נכנס יין, יצא "עוד!"
אדום או לבן? יבש או חצי יבש? גם אם אינכם אניני יין מדופלמים, בסיור יקבים קליל תוכלו להשלים פערים בהשכלה ולתפוש "ראש טוב" על הבר. אז מה אם בחוץ מבול? בפנים חם ועפיץ
אחד מהאירועים המכוננים הוא טיול "ים אל ים" המפורסם של תנועות הנוער, אשר מתחיל בנקודה כלשהי בחופי הים התיכון - שבה ממלאים בקבוק קטן במים מלוחים, ומסתיים לאחר כמה ימים בכנרת - שלתוכה מרוקנים בגאווה את השלל. אבל אף אחד לא קבע שאי אפשר לשדרג נוסטלגיה, ובסוף השבוע האחרון ערכנו ניסוי אמיץ שזכה להצלחה, תחת הכותרת: "טיול מִיָם אל יין".
התחלנו בכביש החוף, קרוב לים, ועד מהרה הגענו לבית קפה קטן בצומת אלונים, הסמוך לרמת-ישי. מים בבקבוק לא אספנו, למרות שלנוכח המבול שירד מהשמים, היה עלינו רק להושיט יד אל מחוץ לחלון כשפיית הבקבוק מכוונת אל-על. אולי החשש מקליע ברד פתאומי בעין הוא שעצר בעדנו. במקום זאת, הסתפקנו באספרסו רותח, שהזניק אותנו לתוך היום העמוס שהמתין לנו. אחרי הכול, מי עוד לפנינו הצליח לעשות את "ים אל ים", סליחה, "ים אל יין", ביום אחד?
איכשהו, בין אינספור הטיפות, הגענו אל קיבוץ עמיעד, ומיד שמנו פעמינו אל יקב עמיעד שבכניסה ליישוב, ערוכים ומוכנים למעט אלכוהול שיחמם את גופנו. עם כניסתנו פנימה, הוטלנו בבת אחת כמה מאות אלפי קילומטרים מערבה ועשרות שנים אחורה - ככל הנראה למסבאה אפלולית בעיירה אמריקנית קטנה, מחופה בעץ ואפופה בעשן סיגרים כבד.
מולנו ניצב הברמן, שאחראי ליקב הבוטיק הקטן, והשפריץ שמחה לכל עבר. ביד מיומנת מילא את הכוסות של הזוג שישב על הבר הארוך, ואשר חציו הגברי התענג על סיגר - מקור הריח העז, כך התברר.
"עושים כאן רק ליקר", הסביר הברמן, לאחר ששאלנו האם היקב מציע סיורים בנושא
בחיוך לבבי כיוון אותנו הברמן אל תחנתנו הבאה - היקב הנמצא ביישוב דלתון, ואף הרגיע אותנו שגם אם נפספס את המקום, הכביש כבר יוביל אותנו בחזרה לתל אביב. "איך ידעתי שאתם מתל אביב?", הוא התמוגג. הודינו על הוראות הנסיעה, נפרדנו לשלום מהמסבאה הקטנה, ויצאנו לדרך המובילה לצפת, שאחריה מתחבא דלתון.
אחרי שיצאנו מהענן הסמיך שהחליט להתיישב בדיוק מעל ראש-פינה וצפת, בסיוע יכולות הראייה העל-חושית שלנו, נוסח אורי גלר, הגענו לבסוף לאזור התעשייה של דלתון. מתנשפים רצנו בגשם לתוך היקב, בדיוק כשהסיור האחרון לאותו יום ביקב יצא לדרך.
בגלל ארובות השמים שסירבו להפסיק להמטיר אפילו לרגע, התקיים הסיור ברובו בפנים, בתוך חדר החביות. וכאן שוב מצאנו עצמנו במקום וזמן אחרים - בחדר דמוי מרתף צרפתי עתיק, המשמר את החביות בטמפרטורה קבועה ומושלמת של 18 מעלות, ובלחות מאוזנת.
על היין, כך מתברר, שומרים כמו על תינוק: משגיחים על שלבי ההתפתחות שלו, בוחנים היטב את מצבו הבריאותי, מתעדים מתי תסס לראשונה, וקובעים מתי בדיוק יש להוסיף לו צ'ופרים דוגמת סוכר. אין סיכוי שהיין ייחשף למחלות האוויר הפתוח, שמא יתחמצן חלילה, ולכן מוקצים לו צינורות מיוחדים החוצים חדרים ומרחבים, ונושאים אותו עד לחדר שאנו כינינו "המעבדה".
לעומת חדר החביות, שדמה למרתף עתיק יומין, חדר זה, בו היין מועבר לבקבוקים הנאטמים בפקקי שעם, דמה יותר לתערוכה של מכשירים תעשייתיים ויעילים להפליא. "כאן", הסביר לנו המדריך, "הבקבוקים מועברים בסרט נע מעמדת הפקק עד עמדת התווית והכול בוואקום מושלם, שמונע כניסת אוויר מיותר".
"אז, בעצם, כשאנחנו פותחים יין בבית, הוא טוב רק לכמה ימים?", שאלו בזעזוע חלק מן המבקרים את מדריך הסיור. מבלי לעדן את הדברים הוא חשף את האמת העירומה: "נכון. אחרי יומיים היין מתחיל לאבד מטעמו המקורי". ראו הוזהרתם.
אף פעם לא החזקתי מעצמי מבינה גדולה ביינות לסוגיהם, ושמות התואר "יבש" ו"חצי-יבש" הם עבורי קוד מוסכם למצב הכביסה על החבל. הפעם, ייאמר לזכותו של מדריך הסיור ביקב דלתון, הצליחו לעשות לי קצת סדר בראש, בין יינות לבנים לאדומים ובין זמן השימור השונה שלהם, המשפיע על טעמם.
עם ביטחון עצמי מחודש, מיהרנו אני והחצי השני אל עמדת הטעימות שהמתינה בסוף הסיור בתוך החנות, וביקשנו מיד את היין הטוב ביותר עליו הוסבר בסיור, "מרלו רזרב". חיש קל הוגשו לנו שתי כוסות, ויין אדום בעל טעם מודגש מאוד, כבד ומעט מריר החליק בגרון. לא ויתרנו גם על גאוות המקום, ה"כנען" הלבן. אם כבר מציעים לנו, לא נטעם?
רגע לפני הסוף, ושנייה אחרי שסיימנו לסקור את שלל היינות, הריבות, והמוצרים הטבעיים שהוצעו למכירה בחנות היקב, כמעט שאירע מחדל. כבר עמדנו לחתום את הסיור ולצאת אל הגשם שמוביל עד לאוטו, כאשר שמענו את הקריאה: "מישהו רוצה לטעום ליקר שוקולד מריר?". במהירות השמורה לאצני מרתון ולמאמיני שוקולד אדוקים כמונו, עטנו בחזרה על הבר הקטן, וטעמנו משקה שהיה ראוי לדעתנו לפרס נובל. מומלץ בחום, והכי טוב - ביום קר במיוחד.
את הסיור נעלנו בנסיעה דרך צפת, גם היא אחת מתחנותיו של טיול "ים אל ים" בגרסתו המקורית. בתוך הענן הכבד שעטף את האזור, יער ביריה הצמוד לצפת מעולם לא נראה מסתורי יותר. לכנרת אומנם לא הגענו, אבל האלכוהול שזרם באותו יום כמו מים, סיפק אותנו בהחלט. לחיים.
נא להמתין לטעינת התגובות
