל המועדון. אך גם אותם היא מנהלת ביד רמה. אמנם לא מתערבת יותר מדי בוויכוח ביניהם בנוגע למיקום הבמה, אבל מאשרת ב"וואו" וב"לא" את דרישותיה. לוי רוצה את מה שהובטח לה: במה מעופפת, אלא שמעקה מבטון שנבנה ביציאה מחדר הוי-איי-פי מנטרל את רצונה. בכר-נייס מנסה לעניין אותה להעלות את הדוגמניות על הבר: "זה יהיה קטע, כמו בתצוגה האחרונה של ורסאצ'ה". היא מתלהבת, רק שהמרחק בין דונטלה ורסאצ'ה לגלית לוי הוא כמו המרחק בין קרואסון לקוראסון, מה גם שבוורסאצ'ה מעולם לא השתמשו בבר כבמה. שילון מצנן את ההתלהבות בסירובו לסגור עמדת בר עבור המצגת.
בתוך זמן קצר היא משתעממת מקרב התרנגולים ופונה לחלק הוראות לדי-ג'יי רונן LA-V שינגן בערב: "שים מוזיקת האוס, טראנס, טיאסטו. כולם אוהבים טיאסטו. שים גם קצת רטרו, אייטיז כזה". די-ג'יי: "בסגנון חתונה?". לוי: "חלילה וחס!". די-ג'יי: "אז מה הקווים האדומים?". לוי: "אין. רק חשוב שאנשים ייהנו ושלא יעמדו. זאת מסיבה. ובמסיבה רוקדים".
בספטמבר האחרון קיימה לוי תצוגת אופנה במלון "וולדורף אסטוריה" בניו יורק, שיזם השואו-רום שמטפל בה בעיר. מלבד העיתונות המקומית נכחו באירוע גם זכיינים אמריקניים לרוב. לוי, מצדה, הביאה את מורן אטיאס ואת צוות "גיא פינס", ככה בשביל הרייטינג. התצוגה נועדה להקפיץ את המעצבת לתודעה האמריקנית, מה שנרקם, נכון להיום, בטווייה איטית מאוד. ההפתעה הגמורה היא שדווקא אנשי עסקים מערב הסעודית התעניינו בתוצרת, הזמינו כ-50 שמלות וחתמו, לדברי לוי, על עסקה של מאות אלפי שקלים. פרט לבינלאומיות המתהווה, יש בתכנון קולקציה ראשונה של בגדי ים לחברת "קורל מודלס" בקיץ הקרוב.
דינאמית ככל שתהיה, בברנז'ה האופנתית בישראל עדיין מתייחסים ללוי בהתנשאות, כאל מי שעוסקת בעיצובים נחותים לכלות מהפריפריה. וזה לא רחוק מן האמת. "לא מדובר בגאונה", צוטטה בעבר כתבת אופנה בכירה, "אלא במישהי שמתמקדת בשמלות סקסיות וצמודות, דברים שכבר עשו מיליונים בעבר ויעשו מיליונים בעתיד". אחרת ירתה אש משלה: "אם יש משהו שהיא יודעת לעשות הכי טוב זה לקחת בד, גרוע או איכותי ככל שיהיה, ולהרוס אותו עד צאת נשמתו בגזרה, בתפירה ובעיצוב איומים".
"לא מפרגנים כל כך למי שמצליח בארץ מתוך קנאה וצרות עין", עונה לוי למבקריה. "אפילו יורדים כאן על זמרים שייצגו אותנו באירוויזיון. בכל זאת, הם הגיעו למשהו. אני חושבת שלא אוהבים אותי כי באתי משומקום והלבשתי את כולם. אולי חשבו שאני איעלם מהר ולא נעלמתי".
נעלבת?
"כן, אבל כבר למדתי להתמודד. הייתי נפגעת מהכל, לוקחת ללב, בוכה שבוע".
בכית גם כשחגגו על הריב שלך עם פנינה?
"איזה פנינה?".
טורנה.
"אני לא רוצה להתייחס אליה. יש שיטה כזאת שאם אתה רוצה להתפרסם אתה פותח פה על מישהו שכבר מפורסם ואז עושים עליך כתבה. היום למדתי להתעלם ולא להגיב".
הריב בין טורנה ללוי התרחש בעיקר במרחב העיתונות הכתובה לפני כשש שנים, כשהראשונה העזה לומר על השנייה שיש טעם רע בהלבשת מלכת יופי ערבייה במגן דוד, והוסיפה עוד אי אילו פנינים על יחסיה עם גלית גוטמן ודנה אינטרנשיונל, ולבסוף ניהלה רומן עם האקס שלה. לוי, לפחות מילולית, לא נשארה חייבת. כדור השלג הנ"ל לא היה המקרה היחיד שבו לא ידעה לוי לסתום את הפה. שמה נקשר לא פעם לריבים ולשערוריות זוטא עם חלק מהקולגות שברחוב דיזנגוף, עם סוחרי בדים שהעתיקו אותה ועם כלות שטענו ליחס מגעיל ומתנשא מצדה.
"אני מוכרת בכל העולם, אבל אין אף מדינה שדומה לקפריזות של הכלה הישראלית", משחררת לוי שמחיריה באגף הכלות נעים בין 8,000 ל-14 אלף שקל החתיכה. "אני לא רוצה ללכלך עליהן כי זאת הפרנסה שלי, אבל הן מאבדות את עצמן לפני החתונה. כל דבר קטן מלחיץ אותן, אפילו אם צריך לקצר להן סנטימטר מהכתפייה אז הן כאילו 'וואו! אסון!'. הן מגיבות בצורה היסטרית, נכנסות ללחץ ובוכות. "בארץ זה מנטליות מסוימת של אנשים, כאילו, חמי מזג, שמרשים לעצמם. בחו"ל יש מנטליות אחרת. זאת השמלה, לא ניתן לעשות שינויים, אין הנחות ויש תנאי תשלום מדויקים. בארץ זה שוק: מבקשים לשנות את השמלה, אין דבר כזה לא לבקש הנחה, והיא יכולה להתווכח איתי שלוש שעות על 500 שקל".
המוכרות שלך מיומנות בהתנהלות מול הלקוחה הישראלית?
"כן. בגלל זה אני בוחרת אותן בעצמי. אני אוהבת לקחת עובדות צעירות ולעצב אותן.אני מלמדת אותן את כל העבודה וגם איך להתלבש. אם תראה איך בנות הגיעו אלי ואיך הן מתלבשות היום אתה לא תאמין, ממש מהפך. אני בונה להן את האישיות, את הלוק".
תסבירי.
"הרבה עובדות שמגיעות אלי אחרי צבא לא יודעות להתלבש, לפעמים אפילו קצת מלאות, עם צבע שיער לא נכון. אני קובעת להן תור אצל הספר שלי, שמשנה להן לצבע שיער נכון. היו אצלי בנות שהיו מגיעות עם כפכפים וחולצות בטן. אז אמרתי להן שזה לא מכובד להגיע ככה. כיוונתי אותן לבוא בצורה יותר אלגנטית, וככל שהזמן עבר הן התחילו לקנות בגדים בסטייל".
לאן היית שולחת אותן?
"אתה יודע, מוכרות, אין להן הרבה כסף. אז הייתי שולחת אותן אפילו לזארה, שיקנו איזה חצאית מדליקה או מכנסיים יפים. אבל היום, בגלל שיש לי גם ליין צעיר, הן יכולות ללבוש במשמרת בגדים שלי. צריך סטייל בחיים, צריך שיק, אז אני מלמדת אותן. הן כאילו משתבחות עם השנים ואחרי כמה זמן הופכות להיות תותחיות".
במה? בלהתלבש?
"בלהיות מוכרות, מנהלות. יש דברים בסיסיים שאני צריכה. פעם לא הייתי צריכה שפות או ידע במחשבים. אבל היום הכל השתנה. אנגלית זה דבר בסיסי, וכמה שיותר שפות יותר טוב. היום יש לי בעיה, למשל, עם השיווק לאיטליה. לא בגללי, בגללם. הם לא מדברים אנגלית. מילה. אני אפילו לא יכולה להזמין שם קפה".
מה הבעיה להגיד אספרסו או קפוצ'ינו?
"כן, אמרתי, אבל אז הוא לא היה מספיק חם. אני אוהבת קפה רותח ולקח למלצר חצי שעה עד שהוא הבין אותי. תאמין לי, פרימיטיבים לגמרי".
בחרת לשווק בחו"ל ולא להתפתח בארץ. למה?
"בכל יום אני מקבלת פקס ממישהו בבאר שבע, ירושלים, אשדוד, שמת לפתוח זכיינות או שותפות. אני לא עושה את זה כי אני חושבת שזה יוריד מהערך של המותג 'גלית לוי'. ובגלל שזאת מדינה לא גדולה, יש משהו בזה שכלה מבאר שבע נכנסת לאוטו ונוסעת שעה וחצי לתל אביב".
את בעצם רוצה לשמור על עצמך בגדר פנטזיה.
"פנטזיה שאפשר לממש אותה. זה לא בלתי מושג. את רק צריכה לנסוע קצת. זה גם סוג של חוויה בשבילן: לקחת יום חופש מהעבודה ולהגיע לתל אביב. אני לא רשת אופנה שצריך אותה זמין ליד הבית. והיום, עם ההתפתחות לחו"ל, אני לא יכולה להרשות לעצמי להסתובב ברכבות. פעם נסעתי ברכבת לבאר שבע והיה הכי מהמם. אבל אמרתי לעצמי, 'מה, אני אתחיל לנסוע עכשיו ברכבות?'".
איך הצלחת לפרוץ לחו"ל אחרי שהרבה מעצבים ישראלים נכשלו בזה?
"זה כמו שתשאל אותי איך הצלחתי בארץ".
איך הצלחת בארץ?
"לא למדתי ארבע שנים בשנקר. אופנה זה או שאין לך או שיש לך. באים לפה כל הזמן בוגרי שנקר, רוצים לעשות סטאז', לעבוד כאן, ואני תמיד אומרת להם: 'תשכחו מלשבת ולצייר אופנה כל היום. להיות מעצב זה הרבה עבודה שחורה'. אני למדתי את כל הטעויות על הבשר שלי ולבד. את העיצוב יש לי בדנ"א. כמו שהתחלתי בגיל 22, כשהנישה של שמלות כלה בארץ היתה משנות אנטיוכוס, היום אני הראשונה שמייצאת לערב הסעודית.יש אנשים שעובדים קשה, נכון, אבל אני מתאבדת, כי אני לא עובדת בשביל הכסף".
כי כבר עשית את המיליון הראשון.
"איזה, עוד לא עשיתי".
מה את מדברת, עשית מלא כסף.
"לא עשיתי כלום. אני עדיין גרה בדירה שכורה, ובקטע האישי עוד לא עשיתי מספיק. אני חיה טוב, אבל אני לא עשירה".
היית רוצה להיות?
"אני מחפשת נוחות, בית שאני אוהב ושיהיה לי כסף לבלות ולנסיעות בחו"ל. לא מעניין אותי מטוסים פרטיים ויאכטות. כרגע מעניין אותי להצליח בחו"ל, וכאן הקושי שלי. אני לא אתחיל לגרור את סער, הבת שלי, בכל העולם. היא בת תשע וצריכה יציבות. אז חוץ מגיחות אני אצטרך לבנות את זה אחרת. היום אני כבר אומרת 'זה לא חיים או מוות'. אני מאוד רוצה את זה וזה סוג של חלום שאני לאט לאט מגשימה אותו".
תרגישי החמצה אם זה לא יצליח?
"אני יכולה לקוות שזה יקרה מהר. אני מקווה שהבת שלי תמשיך את זה אם תרצה. בינתיים היא רוצה להיות מדענית".
נא להמתין לטעינת התגובות
