ויוה לה דיווה
מלבד גרוב משובח, ג'יימס בראון, שהלך מאיתנו השבוע, הותיר מאחוריו גם מורשת של שיק שאין שני לו. מהג'ינס של שנות השישים ועד לחליפות הוורודות של הניינטיז, חייבים להודות שמדובר באייקון אופנה
על ההופעה של ג'יימס בראון, שהלך מאיתנו בתחילת השבוע, אפשר לומר לא מעט דברים. אפשר להאשים אותו בכניעה לבגדי הדיסקו, בחיבה לטראש באופן כללי ובטעויות אסתטיות רבות מספור אחרות, אבל על דבר אחד אין ויכוח – מדובר באייקון. או באלביס פרסלי שחור. בשושנה דמארי גברית. בדנה אינטרנשיונל עם זהות מינית מוגדרת. מה שתרצו. אך בהיעדר מילה אחרת, נוכל לכנות אותו דיווה.
ההתחלה, אמנם, היתה פחות נוצצת. ג'יימס בראון הצעיר צולם עם שיער נפוח (שאחרי מספר שנים יכנו גם אפרו), בחליפת ג'ינס ובמגפיים מחודדות קלות, כיאות למי שישב בכלא בגיל 16 למשך ארבע שנים בגלל שוד, כמו גם כראוי לניגר שמפגין מודעות ללוק שהמעריצים יכולים להזדהות עימו. בתחילת דרכו, הוא תועד על הבמה בחליפות די אלגנטיות ובפפיון מתבקש. אבל למרות הפאסון הקלאסי, בראון לא היה פראייר. כבר אז הוא הפגין גמישות מרשימה במכנסיים צמודים למפשעתו, דבר שיהפוך לאחד מסמלי ההיכר שלו בשנים הבאות.
המלתחה של ג'יימס בראון מספרת, למעשה, התרחשות תרבותית. מדובר, אחרי הכל, באחת המלתחות הנצפות ביותר של המאה ה - 20. הגדולה של המלתחה האמורה נעוצה בעיקר בעובדה שהיא הציגה לעיני כל את השינויים שעברו בני הדור שלו - בני הקהילה השחורה של ארצות הברית. מחליפות צייתניות ושקטות הוא עבר לאקסטרווגנטיות, ככל שהטרנדים הפכו למסנוורים והמוזיקה התפרעה יותר ויותר.
אחרי שהמוזיקה שלו נטשה את מחוזות הגוספל, בהם התחיל, ובדקה את מחוזות האר אנ' בי, היא הגיעה (בשעה טובה) לפאנק. הטרנספורמציה לא פסחה גם על המלתחה של בראון. ככל שהבלורית קיבלה יותר ויותר ריספקט, כך גם הטקסטורות, הבגדים והגזרות יישרו איתה קו, עד למחוזות הביזאר. כשהופיע בראון באולם אפולו ב – 1968, למשל, הוא לבש וסט שנרכס עד לצווארון מודגש, עם משבצות בשחור ולבן ומתחתיהן חולצה שחורה ומבריקה. זו היתה רק יריית פתיחה לשנים ארוכות של זוהר וקשת צבעים מרשימה.
בשנות השבעים המשיך בראון - בעצם, כמו מדונה של ימינו - לשנות מראות וסגנונות לבוש. במקרה שלו, נוספו לעסק שפם ומחשופים, שלא לדבר על גלימות מלכותיות (שזה בעצם מקביל למדונה, מינוס השפם). בראון הופיע על במות שונות עם שרוולים נפוחים ומחשוף מעוגל ומרשים, שחשף כמות היסטרית של תלתולת, מהזן שהיה שולחת את שלומי סרנגה הישר לזרועותיה הידעניות של רונית רפאלי.
ההקפדה על הפרטים הקטנים היא שעשתה, כתמיד, את הסטייל של בראון כל כך מדויק ומובחן. על עטיפת האלבום "Good Foot" משנת 72', למשל, הוא מופיע חזיתית, כשהאפרו שלו נוטה מעט לימין הצופה והפוני שלו נופל בסימטריה על מצחו. הוא לובש חולצת צווארון לבנה (כשדשי הצווארון, כמובן, גדולים בדיוק במידה), כשמעליה וסט עור שחור.
את שיא המהלך האופנתי שלו בסבנטיז אפשר אולי למקם בעטיפת האלבום "Jam 1980's" (השם מטעה. האלבום הוא ממאי 78'), עליה הוא מופיע עם השפם עימו פתח את העשור ובחליפת כוכב על נוצצת, עם ברק בחזיתה וצווארון מורם, משל היה גיבור קומיקס של מיעוטים. יכול להיות שהחליפה הזו היתה גם תוצר של אובדן חושים. הסגנון המוזיקלי שלו נתקל
שנות השמונים היו מעט מורכבות, בלשון המעטה, עבור בראון. למרות שזכה להצלחה, גם בזכות מוזיקאים ש"גילו" אותו מחדש (כמו אפריקה בומבאטה, למשל, סנדק הראפ והגאווה השחורה של זמננו), ב – 87' הוא נשלח לכלא למשך שנה בעוון תקיפה, נהיגה בשכרות ואחזקת סמים. לאחר שנה הוא נשלח לשש שנים בפנים. גם לבית המשפט הוא הקפיד להתייצב בחליפה – שחורה עם ז'קט מפוספס, כשעל החולצה השחורה מתנוסס לו תליון מזהב.
מאז שחרורו ב – 91' ועד ליום מותו, ב – 25 לדצמבר 2006, הוא המשיך להפגין (שלא לומר התעקש) לוק קולי להדהים, גם אם מדובר בבחירות אקסטרווגנטיות, מז'אנר החליפה בוורוד בזוקה אותה חיבב במיוחד. בכל אופן, אין ספק שהשיק שלו הוא חלק בלתי נפרד מהמוזיקה בפרט ומהתופעה שזכינו להכיר כג'יימס בראון בכלל. בין פרצופים אלמוניים רבים מספור, שעלו לגדולה על גל הפאנק כשהם לבושים בפדלפונים, חולצות צמודות מסאטן ושאר ירקות, ג'יימס בראון הוא אחד היחידים שבאמת הצליחו ליצור מכל זה ביט מושלם.
נא להמתין לטעינת התגובות
