איפה הילד?
החשש מסטיגמות מניע הורים לילדים הסובלים מהפרעות שונות לדלג על החינוך המיוחד ולהעדיף מוסדות אלטרנטיביים. מומחים מזהירים שדווקא שם הוא עלול ללכת לאיבוד. מה עושים ב-1 בספטמבר?
המסגרת הנוקשה של בית הספר הקונבנציונלי, על כיתותיו הגדולות, לוח הזמנים העמוס והמורות קצרות הרוח, יכולה להיות גיהינום עבור ילד עם בעיות קשב כאלה ואחרות; אבל אם בעבר היה ילד כזה נשאר במערכת בלית ברירה ומכלה את ימיו בסבל, או מופנה לחינוך המיוחד ומסתכן בתיוג בעייתי, היום מעדיפים יותר ויותר הורים להעביר ילד שכזה לבית ספר אלטרנטיבי. דמוקרטי, פתוח או אנתרופוסופי - לא חשובה ההגדרה, העיקר שהכיתות יהיו קטנות, היחס יהיה אישי ויעלה כמה שיעלה (ועולה! ).
יתרונו של בית הספר האלטרנטיבי הוא בעיקר בתדמיתו הייחודית והאליטיסטית. לומר שהילד שלי לומד בחינוך מיוחד, זו הודאה בכישלון. עדיף להגיד שיוצא חלציי הוא אינטליגנטי ובעל אישיות מגובשת ועצמאית.
גלית (כל שמות ההורים המופיעים בכתבה הינם בדויים), חיפשה לפני כשנה מסגרת חלופית עבור בנה, שעולה היום לכיתה ג'. הילד התקשה להסתגל למסגרת הרגילה בגלל דיסלקציה, בעיות קשב וריכוז והיפר אקטיביות, וכששמעה על בית הספר האלטרנטיבי "חממה לחינוך שלם" בקיבוץ תל יצחק, החליטה לבדוק את האופציה.
"הגעתי למקום ומאוד התרשמתי מהצוות, שהדגיש את יתרונות הלימוד החווייתי", היא מספרת. "בשיעורי קריאה, למשל, שנורא הלחיצו את הבן שלי בבית הספר הרגיל, כל אחד מביא ספר שהוא אוהב, ותוך כדי שיחה והפלגה בדמיונות מגיעים לקריאה. היה לי ברור שהוא יצבור שם חוויות חיוביות, וכך היה. הוא גילה את חדוות הלמידה. בבית הספר הרגיל הכול היה לו מסובך וקשה, למרות שהוא קיבל עזרה בלימודים. הוא היה מגיע הביתה ואומר שהוא אפס. כאן יש אווירה מחבקת, יותר הפסקות ופחות ילדים. כאן הוא לא מרגיש נחות".
אבל האם יש לצוות המקצועי את הכישורים הדרושים להתמודדות עם הבעיות שלו?
"אין להם הכשרה של חינוך מיוחד, אבל אני רואה את ההתקדמות האדירה שלו. פעם הוא לא קרא, עכשיו אי אפשר לנתק אותו מהספרים. חינוך מיוחד לא מתאים לו, ואף אחד גם לא העלה את האפשרות הזאת בבית הספר הקודם".
"אנחנו מציעים דרך חלופית למערכת הרגילה", מסבירה יוכי בן-דור, מורה לשעבר בתיכון רגיל וכיום מנהלת בית ספר "חממה". " מגיעים אלינו בין השאר ילדים שהיו עלולים להגיע לחינוך המיוחד, שמיועד לילדים בעלי צרכים מאוד ספציפיים, והוא תוצר של העולם המערבי ושל שיטת הלימוד הקונבנציונלית".
ואתם יכולים להעניק לילד עם קשיים את מה שהוא זקוק לו?
"כשילד מגיע אלינו יש יועצת שעוברת על האבחונים שלו, נפגשת עם המשפחה ומחליטה האם יש לנו כלים לעזור. אני לא אקח ילד שזקוק לעבודה מסיבית של חינוך מיוחד, אבל אנחנו משתדלים לא לתייג, כי כל ילד הוא יחיד ומיוחד".
בית הספר "חממה" כולל כרגע רק כיתות נמוכות, אבל הכוונה היא להתרחב עד כיתה י"ב. לגבי הבגרויות, בן-דור אינה מודאגת: "בעבר הכנתי תלמידים לבגרויות, והבנתי שמספיקים לכך רק חודשים ספורים. אם התלמידים שמחים ואוהבים לבוא לבית הספר, הם יגיעו גם לבגרויות עם ביטחון".
גם יפעת בחרה באופציה האלטרנטיבית עבור בנה שעולה לחטיבת הביניים וחווה קשיים במערכת הרגילה
"יש בתי ספר ללקויי למידה, כמו'הבית של תמר', בהם מתמקדים בבחינות הבגרות, אבל לילד שלי יש נפש אמנותית שאני רוצה לטפח. אני גם יודעת שבסביבה שמכירה באיכויות ובכישורים שלו, הוא מתמודד יותר טוב עם הלקויות שלו". - ואולי לא רצית לשלוח אותו לבית ספר מיוחד כי חששת מהסטיגמה? "נכון שבית ספר פתוח פותר אותך מהסטיגמה של ילד מיוחד וזה חשוב בעיניי, אבל זה לא היה השיקול המרכזי".
מה הופך אותו למתאים למסגרת של בית ספר פתוח?
"זה שיש לו חשיבה עצמאית. חבל שאין בתי ספר לילדים לקויי למידה שמקבלים רק ילדים אינטליגנטים ולא אלימים, כמו בארצות הברית. בארץ לא מבדילים בין הליקויים השונים ומכניסים את כולם תחת קורה אחת".
מי שממש לא מסכימה עם הטענה הזו היא רות פן, מנהלת אגף חינוך מיוחד במשרד החינוך. "אולי רק בפריפריות קורה שמשלבים כמה קבוצות יחד, כשאין מספיק ילדים כדי לקיים קבוצות נפרדות", היא מסבירה.
"מסגרת החינוך המיוחד בהחלט אינה עשויה מקשה אחת: יש 13 קבוצות של לקות-תפקוד, מילדים סופר אינטליגנטיים עם בעיות התנהגות ועד ילדים עם פיגור עמוק סיעודי, כולל לקויות פיזיות. לכל אחד יש מסגרות משלו, עם מענה לצרכים ספציפיים.
"הרבה הורים אכן מחפשים אלטרנטיבות לחינוך המיוחד, כי לצערי יש לו סטיגמות, אף שמדובר בשירות נפלא שהמדינה נותנת. חשוב להבין שחינוך מיוחד לא חייב להיות לתמיד - אחרי שנתיים של טיפול אינטנסיבי, יש ילדים שחוזרים לחינוך הרגיל. אני ממליצה להורים המתלבטים לבדוק היטב את כל האפשרויות לפני שהם מחליטים, ולא לפסול מסגרת מתאימה רק בגלל הסטיגמה".
דוגמה טובה לכך שלפעמים עדיף לבחור דווקא בחינוך המיוחד, הוא בנה של יעל, היום תלמיד בבית ספר יסודי. "כבר בגן ראינו שהוא לא מסתדר עם מסגרות", מספרת יעל. "הוא היה משתולל, זורק דברים. לקחתי אותו לאבחון, ומצאו שיש לו הפרעת קשב וריכוז ובעיה של תת רגישות, שגורמת לו לחפש מגע חזק. כשהוא הגיע לגן חובה החלטתי לחפש מסגרת אחרת, יותר קטנה ויותר מקבלת. פניתי לבית ספר פתוח שיש בו גם גילאי גן. ידעתי שהם מאמינים בהקשבה, בקבלה של כל ילד כמו שהוא. חשבתי שזה יכול להתאים לבן שלי, שהוא ילד מאוד אינטליגנטי, שכנראה לא הצליחו לקרוא אותו בגן הרגיל ולכן הוא היה מתוסכל".
אבל בבית הספר המקבל והסובלני לא קפצו על המציאה: "הם אפילו לא רצו לפגוש את הילד, ואחרי שיחה חטופה הודיע לי המנהל שהם לא מסוגלים להתמודד עם המקרה", מספרת יעל באכזבה. "אולי הם חששו שהוא יפריע לאווירת השאנטי וחוסר המעש ששררו במקום הזה".
יעל פנתה לרשות המקומית בבקשה לפתרון, והוצע לה לשלב את בנה בגן של חינוך מיוחד. "הכותרת'חינוך מיוחד' לא היתה קלה לעיכול", היא מודה. "זה התחבר לי עם פיגור, מופרעות. אבל לא היו הרבה ברירות והחלטנו לנסות. עברנו ועדת השמה וקיבלו אותו לגן מיוחד בקיבוץ, מקום מקסים עם 15 ילדים, גננת מדהימה, טיפולים בריפוי בעיסוק, קלינאית תקשורת, תרפיות למיניהן והכול במסגרת שעות הגן ובחינם.
"אז נכון שרוב הילדים היו יותר קשים ממנו ובמסיבות בגן היה לנו קצת קשה, אבל לו זה לא הפריע והחודשים שהוא היה שם פשוט עיצבו אותו מחדש. היה לו טוב, הוא היה רגוע והוא קיבל המון תשומת לב. בכיתה א' הוא נכנס לכיתה רגילה והיום הוא תלמיד מצטיין. אני ממש לא יודעת איפה היינו היום בלי הגן המיוחד, למרות הסטיגמה".
ילדים שזכאים לחינוך מיוחד, ומדובר בפריבילגיה, הם כאלה שעברו ועדת השמה המורכבת מאנשי מקצוע, אנשי משרד החינוך והרשות המקומית ונציג הורי החינוך המיוחד. היום, בניגוד לעבר, דעתם של ההורים מאוד משמעותית בהחלטה, אבל עדיין, טובת הילד תמיד קודמת.
"ההכרה בכך שהילד שלך שונה, היא תהליך לא פשוט להורים", אומרת הפסיכולוגית הקלינית והחינוכית דלית בלונדר-רון. "רק לאחר שמכירים בקושי, אפשר לחשוב על פתרונות שכרוכים לעיתים במציאת מסגרת מתאימה. חשוב במקרה כזה להפעיל שיקול דעת ענייני ולא לפעול מתוך הרגש, שטבעי שיהיה בעל עוצמות. ילד עם צרכים מיוחדים בכיתה רגילה עלול ללכת לאיבוד. אחד הפתרונות כיום הוא כיתה קטנה בבית הספר הרגיל - מודל מצוין שמשלב התייחסות לצרכים המיוחדים בתוך המסגרת הכללית ומאפשר המשך השתלבות בכיתה רגילה".
אבל גם כאן יש חשש מסטיגמה, מה שאין בבית ספר אלטרנטיבי
"נכון. בבית ספר אלטרנטיבי אין סטיגמה וחוויית הייחוד היא דווקא חיובית ויכולה להיטיב עם ההורים ועקב כך גם עם הילד. אם ההורה ירגיש שחינוך מיוחד זה כישלון של הילד ושלו עצמו, זה עלול להשפיע על האווירה הרגשית בבית ועל הדימוי העצמי של הילד. החוויה הרגשית של הילד וההורה מאוד חשובה ואם מוצאים מסגרת שבה שניהם מרגישים איתה טוב, יש חוויה חיובית של הצלחה.
"לפעמים גם האידיאולוגיה המיוחדת של בית הספר האלטרנטיבי מועילה. בית ספר דמוקרטי, למשל, מאפשר גמישות ויש ילדים שזקוקים לה. המסגרות הקונבנציונליות בנויות על הממוצע, וילד שהוא לא בממוצע לפעמים מתפספס. בית ספר גמיש, שזורם עם האינדיווידואליות ומאפשר להתבלט גם בתחומים כמו אמנות למשל, יכול להתאים. המסגרת היא גם קטנה יותר ויש אפשרות ליחס יותר אישי".
אבל החינוך האלטרנטיבי אינו הפתרון המושלם לילדים מיוחדים. "הבעיה העיקרית היא שילד עם קשיים זקוק לתוכנית מיוחדת ומקצועית, דבר שבית ספר של חינוך מיוחד ערוך לו מבחינת ידע, התערבויות מקצועיות, תקציבים", מפרטת בלונדר-רון. "נכון שיש למסגרת כזאת סטיגמה, אבל יש בה גם מענה לצרכים. כאן הילד לא ירגיש חריג והוא יהיה כמו כולם, דבר שמשפיע על הדימוי העצמי. בתי ספר מיוחדים יוזמים מפגשי תמיכה להורים כדי להקל על ההתמודדות עם הקושי, חושפים אותם למידע חשוב באווירה של קהילה תומכת.
"לבית ספר אלטרנטיבי לא תמיד יש תשובות לילד עם קשיים. ילדי אספרגר למשל (אוטיזם קל, שבמקרים רבים אינו מאובחן, ע"כ), צריך ידע כדי להתמודד איתם, מורה טובה עם אינטואיציות לא תספיק. יש כיום ידע נרכש המבוסס על מחקרים לטיפול בסוגים שונים של קשיים וחבל לא לנצלו.
"כדאי גם לחשוב מראש על מידת ההתאמה בין הילד לאידיאולוגיה של המסגרת. ילד עם הפרעת קשב וריכוז, למשל, יכול ללכת לאיבוד בבית ספר דמוקרטי, כי הוא זקוק לגבולות ולהכוונה. אני מכירה ילד ששלוש שנים עסק בבית ספר כזה רק בנגרות ולא למד לקרוא ולכתוב, פשוט כי הוא לא רצה".
אבל הוא היה מאושר
"דימוי עצמי נקבע על ידי גורמים רבים ואחד מהם הוא העמידה בציפיות הסביבה. גם אם אני חי בשמורת טבע ובטוח שזה שאני מנגר כל היום זה נפלא, בשלב מסוים אני אצטרך לצאת לעולם ולא יהיו לי כלים להתמודד איתו".
היום נהוג לשלב ילדים חריגים גם בכיתות רגילות. זה יכול לעבוד לדעתך?
"כן, אם לוקחים בחשבון את הצרכים המיוחדים של הילד ואם ההורים יכולים, כלכלית ולוגיסטית, לספק לו טיפולים תומכים אחר הצהריים. חשוב לבדוק מי המורה והאם היא יכולה לגייס את הכיתה לקבל את הילד החריג. בכל מקרה, אם יש ספק לגבי המסגרת המתאימה, עדיף לנסות קודם את הרגילה. קל יותר לעבור אחר כך למסגרת מיוחדת מאשר להפך".
שרה רויטר, מנהלת האגף לחינוך יסודי במשרד החינוך, מסבירה שעל פי התפישה הפדגוגית שלהם, מרבית הילדים צריכים להיות בחינוך הרגיל, תוך מתן מענה נקודתי לקשיים הספציפיים. "היום בחינוך הרגיל לומדים ילדים אוטיסטים, עם תסמונת דאון ולקויות למידה בדרגות שונות. זה תורם להם להיות בחברה הרגילה ותורם לשאר הילדים, בחלק החינוכי-ערכי של קבלת השונה.
"ייתכן שלחלק מההורים זה לא נראה מספיק טוב, כי הכיתות עמוסות. ילדים שמופנים לחינוך מיוחד, הם אלה שמאוד זקוקים לזה. להורים יש זכות לקבוע במידה רבה את החינוך שיינתן לילדיהם ואם מישהו חושב שבית ספר דמוקרטי זה מה שהילד שלו צריך, זו זכותו. שם הדרישות מתאימות יותר לילד עצמו ופחות לסטנדרטים הלאומיים של משרד החינוך".
מה לגבי ילדים עם בעיות התנהגות ואלימות?
"יש כאלה שבית הספר מסוגל להתמודד איתם, בסיוע אנשי מקצוע. צריך לבדוק מה הקשיים והצרכים של כל ילד. יש מקרים קיצוניים שבהם ילדים כאלה זקוקים, לטובתם, לסביבה עם פחות גירויים ועם מקצועיות ספציפית. הרבה הורים דווקא רוצים את החינוך המיוחד, כי הם יודעים ששם הילד יקבל מענה כולל".
נא להמתין לטעינת התגובות
