קורעים את הים
שליח "סופשבוע" הצטרף למסע אופנועי ים ייחודי שיצא מראש הנקרה באור ראשון, והגיע ליפו באור אחרון. בדרך עצרו ההרפתקנים בתשע נקודות וראו איך הים שלנו הולך ונעלם
יצאנו שלושה על אופנועי ים: אלן כץ (ימאי מגיל שש והרפתקן מלידה, שלקח על עצמו את הפיקוד על המסע הימי) טל שביט (מממציאי עיתונאות האופנועים בישראל) ואני. את תחילת הדרך עשה איתנו באופנוע הים שלו אייל מילר (פקח רשות שמורות הטבע שאחראי לשמורה הימית שמול ראש הנקרה), עד שפרש. את כל המסע ליוו בסירה מהירה הצלם שלנו יוסי אלוני, אושיית הצילום זיו קורן וצוות הפקה מצומצם.
חלק מהחבורה הזאת כבר דהרה יחד על אופנועי יבשה בחצי עולם וחזרה עם סיפורים עוצרי נשימה וצילומים מרהיבים. "אנחנו רוכבים כדי להגיע", מבהיר אלן לפני שיוצאים, "וזה אומר בלי השתוללויות, בקצב טוב, לפחות עד שנעבור את קו קיסריה. אחר כך תעשו מה שאתם רוצים". אפשר להגיד הרבה דברים על אופנועי ים, לא כולם טובים, אבל דבר אחד אי אפשר לקחת מהם: אין מלבדם עוד כלי שיט שיכול להביא אותך במהירות מנקודה לנקודה על פני מים עם קשר כל כך בלתי אמצעי עם הסביבה. וזה בדיוק מה שאנחנו רוצים: לגעת ברטוב, לשתות קצת מהים, ולראות איך ישראל נראית כשמביטים בה ממערב.
כמעט בכל מדינה ששוכנת לחוף ים מתקיימת פעילות ימית מגוונת של דיג, ספורט ימי ונופש. גם בישראל יש פעילות כזאת אלא שהיא מוגבלת מאוד: מתוך 195 הקילומטר הישראליים של חוף הים התיכון, סגורים בפני הציבור 145 קילומטר על ידי בסיסים צבאיים, נמלים, מרינות, תחנות כוח ועוד.
במילים אחרות, רק רבע משטח החוף של ישראל פתוח בפני הקהל וגם שם, ברבים מחופי הרחצה, נגבים דמי כניסה בניגוד לחוק. אבל חמורה בהרבה היא בעיית זיהום הים והפגיעה המתמשכת באתרים היסטוריים ובבעלי חיים. במסע הימי שערכנו עצרנו בנקודות רבות, דיברנו עם אנשים, וראינו בעיניים את שני ההפכים: את היופי הטבעי בשיאו, ואת הכרסום המתמיד בו ההרס המזדחל, שמעטים מדי נלחמים לעצור אותו.
מעט אחרי אור ראשון התחלנו להוריד את אופנועי הים אל המעגנה הקטנה שתחת ביתו של אלי אביבי ב"מדינת אכזיב". אייל מילר, פקח רשות שמורות הטבע שאחראי לשמורה הימית שמול ראש הנקרה, סיים לא מכבר לשחרר אל הים כמה עשרות צבי ים קטנטנים, שלא מכבר בקעו מביציהם. כעת הוא יצא בטנדר אל מעגנה פיניקית עתיקה, בגן הלאומי אכזיב, ממנה יצטרף אלינו על אופנוע הים שלו.
בשעת החסד המופלאה הזאת, השמש עדיין לא נראית ממזרח, הים התיכון שקט וחלק, נקי ומזמין.
במבט מערבה עד לקצה האופק, אפשר לראות בדיוק את מה שראה כל אדם שעמד כאן באלפי השנים האחרונות: ים פתוח, נקי, מקושט בדוק של בוקר ובשלווה אינסופית.
מזרחה מכאן מתעוררת כעת מדינה, צפופה והומה אל המולת החיים השגרתית שלה, אל מירוץ כנגד
אלן כץ, ימאי מגיל 6 והרפתקן מלידה, צלח לא מכבר עם אופנוע ים, ועם אושיית הטלוויזיה והאופנועים דני קושמרו, את כל הדרך מקפריסין לישראל במסע ימי ראשון מסוגו. אלן, שבזמנו החופשי מעביר שיעורי ימאות לנוער בסיכון בצופי-ים ביפו, לקח על עצמו את הפיקוד על החלק הימי של המסע שלנו להיום: מבט על ישראל ממערב, מעל גבי אופנועי ים, מראש הנקרה ועד ליפו.
טל שביט, מממציאי עיתונאות האופנועים בישראל, לא נזקק אפילו לכותרת הקודמת כדי להצטרף למסע, כי הרי כל הזדמנות טובה כדי "לתת בגז". לי, עבור עצמי, אין תירוץ חכם יותר. אז גם אני בעסק.
חמישה איים קטנטנים שוכנים בסמיכות רבה לחופי ראש הנקרה ואכזיב, במרחק שבין 800 מטרים לקילומטר מקו החוף. שני האיים הדרומיים, גביון ואכזיב, נמצאים מול חוף אכזיב, מחוץ לשמורת הטבע, והם גם הבולטים יותר מתוך הים. צפונית משם, כמעט כולו מתחת למים, מבצבץ בקושי האי תכלת כך שניתן לראות רק את משברי הגלים עליו.
שני איים נוספים, שחף ונחליאלי, הם יותר שוניות מאשר איים של ממש, אבל זהו המקום היחיד בארץ שבו מקננים שלושה סוגי ציפורים: נחליאלי לבן, שחף כספי ו'שחפית צהובת רגל'. כדי שלא להחריד את הציפורים ולהבריח אותן אסור לעלות על האיים או אפילו להתקרב אליהם – אפשר לראותם ממרחק של 100 מטרים לכל הפחות.
עוד טיפה צפונה נשברים הגלים על אחד מפלאי הטבע הייחודיים בארץ – סלע הגיר של ראש הנקרה.
מערכת המערות שבתוך הסלע עדיין מתפתחת על ידי משברי הגלים, ויוצרת מראה מרהיב, בעיקר מן הים. חבל שבגלל המצב הביטחוני בצפון נאסר עלינו לשוט בתוך הנקרות.
כשאנחנו נפרדים מאייל, ומתחילים לרכוב דרומה, הים עדיין שטוח לגמרי. בים כזה האופנועים טסים במהירות של 60 מייל לשעה (100 קמ"ש) מהירות אדירה במונחים של שייט ימי. החוף ממזרח נראה נקי, פתוח, משובץ פה ושם במטעי בננות, וגם המים נראים צלולים ונקיים, לפחות עד שמדרום-מזרח נראים פרבריה הצפוניים של העיר עכו. מכאן, וכמעט לאורך המסע כולו, יבצבצו מידי פעם כל מיני ממצאים פלסטיים ואחרים בתוך המים: מיכלים, שקיות, פיסות פלסטיק צבעוניות ושאר עב"מים מרחפים.
עכו העתיקה, מן הים, נראית מדהים בשעה זו של בוקר, והכניסה אליה מדרום-מערב היא לא פחות ממרגשת. העיר העתיקה יושבת על מעין חצי-אי, מוקפת ים, וגיחה לאורך החומות העתיקות, מצפון לדרום, נראית לא פחות טוב מן המראה של אתרי תיירות נחשקים בים האגאי והאדריאטי, ביוון ובקרואטיה.
סירת הליווי שלנו עגונה כבר בנמל הדייגים הקטן של עכו, ואנחנו קושרים אליה את האופנועים ופוגשים את אליעזר שטרן, הארכיאולוג של מחוז גליל מערבי ברשות העתיקות. "מאז ומעולם עכו הייתה השער לארץ ישראל", מסביר שטרן, "העיר היחידה בין צור ליפו ששכנה לצד מפרץ טבעי ומוגן. והחל מהתקופה ההלניסטית, מי ששלט בעכו היה זה ששלט בארץ ישראל". מאז היא נשכחה קצת, ורק בשנתיים האחרונות, מספר שטרן, עלתה העיר סוף סוף על מפת התיירות העולמית והישראלית, כשהוכרזה על ידי אונסק"ו כאתר למורשת עולמית. כיום היא זוכה ל-250 מבקרים בשנה.
ביציאה מהנמל אנו מחליפים אופנועים, והצהוב שעליו אני רוכב משמיע קולות אסטמתיים, כאילו בלע את אחד הניילונים ששורצים במימי המפרץ בהמוניהם. זה גם השלב במסע שלנו שהאופטימיות והצלילות של הבוקר מתחילות להתפוגג, ומוחלפות בקשיים: הים מתחיל לעלות וגם הטמפרטורות.
על חוף קריית חיים דרום, שבין קריית חיים לבין שפך נחל הקישון, פוגש אותנו עזר פישלר מעמותת 'צלול' ואלן מקפיץ אותו אל סירת הליווי שלנו. בסקירה מהירה ועצובה, מצפון לדרום, עזר מצביע על מוקד הבעיה: "מדינת ישראל חתומה כבר משנת 78' על 'אמנת ברצלונה להגנת הים התיכון מפני זיהום ממקורות יבשתיים'. הכלל הבסיסי של האמנה הוא שאסור להזרים זיהום לים התיכון, אלא בהיתר חריג של ועדה בינמשרדית בראשות סמנכ"ל במשרד לאיכות הסביבה.
על פי האמנה, אפשר לתת היתר רק למי שהוכיח לועדה שהוא משתמש בטכנולוגיות הטובות ביותר שקיימות לטיהור השפכים ואין דרך ידועה טובה יותר לטפל בהם. "אלא שבפועל, הפך החריג לכלל וכמעט כל מי שמבקש היתר מקבל אותו ללא כל בעיה".
בכניסה לשרידי מתחם הנמל העתיק של קיסריה כבר מורגשת תחושת נחיתה במקום מוגן ובטוח מטלטוליו של הים. בשעת אחר הצהריים הים כבר סוער, יחסית לעונה, ושרידי הנמל האדיר שבנו כאן מהנדסיו של המלך הורדוס עדיין מספקים הגנה ומפלט מפני הגלים. אנחנו נקשרים בתוך המעגנה הפנימית, ממש בתוך חוף רחצה מוכרז והומה למדי, ועולים לארוחת צהרים באחת המסעדות שבאתר.
קיסריה, כך מספר לנו הארכיאולוג של אתר קיסריה, פיטר גנדלמן, מושכת אליה כיום את מספר המבקרים הגדול ביותר מכל אתרי התיירות ההיסטורים העצמאיים בישראל (לא כולל כמובן את ירושלים) ומבחינת מספר המבקרים היא עומדת במקום מכובד אפילו בקנה מידה בינלאומי.
סיור קצר בקיסריה מחמם את הלב: האתר מפותח ומטופח גם בהשוואה לאתרי תיירות היסטוריים חשובים בעולם, ובתקופה זו של השנה מגיעים אליו מאות רבות של תיירים שנראים מסוקרנים ומרוצים בעליל.
שלוש ארובות הענק של תחנת הכוח הגדולה בישראל נראות היטב ממרחק של עשרות קילומטרים. אבל הכניסה ממערב, שאסורה ללא תיאום מראש, מפתיעה מאוד בדלל הפרופורציות השונות והקרבה לתחנה. נמל הפחם של חברת החשמל הוא מעגן פתוח, בים עצמו, מפני שהאוניות שנושאות פחם כל כך גדולות עד שאינן יכולות לעגון באף נמל בישראל.
לצד הרציף שאליו הן נקשרות חייבים אנשי התחזוקה של התחנה להבטיח עומק מינימלי של 20 מטר וכאשר אנחנו חולפים לצדה של אונייה שעוגנת במקום, הגדלים האלה מקבלים משמעות חדשה. לתחנה יש נמל משלה, שנבנה עם הפרויקט כולו בשנות השמונים, אבל למעשה זהו חניון פרטי לכלי השיט שמשמשים את הכוונת אוניות הפחם וגרירתן.
דרומה לחדרה השמש כבר מאירה ארצות אחרות ולנו היא מותירה את השעתיים האחרונות, הנעימות כל-כך, שלפני השקיעה. אל יפו עלינו להגיע לפני אור אחרון, מה שאומר שמכאן דרומה נצטרך לשבת ברציפות על הגז ולא להרפות. כמה אזורים בגוף כבר מעבירים כאבי מחאה, אבל זהו מחיר קטן לשלם יחסית להנאה העצומה של לקרוע את הגלים.
בשעת ערב מוקדמת, יש תנועה רבה של יאכטות וכלי שיט נוספים סביב המרינה בהרצליה. אנחנו חולפים ליד, לא עוצרים. מבט אחד מזרחה, אל אדי העשן המהביל מעל גוש דן והתנועה הממהרת, מזכיר את המציאות. כאשר אנחנו נכנסים אל תוך הנמל העתיק של יפו ומעלים את אופנועי הים אל הנגררים שלהם, התחושה החזקה ביותר היא שאסור לתת לכל היופי הזה להיגזל מאיתנו.
כדי שזה לא יקרה אנחנו חייבים לצרוך עוד ועוד ממשאב הטבע הנפלא הזה, להימצא שם כמה שיותר ולהילחם בכל מי שפוגע בו. מפני שמה שבאמת הורג את הים ואת החוף הוא לא הזיהום, המזהמים והנדל"ן אלא האדישות שלנו.
נא להמתין לטעינת התגובות
