סבתא חייכנית עם לחיים תפוחות
פרופ' רנה זייצוב ז"ל לא הקימה משפחה אבל יש לה אלפי ילדים. "אני לא מאמין גדול באלוהים, ואולי בגלל זה אני כל הזמן מחפש סימנים למלאכים. בשבילי היא המלאך הכי גדול. היא נתנה לי את חיי", אומר יוני דותן, שחלה בסרטן בכיתה ט' והיום הוא בין 25
פרופ' זייצוב היתה מייסדת תחום אונקולוגיית הילדים בישראל. במשך יותר מארבעים שנה היא הקדישה את חייה למערך ההמטו-אונקולוגיה לילדים (גידולים סרטניים של הדם) בארץ. ב-1966 היא ייסדה בבית החולים בילינסון את המחלקה הראשונה להמטו-אונקולוגיה לילדים, בהמשך הקימה את המחלקה להמטו-אונקולוגיה במרכז שניידר לרפואת ילדים בישראל. את המרכז היא ניהלה עד שפרשה לגמלאות בשנת 1998. היא זכתה בפרס ישראל בשנה שעברה.
פרופ' זייצוב לא הקימה משפחה ונפטרה במאי 2005.
"לפני 20 שנה סרטן היתה מחלה חשוכת מרפא", מספר ד"ר יצחק יניב, מנהל המערך ההמטולוגי-אונקולוגי במרכז שניידר לרפואת ילדים בישראל. "אני הייתי אז מתמחה צעיר במחלקה של פרופ' זייצוב, שבימים עברו פעלה ביום, כך שהילדים קיבלו טיפול כימותרפי במחלקה ואז הועברו בשיירה לאשפוז במחלקת ילדים רגילה. זו היתה שיירה עצובה. ילדים חולי סרטן עם מערכת חיסון מדוכאת שכבו עם ילדים חולים שעלולים היו להדביק אותם. פרופ' זייצוב גייסה תורמים והקימה את מחלקת הילדים הראשונה בארץ".
"פרופ' זייצוב החדירה למערכת את המושג 'Total Care’, שמשמעותו טיפול טוטאלי בכל האספקטים המלווים את המחלה, הכוללים תמיכה נפשית הן בילד המטופל והן במשפחתו, שחוותה מכה קשה. עד היום המושגים הללו הם נרות שלאורם אנו צועדים במחלקה. פרופ' זייצוב הקימה במחלקה עמותת הורים לילדים החולים, 'עמותת חיים', ובהמשך גם קבוצת תמיכה ייחודית לסבים ולסבתות".
"המקום הזה הוא מפעל חיים שלה. היא נהגה לשבת פה מבוקר ועד ערב והיתה האחרונה לעזוב. במחלקה אומנם עוברים התמודדויות קשות, אבל
פרופ' זייצוב הקימה גם את מרפאת המעקב שעוקבת אחר הילדים שהחלימו. "היום אנחנו מטפלים ב-2000 ילדים, שיש להם כבר כ-200 ילדים משלהם, עבורנו זה כאילו יש לנו 200 נכדים", אומר ד"ר יניב.
אילנה בוקכוול, האחות האחראית, התחילה את הדרך עם פרופ' זייצוב עוד בבילינסון. "הדבר שמאפיין אותה יותר מכל כרופאה הוא הקשר הבלתי אמצעי עם המטופלים. היא היתה סוג של כותל עבורם. זו עבודה פיזית קשה ונפשית קשה לעבוד במקום כזה. אתה הרי אף פעם לא מתרגל לראות ילד סובל, ופרופ' זייצוב דאגה שהמשפחה של המטופל לא תחווה טראומה לכל החיים. היא גם דאגה לנו הצוות, והרעיפה עלינו אהבה גדולה.
"התגמול שלה היה כמובן הילדים שמחלימים, שמתפקדים ושנולדים להם ילדים. אבל היו גם ילדים שנפטרו, להם היא אפשרה למות בכבוד. והיא גם דאגה לשמור על קשר עם המשפחות השכולות".
יוני דותן, היום בן 25, חלה בסרטן כשהיה בסוף כתה ט'. "לקח הרבה מאד זמן עד שאובחנה אצלי לימפומה, והורי ואני התייעצנו עם כולם עד שגילה אלמגור (מתנדבת במרכז שניידר ד.ק.) סיפרה לנו על פרופ' זייצוב.
"כשהגעתי לבית החולים הגעתי במצב לא טוב, אז הכניסו אותי לחדר הוורדרד שלה. פגשתי בחדר סבתא חייכנית עם לחיים תפוחות ועיניים טובות, שהסבירה לי על המחלה בפשטות וכנות ואומץ, שבמקום להיות בדאון הכניסו לי אנרגיה ומוטיבציה אדירה להתחיל בטיפול. היא בהחלט ידעה 'להרים' את המטופלים שלה במילים.
"יום למחרת התאשפזתי בבית החולים לחודשים ארוכים, תחתיה ותחת ד"ר יניב. מדי בוקר היא באה לראות מה שלומי, לשקול אותי. היא תמיד שאלה אם אני צריך משהו, ותמיד מצאה את הזמן לדבר.
"האשפוז לילד בגיל ההתבגרות הוא לא פשוט, ומקרה אחד זכור לי במיוחד. אמא שלי הגיעה בוכה כולה למחלקה ולאחר שכנועים סיפרה לי שפגשה ילד מהשכבה שלי, ששאל אותה אם זה נכון שאני עומד למות. כששמעתי את זה החלטתי מיד שאני הולך למסיבת סיום החטיבה שהתקיימה למחרת, כדי להוכיח לכולם שאני לא עומד למות. כמובן שאף אחד במחלקה לא הסכים. הייתי במצב לא טוב בגלל הטיפולים וגם מלא במורפיום.
"הלכתי לפרופ' זייצוב, להסביר לה שאני לא רוצה ללכת כדי לראות את המסיבה אלא כדי להראות את עצמי. היא החליטה מיד שאני הולך ועשתה את הכל כדי שאוכל לעשות את זה, ואכן הלכתי למסיבת הסיום, והתחבקתי עם כולם. כשחזרתי, התעלפתי במעלית.
"אני חושב שהסיפור הזה מלמד עליה יותר מהכל. היא היתה רופאה שהאמינה, שמעבר לטיפולים ולרפואה יש משהו אחר. היא תמיד ראתה את האדם. היא תמיד שאלה על תוכניות לעתיד, היא תמיד התעקשה שיהיה לנו משהו לפנטז עליו. היא אהבה לדבר אתנו על החלומות שלנו.
"אני לא מאמין גדול באלוהים, ואולי בגלל זה אני כל הזמן מחפש סימנים למלאכים. בשבילי פרופ' זייצוב היא המלאך הכי גדול. היא נתנה לי את חיי.
"ממש לפני שהיא נפטרה נודע לי שהיא במצב לא טוב. התקשרתי למחלקה וביקשתי מד"ר יניב להיפרד ממנה. הוא אמר לי שהמשפחה לא מאפשרת ביקורים. למחרת קיבלתי טלפון מהאחיינית שלה, שאמרה שפרופ' זייצוב ביקשה לפגוש אותי. פתאום זה התהפך. התיישבתי ליד המיטה שלה. אז הבנתי כמה היא לא רק הרופאה שלי והמלאך שלי, היא חברה. אני זוכר איך במעט הכוחות שנשארו לה היא אמרה לי: 'תוכיח לכולם עד איפה אפשר להגיע'.
"פרופ' זייצוב תמיד אמרה שלסרטן יש יחסי ציבור גרועים. יש כל כך הרבה אנשים שנרפאים אבל אף אחד לא יודע מזה, כי הם נוטים לשכוח את המחלה, הם בורחים מהעבר. לי חשוב לנסות ולהראות לאחרים שיש חיים אחרי.
"נישקתי אותה, ליטפתי את הלחיים, נפרדתי ממנה לשלום, ויומיים אחר כך היא נפטרה. אומרים שלא כדאי לראות אנשים במצב הזה, כי זה מה שזוכרים אחר כך. בשבילי, המפגש הזה איתה ליד מיטתה היתה סגירת המעגל הכי חשובה שהיתה לי בחיים".
נא להמתין לטעינת התגובות
