תפרנית
מירה צבילינגר, אחת ממעצבות ההוט קוטור היחידות שנותרו בארץ, אמנם נהנית ליצור לנאווה ברק שמלות שמחירן 30 אלף שקל, אך טוענת שהיא מרוויחה מהלקוחות בעיקר פרגון ואהבה
מוס ניצבה שם קפואה למשך 20 דקות לצד חמש בובות בדמות תה, מחייכת אל גדודי הצלמים ואלפי הנערות הצעירות שהצטופפו בכניסה לחנות המעוטרת ניאונים כחולים עם הכיתוב: "Kate Moss Loves Topshop".
צמד אירועים זה מסמל יותר מכל את הקוטביות שבה ממוקמת כיום תעשיית האופנה הבינלאומית: ענף התפירה העילית הגוסס אל מול תאגידי אופנה רבי השפעה המשווקים קולקציות שעוצבו על ידי סלבריטאים בעלי טעם אופנתי משובח אך גם מעורר מחלוקת: מדונה ל"H&M" וקייט מוס ל"טופשופ". אף על פי שצבילינגר הזמינה לתצוגה דרך חברה משותפת את סר פיליפ גרין, בעל השליטה ב"טופשופ", לא צריך להיות אנה ווינטור כדי להבין מהיכן נושם הבד.
צבילינגר היא אופנאית הוט קוטור, זן נכחד של יצירת בגדים הנתפרים בעבודת יד לפי מידות הגוף של הלקחה, לרוב עשויים בדים יוקרתיים ואיכותיים, שמחירם יכול להאמיר גם עד מאות אירו למטר בד. בטח בישראל, שבה ניתן לספור את מעצבי ההוט קוטור על כף יד אחת.
את התצוגה בלונדון שאליה הוזמנתי (במימון המארגנים) ערכה צבילינגר במסגרת ערב התרמה לבית החולים שיבא, שבו הוזמנו שועי הקהילה היהודית בלונדון לפתוח ארנקים לטובת הקמת מחלקה שיקומית בתל השומר. וכשהכסף מדבר, גם אחרון הציניקנים לא פוצה פה כשלאחר סרטון וידאו על קטועי רגליים, פוסעות דוגמניות גבעוליות בשמלות ששוויין 20 אלף שקל ומעלה כסוג של "אנטרטיינמנט".
מאחורי הקלעים ההתרחשות בשיאה. תריסר הדוגמניות שנבחרו, כבר אחרי תדריך של במאי התצוגה רביב בן יעקב (שעזב באותו שבוע את סוכנות הדוגמנות יולי לטובת עתיד חדש בלונדון), ממתינות לאות הפתיחה.
הן נבחרו לאחר שלושה ימים ארוכים של קסטינג שהתבצעו בסוויטה של צבילינגר במלון הבוטיק היוקרתי "NO 11" שבצ'לסי, לא הרחק מסלואן סקוור. ביום שישי בבוקר, ארבעה ימים לפני התצוגה, אני פוגש אותה קצת במתח. עד היום היא והמעצבת הצעירה קארין אביעז (שפועלת תחת המותג קארין A), שמפיקה את האירוע, ליקטו רק ארבע בנות נאות לתצוגה, והמבחר הדל משבש את דעתן.
"אני אוהבת אותן גבעוליות, ולחלק גדול מהדוגמניות הבריטיות יש מבנה גוף של ג'מוס", אומרת צבילינגר בעצב, וישר מתנצלת, מבינה את הבעייתיות שבה מתפרשת שיחה מקצועית על דוגמניות באוזני איש חיצוני לתעשייה. "אם בטי רוקאווי ישנה טוב בלילה מחובקת עם 'ספר הזוהר'", אני מרגיע אותה, "כנראה שלאלוהים יש שמיעה סלקטיבית". "אתמול הגיעו לפה בנות שכנראה היו גברים בעבר", היא מגלה לי. "לאחת מהן אפילו היו כפות ידיים כמו של בעלי".
למזלה , אל החדר פורצת שרלוט, דוגמנית צעירה במראה אנני אוקלי, המורכב מז'קט עור קצר, מכנסוני ג'ינס, מגפיים גבוהים ושיער שחור ארוך הזולג על כתפיה. צבילינגר באקסטזה. "יש לה פנים מיוחדים", היא אומרת בחיוך גדול, ושולחת את אתי רזניק, האסיסטנטית שלה, להצמיד לירכיים של שרלוט סרט מדידה. היא, מצדה, מנגבת את בתי השחי בנייר טואלט שמושיטה לה אנה, העוזרת השנייה של צבילינגר. רק זה חסר לה, לטנף בכתמי זיעה שמלה בשווי 30 אלף שקל.
בינתיים מנסה צבילינגר לשדל את בן-יעקב להשיג עוד בנות לתצוגה. "אנחנו צריכים בנות עם חזה או בלי", היא מתייעצת עם אביעז. "עם חזה", מודיעה לה אולגה הפעלתנית,
"אתה מביא לי את המזל", היא אומרת בחנופה קלה ומתייעצת עימי מי חזרה אל הרחוב, מי אל התצוגה בכריסטי'ס. ג'ו פרימן, למשל, בת להורים יהודים שמנסה את מזלה מולנו עם כמה מילים בעברית, לומדת על בשרה כי המשפט "כל ישראל חברים" ודאי תקף בפריז, אבל בטח לא בתעשיית האופנה הקשוחה.
עם כניסתה לחדר אנו קולטים את מידות גופה הבעייתיות. זה לא שהיא מלאה, חלילה, רק שהשמלות של צבילינגר מתאימות לרזות מאוד. "אין שום דבר אחר שאני יכולה למדוד?", היא מתעניינת לאחר שהיא כמעט עושה פוגרום במכנסי משי שחורים שהתפקעו על ירכיה. "מצטערת, אבל לכל הדגמים האחרים כבר מצאנו דוגמניות", עונה אביעז בנימוס. "חבל", היא משיבה מאוכזבת, "אני רואה שיש לך המון שמלות ערב מהממות". גם צבילינגר מעט מאוכזבת: "דווקא רציתי לתת לה עבודה", היא אומרת לי אחר כך בעוד אנחנו מנשנשים כריכי סלמון קטנים, "בכל זאת, יהודייה".
את בית האופנה הנושא את שמה הקימה צבילינגר לפני 17 שנה בדיוק בדירת חדר קטנה באחד הרחובות הצדדיים של כיכר המדינה. היא היתה אז בתחילת שנות הארבעים לחייה, וחיפשה להגשים את עצמה לאחר שסיימה ללדת את ארבעת ילדיה, שהיו אז כבר גדולים, למעט בת הזקונים ליהי, שנולדה מספר שנים קודם לכן.
"הגעתי בחיים לשלב שבו הייתי די פנויה", משרטטת צבילינגר את הסיבות להקמת העסק. "קודם לכן גידלתי את ארבעת הילדים. זו לא עבודה קלה. היו לי שלושה אחד אחרי השני. בגיל 24 היו לי כבר שני בנים (אריק וגיא) ובת (שלי). הרגשתי כמו ילדה שמגדלת ילדים. וזה לא קל, במיוחד כשהפער בין השני לשלישי היה פחות משנתיים. יש מי שחושב שלהיות עקרת בית זה משהו סתמי, אבל זו עבודה קשה".
אופנה תמיד היתה בלבה. היא גדלה ונולדה בתל אביב למשפחה ציונית דתית והתחנכה באולפנה לבנות "כפר פינס" שבשרון הצפוני, שאותה הקים הרב אלי ששר בסוף שנות החמישים. היא נרשמה למגמת גננות, חלום שאותו טיפחה למשך שנים, אך מעולם לא הגשימה.
"אהבתי ילדים וחשבתי שיהיו לי איזה תשעה - עשרה ילדים, אז הלכתי ללמוד בסמינר לגננות", היא אומרת היום בחיוך. בגיל 18 נישאה ליוסף צבילינגר, מבעלי חברת "המפעיל", המתמחה בפתרונות טכנולוגיים (למשל, מכונות צילום). בראשית הדרך עבדה עימו בחברה. תחילה התגוררו ברמת חן, וכיום הם מתגוררים בבית רחב ידיים בהרצליה פיתוח.
לדבריה, מעולם לא חשבה לפנות אל עיצוב אופנה, אף על פי שגדלה לאם בעלת מתפרה לכותונות גברים. "כשהייתי ילדה כל שבוע אמי תפרה לי שמלה חדשה", היא נזכרת. "היינו הולכות יחד לחנויות הכי יפות בתל אביב, כמו אנגלנדר (של האחיות אנגלנדר באלנבי, א.י) כדי לבחור בדים. בדיעבד זה השפיע עלי כמעצבת, כי כל קולקציה שלי מתחילה כיום עם הבדים".
המפנה החל כדרכן של מעצבות צעירות רבות מתפירה אישית, שעברה מפה אל אוזן. "אהבתי לתפור בעצמי את הבגדים שלי", מציינת צבילינגר. "הייתי מציירת מה שאני רוצה, רוכשת בדים, והולכת לתופרת שהיתה מבצעת את הדגם. כשהייתי לובשת את הבגדים לאירועים כולם שאלו 'מאיפה הבגד?'. בתמימותי עניתי שאני עיצבתי אותו.
"ככה זה חזר על עצמו די הרבה פעמים. בעלי נתן לי איזה סכום והחלטתי שאני אקח לי מקום קטן ונחמד ללא פרסום ואעשה קולקציה קטנה. אם זה יהיה מוצלח - נמשיך, אם לא - נסגור. חברים של בעלי אמרו לו, 'תוך חצי שנה אשתך פושטת את הרגל'. הוא אמר, 'בסדר, אבל לפחות שתנסה'. מאז חלפו 17 שנה ובעלי לא מימן אותי, אלא אם זה פרויקט מאוד גדול שאני צריכה עזרה".
טרם הפכה עצמאית היתה צבילינגר מתלווה פעמיים בשנה לתצוגות ההוט קוטור בפריז עם דודתו של בעלה, הגברת הראשונה של האופנה בישראל - לולה בר המנוחה, שסגרה בשנת 94' את הסטודיו שלה ברחוב הירקון.
בר הגיעה ארצה בשנת 40' מצ'כיה ופתחה סטודיו ברחוב גרוזנברג בתל אביב, משם היתה משווקת לנשות האצולה התל אביבית שמלות בניחוח אירופי. בספרה "חליפות העתים" מציינת אילה רז כי בר זכתה לחצי ביקורת על יוקר הבגדים בעידן שבו סדר העדיפויות הלאומי היה אחר. בראיון ל"העולם הזה" בשנת 52' ענתה בר למבקריה: "אופנה היא תרבות מסוג מסוים והיא אינה גורעת, אלא מעלה את רמת העם". בשנת97' הלכה לעולמה.
"לולה היתה בהלם כשפתחתי את העסק", נזכרת צבילינגר. "ביום שהיא סגרה את האטלייה שלה היא באה לתפור אצלי בסטודיו בגדים שהיא לבשה: חליפות שאיתן היתה נוסעת לדרום צרפת, שמלות ערב. וזאת היתה המחמאה הכי גדולה שלי, שהיא תפרה את הבגדים שלה אצלי בסטודיו. 'אבל מירה'לה', היא תמיד היתה אומרת לי, 'מאיפה את יודעת ככה למדוד?'. את זה אני לא אשכח כל החיים שלי".
לולה היתה פועלת בדומה למעצבי הוט קוטור רבים בעולם. הם היו מוזמנים לתצוגות של בתי האופנה הגדולים בפריז ורוכשים את הגזרות, עניין שהיה נהוג עד לתחילת שנות השמונים לערך. "הייתי נוסעת עם לולה לתצוגת ההוט קוטור של איב סן לורן, ולנטינו, אוסקר דה לה רנטה ובלמן", מתגאה צבילינגר. "היא היתה רוכשת מהם את הגזרות, שעלו אז עשרות אלפי דולרים. שנים גם אני עבדתי ככה. למשל, אם אתה רוכש את גזרה מס' 11, אתה מקבל את כל המפרט הטכני: מי ספק הבד, הכפתורים. אחד לאחד. אני מהיום הראשון התחלתי לעבוד בשיטה הזאת".
אבל כך את מתמקמת כתופרת עילית ולא כמעצבת.
"כשהתחלתי לעבוד לא היו לי יומרות. רציתי לעשות את הדברים שנראו לי הכי טובים לטעמי. הוט קוטור היה הטופ. מי שרצה לעשות קוטור אחד לאחד היה צריך לעבוד על פי הכללים. זה כמו מתכון. ועבורי זה היה מאוד מאוד מעניין. כשהייתי יושבת בתצוגות, הייתי רואה את הבגדים. ואתה למד מכל דבר כזה. זה היה בית הספר שלי.
"אני זוכרת שקיבלתי הזמנה מספק הבדים שלי לתצוגת 30 שנה לולנטינו (שהשנה חוגג 45 שנה לאטלייה שלו ו-75 שנה להולדתו, א.י).ומה אני אגיד לך, זאת היתה תצוגה מרהיבה. אתה מרגיש שאתה נמצא במקום הכי קסום עלי אדמות. כשאתה נמצא בתצוגות האלה, אתה מרגיש חלום. היום אופנה זה תחום מאוד רציני ועמוק. טועה מי שחושב שמדובר בסתם בגדים. אופנה היא ענף בעל ערך תרבותי חשוב, ובגדים הם אספקלריה למה שאתה מייצג".
בשני העשורים האחרונים פסקו בתי האופנה בהדרגה למכור גזרות, במקביל לדעיכת זוהרם. בתי האופנה של סן לורן ובלמן, למשל, נסגרו. ואלו ששרדו - כריסטיאן דיור, שאנל, גוטייה ובודדים אחרים - מתפרנסים ממכירת מוצרי לוואי כמו קוסמטיקה, אביזרים וקווי הלבשה זולים יחסית, בטח לא מ- 500 לקוחות שנותרו לקוטור ברחבי העולם.
"ההוט קוטור לא ירד מגדולתו", מבקשת צבילינגר להדגיש. "פשוט מעצבים לא יכולים להחזיק מעמד. זה ענף לא כדאי, ובעלי בתי האופנה החליטו לסגור את העסקים. אותי כקוטוריסטית זה מצער, אבל אני מבינה אותם. על אף שהמחירים גבוהים ולא נתפשים - מאה אלף שקל ואף יותר לשמלה הוט קוטור של שאנל, למשל - זה לא שווה. בפירוש לא. זה סוג של פנטזיה. הרי מקוטור לא מרוויחים כסף, אי אפשר. אי אפשר אפילו לשרוד".
אז למה בעצם לעסוק בזה?
"אפשר בהחלט לומר שזה הובי. אני נהנית מכל רגע. אני אוהבת לעשות דברים שונים, אחרים. והשילוב של לעשות דברים אחרים עם פרפקציוניזם, מוביל אותי ליצירת הוט קוטור ברמה הגבוהה ביותר. למזלי, יש לי את הלקוחות שאוהבות את סוג העבודה הזאת ומוכנות גם לשלם עליה".
יש כאלה בארץ? הרי בכל העולם יש אולי 500 לקוחות שרוצות ויכולות להרשות לעצמן הוט קוטור אמיתי.
"מבחינת מחירים אני מאוד אטרקטיבית. אובייקטיבית, זה המון כסף. אדם ממוצע יראה בזה שיגעון, 17 אלף שקל לשמלה. אבל מי שקונה אצלי מקבל תמורה מלאה והרבה מעבר לזה. מישהו פעם אמר לי שעם הבגד אני שמה גם צ'ק קטן ללקוחה מתנה. כי באמת, לפי התחשיב שאני עושה: בדים, עבודה, נסיעות לחו"ל - זה המון כסף. והן גם יודעות להעריך את זה".
עולות אצלך שאלות מוסריות: נניח, איך אני מוכרת שמלה ב-30 אלף שקל שבארץ יש יותר ממאה אלף ילדים מתחת לקו העוני?
"אי אפשר לחשוב על זה, כי אז אתה מקבל תחושות לא נעימות. אני פשוט עושה את הדברים שאני אוהבת. אני דואגת לזולת בדרכים אחרות. למשל, תרומות כספים, תרומת שמלה".
הפריט הראשון שעיצבה היתה חליפת צמר עם כפתור כפול עם צווארון וי מעוטר חרוזים, ייבוא ממילאנו, שתפרה יחד עם אמה. "אבן - אבן השחלנו", היא אומרת בסיפוק. הלקוחה, אגב, מלווה אותה עד היום. "מרשים, לא?".
יש לקוחות שדורשות אקסקלוסביות על דגם מסוים? הרי רובן מסתובבות באותו מילייה חברתי.
"מעט מאוד דורשות בלעדיות. אני לא יכולה להגיד שאין לקוחה שבאה ודורשת בגד בלעדי. אם אני יכולה, אז אני אומרת או.קיי, אבל לפעמים אני לא יכולה להבטיח. לפעמים אני מחויבת לקנות יותר משלושה מטרים בד. אבל אני בהחלט אומרת את זה ללקוחה. אני גם לעולם לא אעשה ללקוחה מאותו מילייה אותו בגד".
איך את יודעת מי חבר של מי?
"את הלקוחות שלי אני מכירה".
הכרת אותן לפני שהתחלת בעיצוב הוט קוטור, או שדרך העבודה?
"הכרנו דרך העבודה וכיום אני יודעת מי חברה של מי, למרות שאני נמנעת מלהיכנס לרכילות האישית ביניהן".
למשל , בין נילי פריאל ונאוה ברק, ידידה אישית של צבילינגר. שתיהן הוזמנו לתצוגת האופנה הראשונה שערכה בישראל לפני כשנתיים בבית "פוד ארט" בתל אביב. למזלה של צבילינגר, פריאל מן הסתם קראה את המפה נכון ונמנעה מלהגיע. "מאוד חשוב לי לשמור על פרטיות", היא עונה כשאני מגשש בנושא. "נראה לי שבסוג עבודה שלי יותר נכון לשמור על דיסקרטיות מאשר לדבר".
מצד שני, על לאה רבין יש לה רק מילים טובות לומר. "היא היתה לקוחה מדהימה. מאוד נוחה וטובה, וגם מאוד מפרגנת", מפרגנת צבילינגר בחזרה. "יום אחד היא צלצלה וביקשה להגיע. שמחתי מאוד. היא מאוד אהבה את העבודות ואימצה אותי. היא סיפרה לי שיום אחד היא יצאה ממונית בניו יורק לבושה חליפה שלי, ואיזה דיזיינר פגש אותה ואמר לה: 'את לבושה כל כך טוב, מאיפה זה?', היא פרגנה ואמרה לו שיש לה אופנאית בארץ שמעצבת לה. הייתי עושה לה בגדים לאירועים מיוחדים. למשל, הכנתי לה לאירוע אצל קלינטון בגד קוקטייל, והיא הלכה עם זה לקבלת פנים בבית הלבן. בשבילי זה כבוד".
היו לה דרישות מיוחדות?
"לא, היא היתה אישה מאוד נוחה ועם טעם טוב. ידעה מה מחמיא לה ומה לא. מאוד קלאסית בטעם שלה. עשיתי לה שמלה אדומה מאוד יפה לאחד האירועים שלה, שמלה ארוכה כולה מתחרה. היא נראתה איתה מדהים".
דרך רבין נוצר החיבור בין צבילינגר לשושלת המשפחה. עם כניסתה של דליה רבין לתפקיד של חברת כנסת עיצבה לה צבילינגר חליפה. לבתה נועה רוטמן עיצבה את שמלת הכלה.
בין לקוחותיה נמנית השמנת של עולם העסקים בישראל, שעליהם היא מבקשת לשמור בדיסקרטיות רבה. או לפחות, לא לציטוט. בקושי רב הצלחתי לחלץ ממנה הודאה כי גם עיצבה לאנדריאה שלף, אשתו השנייה של המיליארדר האוסטרי מרטין שלף, מידידיו הקרובים של יצחק רבין ז"ל. "עיצבתי לבתו נינה את שמלת הכלה", היא אומרת בגאווה.
רשימת הלקוחות הנוצצת שבה אוחזת צבילינגר אינה מובנת מאליה. לקוחות שמפרקות עשרות אלפי אירו בבתי האופנה הגדולים, מה להן ולצבילינגר? ודאי המחירים הנוחים והאיכות הגבוהה של העבודה. מי שמעריך הוט קוטור לא ימצמץ פעמיים כשייתקל בשמלה של צבילינגר, שעשייתה נמשכת לפעמים גם קרוב לחודש. הבדים מיובאים מפריז, הכפתורים נאספים מאירופה והרקמות מרוקמות ביתיות במילאנו. העבודה הידנית נעשית בסטודיו בן שלושה חדרים בבית מגורים שקט בתל אביב. בשל העבודה האישית, טווח המידות גמיש, וצבילינגר מתאימה את עצמה גם אל לקוחות במידות גדולות. "זה אתגר עבורי", היא מסבירה.
בערב ההתרמה הושבתי יחד עם בתה הצעירה ליהי (סטודנטית לאופנה בשנקר) ליד שולחן עמוס גרושות יהודיות בשמלות של ולנטינו, שבאו בין היתר למצוא שידוך. לצדי מצאתי את קלייר, בחורה יהודייה נאה בת 28 מלונדון. בעוד חודש היא מתעתדת להתחתן עם בן למשפחת סאלם הלבנונית הנודעת.
במהלך תצוגת האופנה היא כבר מסמנת לנו באילו פריטים היא חושקת: את חליפת הטאפט הלבנה עם רקמת החרוזים העדינה היא רוצה לבית הכנסת, את שמלת הטוויד הוורודה שהוצגה עם ז'קט משי ירוק לארוחת הבוקר שלאחריה. את שמלת הכלה כבר מעצב לה המעצב הנודע אוסקר דה לה רנטה, עניין פעוט של מאה אלף שקל לערך.
"מה שהחמיא לי אחרי התצוגה בלונדון", תאמר צבילינגר שבוע מאוחר יותר, על חוף הים בהרצליה, "זה שהרבה נשים אמרו שהדגמים צעירים מדי בשבילן. אף על פי שהרבה משייכים אותי לקבוצת גיל שונה, אני עושה דברים צעירים. עכשיו בלונדון הגיעה אל השואו רום לקוחה שלי מכווית, שראתה את הדגמים שלי בניו יורק. היא גם הזמינה דרך הטלפון פריטים לאמא שלה. המוטו שלי הוא לא להלביש אישה בת 60 בבגד של אישה בת 60. זאת לא הדרך שלי, להפך. באופנה אין גיל. צריך ללבוש את מה שמתאים לגוף ולאישיות. חוץ מזה, אין לקוחה שלא נכנסת אלי ומבקשת ממני להיראות יותר צעירה".
הן חושבות שבמחיר השמלה הן גם יקבלו מתיחת פנים.
"הדבר הראשון שהן אומרות: 'אני רוצה משהו שייראה צעיר'. נו , זה המרדף אחרי הנעורים. זה קיים בכל התחומים, לא רק באופנה. בתחום הקוסמטיקה, למשל, זה מאוד בולט. היום אנשים שומרים על כושר, תזונה נכונה, ויטמינים, שלא לדבר על בוטוקס וכאלה. אנשים היום מודעים ועוב? דים מאוד קשה. בני 60 נראים היום יותר טוב מאי פעם".
וצבילינגר היא הדוגמה הטובה לכך. עם שתי רגליים ארוכות וחטובות במחצית השנייה של שנות החמישים לחייה, היא נראית מצוין. מדי בוקר היא מתעוררת בשש, ובשבע כבר נמצאת בדרך לסטודיו, ממנו היא שבה בערב, היישר אל אימון פילאטיס וצעידה של שמונה קילומטרים על חוף הים בהרצליה.
כשאני מגשש מדוע היא עובדת כה קשה ולא מתפנה, כמו חלק גדול משכנותיה, לרביצה בקניון רמת אביב, היא פוערת עלי זוג עיניים גדולות וגוערת בי: "מה ששומר אותי בחיים זו העבודה הקשה והיצירה. בשנים הראשונות עבדתי לפעמים עד אחת בלילה. הייתי נפגשת עם לקוחות בעשר בלילה.
בדיעבד, כשאני מסתכלת על השנים ההן, אני שואלת את עצמי איך עשיתי את זה. זאת היתה קריעה. אבל אלו לקוחות שעד היום מלוות אותי".
הסטייליסט ראובן כהן, שעבד עם צבילינגר על התצוגה שקיימה לפני כשנה במלון מנדרין אוריינטל שבניו יורק, מעיד כי היא אישה מקצועית, דעתנית וממוקדת הרבה יותר מהמצאי הקיים בשוק המעצבים המקומי, שאיתו הוא עובד.
בשנתיים האחרונות את גם עם הפנים לחו"ל - רק השנה קיימת תצוגה בניו יורק ותצוגה בלונדון. במקום לפרוש ולגדל את שלושת הנכדים, את מנסה לכבוש את העולם.
"נכון, וזה מה שבעלי שואל אותי כל בוקר: 'מה הקטע שלך?', 'מה עובר עלייך בדיוק?', אבל זה מה שעושה לי טוב. בנסיעות העבודה שלי אני מוצאת את עצמי בכל מיני חורים בקור, בגשם, אומרת לעצמי,'מה אני עושה פה, למען השם', אבל אני שם. המומחיות שלי זה להקשות לעצמי את החיים. כזאת אני. מזל עקרב. מה שיותר מסובך - יותר מעניין.
"דע לך, אני יכולה לחיות את החיים הכי טובים שאדם יכול לחלום עליהם, אבל בחרתי בדרך אחרת ואני לא מצטערת על הדרך שבה בחרתי. לא מפחיד אותי להשתעמם בבית, אני לא אדם כזה. יש אלף דברים שאני יכולה לעשות כשאני לא עובדת, אבל העבודה נותנת לי טעם לחיים. אני אוהבת את העבודה שלי, למרות שזו עבודת פרך".
נא להמתין לטעינת התגובות
