העולם כמלתחה
איתי יעקב מקיף חצי עולם במרדף אחרי שמלה שחורה אחת - משבוע האופנה בפריז, דרך פועלי הטקסטיל באולמות התפירה המיוזעים בסין ועד המחשוף של מלאני פרס, כך נראים הקרביים של תעשיית האופנה
הן הפנים של תעשייה משומנת, דיקטטורית ותאבת פרסום הודות לייצור המוני וזול במזרח הרחוק; תעשייה שמתרגמת חלומות, מגמות ותחזיות עתידיות למיליארדי דולרים. זה פרויקט ליניארי שנגמר במלאני פרס, אבל מתחיל הרבה קודם, מול דף לבן, אינספור רעיונות וגלילי בדים שמתנקזים בסופו של תהליך אל קולקציה חדשה שמוגשת לקהל מדי עונה.
מעצבי אופנה אוהבים להתפייט ולומר כי העבודה על יצירת קולקציה היא בעצם מסע. אם בדמיון, אם פיזית בין תרבויות זרות שהעניקו להם השראה. לרוב משהו אקזוטי. אפריקה, למשל. או שבטי נוודים מאזרבייג'ן.
אבל יותר משבניית קולקציה היא מסע של איש אחד מלא אגו, היא טיול מאורגן בין עשרות אלפי זוגות ידיים אנונימיות של מעצבי אופנה זוטרים, סטאז'רים, מעצבים גרפיים, מעצבי שיער, מאפרים, צלמים, עוזרי צלמים, סטייליסטים ונושאי כליהם, משרדי פרסום, מפיקות אחוזות תזזית, תדמיתנים, גזרנים, תור פרים, גהצנים, מנהלי תיאום בין חברות אופנה למפעלים, מנהלי מפעלים, סבלים, אורזים, נהגי חלוקה, מוכרנים, מנהר לי חנויות, אנשי יחסי ציבור, עיתונאים והרבה נהגי מוניות - דמויות הכרחיות לשינוע גלגלי מותגי האופנה הפזורים בעולם ובמרכז המסחרי הקרוב למקום מגוריכם.
הסיור הווירטואלי שלפניכם הוא התחקות אחר שמלה שחורה קטנה בעיצובה של ירדנה זיו מהוניגמן, שראשיתו בערב קר בפריז של חודש מרס, המשכו בערים הצפופות שנגחאי וצ'נג שו סיטי בסין וסיומו בתל אביב המהבילה של חודש אוגוסט בסטודיו של צלם האופנה יניב אדרי. נתיב זה, בין השראות מאירופה, עיצוב בישראל וייצור בסין, הוא אבטיפוס של חלק גדול ממותגי האופנה הבינלאומיים והישראליים בפרט.
קסטרו, פוקס, רנואר, גולף, הוניגמן, מאמ'ז וגולברי הם רק חלק מרשימה ארוכה של עשרות מותגים ישראליים ולא ישראליים שמחזיקים מפר עלים המייצרים עבורם במדינות כמו סין, הודו ווייטנאם, בולגריה, מרוקו ופורטוגל.
הייצור הזול והרב הביא בעשור האחרון לעלייה חדה ולגדילה של מותגי האופנה בעולם. כיום לא צריך להיות אנין טעם או בוגר בית ספר לעיצוב, מספיק להיות יצרן אופנה מדרום תל אביב עם שגעון גדלות כדי לבנות מערך ייצור מקומי, לאתר מפעל בסין ולהפוך לרשת. רצוי בחיזוקה של פרזנטורית מובילה בשכר של 25 אלף דולר לעונה (לפני עמלת סוכן ומס הכנסה), שתסיט את תשומת לבם של הלקוחות מהתפרים העקומים ומבד הפוליאסטר.
חשוב לסייג ולומר שהמשוואה סין שווה איכות ירודה איננה רלוונטית בחלק מן המקרים. רוב יצרניות האופנה הגדולות עסוקות בפיתוח בדים אקסקלוסיביים
מצד שני, אין להמעיט בערכם של פרסומים חוזרים ונשנים שהופיעו לאחרונה בתקשורת על שחיתות בתקנים שהוענקו למוצרים בסין, וגם לא בשערוריית הבגדים בניו זילנד, שנחשפה בתוכנית הטלוויזיה "The Target Program", שבה הוצג כי בייצור בגדים בסין היה שימוש בפורמלדהיד (גז רעיל) בכמות הגדולה פי 900 מהרמה המותרת בבגדי כותנה וצמר - כמות שעלולה לגרום לנזקים בריאותיים.
גם בישראל מבוהלים. בהודעה שפרסם יוסף שירן, מנכ"ל חברת תפרון ויושב ראש איגוד תעשיות הטקסטיל והאופנה בסוף אוגוסט, באתר האינטרנט של התאחדות התעשיינים בישראל, הוא מתריע כי על שלטונות המכס בישראל להתחיל לבצע בדיקות מעמיקות למוצרי טקסטיל המיובאים מהמזרח בכלל ומסין בפרט. מדובר במאות מיליוני פריטי לבוש בשווי מאות מיליוני דולרים בשנה. נכון להיום, לא התקבלו תלונות בישראל על בגדים מתוצרת סין שגרמו לפריחה בגוף או לפגיעות קשות יותר.
פריז, מרס 2007. באוהל הלבן שהוקם למרגלות הטורקדרו ביומו האחרון של שבוע האופנה בפריז תפסו את מקומם המוזמנים לקראת תצוגת סתיורחורף 2007-2008 של המעצב אלבר אלבז למותג "לנוון", בעוד מלצרים לבושים חליפות שחורות וכובעי מצחייה הגישו לקרואים עוגיות מקרון בטעם פטל חמצמץ.
בשורה הראשונה התחככו ישבן אל ישבן אושיות אופנה כעורכת "ווג" צרפת קארין רויטפלד וכתב האופנה והחברה אנדרה לאון טאלי מ"ווג" אמריקה. קצת מאחור אפשר היה לפגוש בעיתונאי והתסריטאי גל אוחובסקי, חובב לנוון מושבע, ובמעצבת ירדנה זיו מהונגימן, בין המעצבות הבודדות בישראל שזוכה לחדור לתצוגות שבדרך כלל מוזמנים אליהן קניינים ואנשי תקשורת.
ברכבת חזרה לשדה התעופה זיו מספרת שהעבודה על קולקציית החורף נכנסת להילוך גבוה. בעוד יומיים היא ממריאה להונג קונג לפגישה נוספת עם ספקים. "מחליפה מזוודות במיומנות", לדבריה. פעמיים בשנה היא מתייצבת לתצוגות האופנה בפריז, מלקטת רעיונות, נחשפת למגמות ומשלבת אותן בקולקציות בעיצובה.
"אני רואה את מה שקורה היום, חוזרת שנה אחורנית ומשלבת הכל", היא מסבירה. "אני גם מסתובבת בחנויות בעולם, במילאנו, רומא, לונדון, פריז, הונג קונג וכמובן ברחוב הישראלי, ואז מחברת יחד".
היא בהוניגמן כבר 20 שנה. אל אופנה פנתה לאחר לימודי אמנות במכון אבני ולימודי עיצוב אופנה בשנקר (מחזור 79'). בשנה ג' החלה לעבוד בצוות העיצוב של ראש אינדיאני ונשארה שם שמונה שנים ולאחריהן השתלבה בהוניגמן, חברה משפחתית בבעלות האחים יעקב ומיכה הוניגמן.
החברה הוקמה בשנת 47' כחנות בודדת ברחוב בן יהודה בתל אביב, וב-79' הורחבה הפעילות לייצור ולייצוא לחו"ל. לייצור בסין יצאה לפני עשור בדיוק.
בחדר העיצוב הבוהק באגף החדש במשרדי החברה בפינת הרחובות סלמה ואבולעפיה אנחנו נפגשים חודש לאחר מכן. למרות השאלות המוסריות שמעורר הייצור בסין, זיו טוענת כי הוא אחראי לדמוקרטיזיציה של האופנה בישראל: כך יש לנערה צעירה ממצפה רמון ולאישה מבוגרת מרמת השרון אפשרות לקנות שמלה זהה במחיר מציאה של 300 שקל בלבד.
הייצור בסין הוזיל משמעותית את העלויות, מהלך שגרם להתרסקות מפעלי הטקסטיל בישראל והעברתם אל מדינות מתפתחות באסיה ובמזרח התיכון; ואל מדינות אירופיות כמו בולגריה, טורקיה ורומניה. הוסיפו לזה את המתיחות עם הפלשתינים, האינתיפאדה השנייה וסגירת מפעלי האופנה במחסום ארז, והרי לכם סיבות רבות למה שווה למעצבת לסבול 11 שעות עד בייג'ינג במחלקת תיירים בטיסת אל-על עם סיני שמעשן בשירותים.
אבל יש סיבות נוספות לפריחתם של המפעלים בסין. למשל, עבודות היד שאותן ניתן להזמין מהמפעלים. "בכל העולם נפתחו אפשרויות עיצוב חדשות כתוצאה מהייצור בסין", מגלה זיו. "כשכוח העבודה זול, אתה יכול להשקיע בבגד יותר. גם החומרים שהם מציעים לנו עשירים. כאן בישראל אנחנו במצור.
"אין כלום מבחינת טקסטיל. אם אני רוצה הדפסים או בדים מיוחדים, בסין עושים את זה הרבה יותר מהר וזול מבאירופה. הכל פתוח. היכולת שלהם לשכפל, לפתח, זה מדהים. זה כמו תרופות גנריות. אתה לוקח את המקור ועושה אותו הרבה יותר זול ולפעמים גם יותר טוב".
ומה לגבי תנאי ההעסקה שם?
"בשורה התחתונה אנחנו מחפשים, כמו כולם, אחר מקום ייצור זול. אני מאמינה שהתרשמת לטובה במפעל של מיסטר צ'ו. אין שם ילדים עובדים או תנאי עבדות".
את יכולה לתת דוגמה לבגד שהיה קשה לייצר לפני המעבר לייצור בסין?
"מעילים, למשל, מי עשה? בארץ לא תפרתי מעילים כי לא יודעים לתפור, ומי שכן - העלויות מטורפות. היינו תופרים באיטליה, אבל אז זה היה יקר, משהו כמו אלף שקל למעיל. בסין יש מקומות עם חייטות מצוינת. אני יכולה להתפנק בבחירת הבטנה, דברים שקודם לא יכולתי להרשות לעצמי מבחינת התמחור.
"גם רקמה לדוגמה. איזו רקמה עבודת יד יכולתי לעשות בארץ כשהיה טרנד כזה לפני שנתיים? לכן אני מאמינה שסין עבור המעצבים היא ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. עד אז הרגשתי כמו מעצבת מסורסת. הראש עובד, אבל הידיים לא יכולות לבצע".
את הדגם הראשוני של השמלה מציירת זיו על דף נייר לבן ומעבירה אותו לחדר שמולה, שבו יושבות שתי המעצבות הנוספות בחברה, בוגרות שנקר, חן בן-ציון ומיקי פמיליה. השתיים מתרגמות את הציור לאיור ממוחשב של הדגם, מוסיפות לו פרופורציות, מידות אורך, גובה ועומק. במקביל עובדים בחברה על פיתוח הבד. "נניח חזרתי מפריז עם רצון לייצר דגמים מבד ברוקד", משחזרת זיו, "ישר ביקשתי מספקי הבדים שלנו שישלחו אלי את כל הברוקדים שברשותם".
במקרה הזה פותח הבד בחברה על ידי צוות הגרפיקאים שנמצא בחדר קטן מרחק בוהן מזיו. "לייצר בד לוקח שלושה חודשים. מעבירים קובץ למפעלים בסין, ולוקח זמן עד שהם מבינים מה אתה רוצה. זה הולך וחוזר. הולך וחוזר".
אם הובנו הדברים ויש בד, עוברים שלב: ייצור דגם ראשוני. אל משרדי המפעלים, שבסיסם לרוב בהונג קונג או בשנגחאי, מגיע דף עם מספר הדגם ופירוט טכני מפורט, הכולל בין השאר היקפים ואורך השמלה. המפעל מחזיר את הדגם הראשוני, וכאן מתחיל פינג פונג של התכתבויות שיכול להימשך חודשים רבים.
לרוב הדגם הראשוני זקוק לשינויים והערות, כמו למשל הרחבה של מפתח בית השחי, העמקת המחשוף או להפך, קיצור, הארכה וכדומה. את העבודה על הדגם עושה תדמיתנית החברה אביבה כהן, שעבדה בהוניגמן לפני כ-20 שנה, עזבה לאחר תקופה לטובת עבודה בהגרה ולפני שנה חזרה להוניגמן. כהן נחשבת לאחת התדמיתניות הטובות בשוק המקומי והיא מלמדת את המקצוע בשנקר ובבצלאל.
על בובת הדיגום בחדרה של כהן מגיעה השמלה בצבע שמנת. בפעם הבאה, כשתחזור השמלה מתיקונים בסין, היא תגיע בצבע המבוקש - שחור. כל דגם שמגיע חזרה מייצור נמדד על אלה, דוגמנית הבית ואחת העובדות בחברה, "מידה 36 קלאסית לקהל הישראלי", כמו שירדנה אומרת, ומכוונת למבנה גוף ישראלי טיפוסי.
הפעם התיקון הראשוני הוא בחלקה הקדמי של השמלה, שרחב מדי. כהן תוקעת סיכות ומצרפת לקולגות בסין הוראות שהיא מקווה שיבינו. "בסין הם לא תמיד מבינים את הדגם שלי", היא אומרת ברוגע. "ושמלה זקוקה לפחות לשלושה תיקונים עד שנגיע לדגם הסופי". " עד שזה לא יושב בינגו, אתה לא נותן את האישור", מוסיפה זיו. "אבל לפעמים אתה גם מרים ידיים", היא לוחשת כשאני שואל אם דגמים נופלים בדרך הארוכה שבה הם עוברים מן הדף אל הפועל.
סין, יולי 2007. מעל קו הרקיע של שנגחאי אין עננים. הכל אפור. לח. כל יציאה קטנה ממיזוג האוויר במלון סופה מקלחת זיעה ששוטפת את הגוף ברגע. לאחר החלפה של שני מטוסים והמתנה בת ארבע שעות בשדה התעופה בבייג'ינג, שבה שלטי ענק של אולימפיאדת 2008 מקדמים את פני הבאים, הגענו אל יעדנו.
למחרת בבוקר, בזמן שזיו, בן-ציון ופמיליה מתפנים לביקור במשרדי המפעלים והיצרנים יחד עם בעל החברה מיכה הוניגמן, אני נשלח לבד אל המפעל, מצויד במצלמה ובמתורגמנית חביבה בשם קארי. זהו שמה המערבי. שמה הסיני הוא הו איצ'י טן שוצ'י. כשאני מגשש מולה אם השם הוא מחווה לקארי בראדשו מ"סקס והעיר הגדולה" הנודעת, היא מחייכת ושואלת: "בראדשו? מי זאת?".
עולים על כביש האגרה. עשרה יואן (שווה ערך לחמישה שקלים) ואתם על דרך המלך שעה וחצי משנגחאי. גורדי השחקים של עיר הנמל הזימתית הידועה כ"זונה של המזרח" וכ"פריז הסינית" ואירחה בשנות השלושים מועדוני הימורים, בתי זונות וחלפנים יהודים, מתחלפים בנוף כפרי, חיוור, מישורי וריק מאדם.
מהרדיוטייפ של הנהג בוקעת מוזיקה סינית צורמת בווליום סביר. לך תגיד לו שיחליף. בינתיים הנוף הופך תעשייתי. בין מדשאות וכרי אורז זרועים מפעלים קטנים, ולצדם שכונות חדשות שנראות כמו קוביות מעוצבות בלבן עם גגות אדומים, מהז'אנר שאפשר לפגוש בכניסה לחדרה במבט שמאלה מכביש החוף. אולי מאוחר יותר נראה עננים? אני שואל, וקארי צוחקת. "עוד חצי שעה מגיעים", היא מרגיעה.
השאלה היא איך הפכה סין למעצמת אופנה. "כוח העבודה זול, וכך מחיר הביגוד יורד. אנחנו זולים יותר ממקומות אחרים בעולם, ויש בסין מאות אלפי אנשים שרוצים לעבוד. עד לפני עשר שנים המפעלים היו בבעלות המדינה והפסידו הרבה כסף", הסביר לי יום קודם אבל לויט, איש הקשר של הוניגמן עם המפעלים בסין, שתפקידו לאתר עבורם מפעלים ויצרנים. "בעלי המפעלים קיבלו אותם בתנאי מכירה מיוחדים ובהלוואות שנפרשו על פני שנים. יש מאות אלפי מפעלים כאלה בסין, וכולם החלו את דרכם באותה צורה".
המפעל "Changshu Kairedeng Clothing co", שאליו פנינו מיועדות, הוקם ב-97'. 500 העובדים שבו מגיעים מכל רחבי סין. רובם צעירים, חלקם בעלי משפחות, והם נוסעים לפעמים כחודש ימים מהכפר שבו הם מתגוררים אל המפעל, שם יגורו למשך כל תקופת העסקתם במתחם צדדי. לדברי קארי, השכר הממוצע לפועל במפעל הוא מאה עד 150 דולר בחודש, חלקם מרוויחים פחות. "תלוי בכוח העבודה וכמה שעות עבודה נותן העובד ביום", היא מדגישה.
כמה שעות עבודה הם עובדים ביום? שמונה? עשר?
לאחר התייעצות קצרה עם הנהג ושיחת טלפון קצרה בסינית היא עונה: "12, מהן שעה אחת להפסקת צהריים".
איך את מקבלת את פערי השכר בסין?
"ההבדלים בסין גדולים מאוד בין עשירים לעניים", היא בוררת את מילותיה בקפידה. "זה קיצוני. העשירים מאוד עשירים, והעניים מאוד עניים. בעיקר בכפרים. זה לא פייר, אבל אי אפשר לעשות כלום נגד זה". דרך עפר צדדית עמוסה מהמורות מובילה אל המפעל.
זהו אזור כפרי מוקף שדות ירוקים ועובדי אדמה, מסוג המקומות שבהם ניתן סוף סוף לפגוש בסינים עם כובעי קש רחבי תיתורת ולא בילדים תאבי הצריכה שמתדפקים על שערי מקדונלד'ס על ציר נאנג'ינג לו בשנגחאי. קארי מצביעה על מבנה חדש ולבן מאחורי שער ברזל גדול וגבוה, ומסבירה כי זהו המפעל החדש של החברה, אך המפעל סגור בעקבות חופשה של העובדים. "זה יום החופשה השבועי שלהם?", שאלתי . "החודשי", ענתה. "יש להם יום חופש אחד בחודש".
בכניסה למפעל ממתין לי הבוס הגדול, מיסטר צ'ו. איש נמוך קומה בן 60, בעל שיער מאפיר ועיניים שמוטות באלכסון. הוא לבוש חולצת פולו כחולה שרקמה זעירה אדומה בצדה ומכנסי עבודה אפורים עשויים כותנה בגזרת צ'ינו, שמהודקים על מותני הצרעה שלו בעזרת חגורת עור שחורה בעלת אבזם מתכת רחב. אנחנו מובלים אל חדרו באגף החדש של המפעל, שכונה בפי מאותו רגע, "החדר הממוזג".
סוגיית הכבשן היא לא דבר שיש להמעיט בחשיבותו בחום של 35 מעלות בצל בתוספת לחות של 150 אחוז. בטח לא כשאתה עובד תריסר שעות בחדר לא ממוזג. אבל קודם לביקור אצל העובדים, מיסטר צ'ו מזמין לצהריים.
בדרך למסעדה, סקאי (הונג שן צ'ן, השם שהעניקו לה הוריה. סקאי זה על שם זמרת פאנק קנדית), צעירה בת 23 שמשמשת כאסיסטנטית של צ'ו זה שנתיים, מספרת לי שהמפעל עובד כיום עם שני מותגים מאוסטרליה וישראל, ומייצר כמאה אלף פריטי לבוש בחודש. 500 אלף בשנה רק עבור הוניגמן.
"כשהתחלנו לעבוד עם מיסטר צ'ו לפני שמונה שנים", מוסיף מיכה הוניגמן, "היו לו 300 מכונות תפירה ולנו 38 חנויות. היום יש לו למעלה מאלף מכונות תפירה ולנו 160 חנויות כולל הוניגמן קידס ו-TNT".
קארי מוסיפה שמדי שנה מיוצרים בסין מיליון פריטי לבוש עבור חברת הוניגמן (כולל הוניגמן קידס ומותג הצעירים TNT, ולאו דווקא רק במפעל זה). "לפני שלוש שנים גם ייצרנו עבור חברת עונות" (חברה ישראלית למידות גדולות, א.י), היא מגלה, "אבל כבר לא".
מתיישבים לאכול. במונחים פריפריאליים בסין, מדובר במסעדה יוקרתית, אך לעיניים מערביות זה נראה יותר כמו אולמי הוליווד בראשון לציון. הישיבה היא סביב שולחנות עגולים, והמנות מוגשות אל מרכז השולחן.
לשמחתי או לצערי אני מרכז הארוחה ועלי להיות הראשון שמזמין וטועם. בגלל קשיי השפה מוביל אותי מיסטר צ'ו לוויטרינה המרכזית, וסקאי, כמו טלפרומפטר מהלך, לוחשת לי באוזן ימין: "ביף? צ'יקן? פיש?". אני הולך על בטוח - ביף. בלי חזיר, בלי חתולים, בלי בטיח. אבל מה שמגיע לצלחת מזכיר יותר סוליית בקר משומרת ורוטטת.
ברגעים כאלה צצות דילמות אתנוצנטריות רבות: אם לא תאכל הם ייעלבו. מצד שני, אם תאכל - אתה עלול לשפוך את המעיים שלך על קארי מצד ימין. הפתרון, גיליתי, הוא לשחק באוכל כמו דוגמנית אנורקטית בראיון עיתונאי. זה המשיך בחתיכות עוף שמגיעות חתוכות לחתיכות קטנות עם העור, השיער שעליו והעצם. כאשר ניסיתי באלגנטיות להפריד עם הצ'ופ סטיקס בין העור לעצם ולהטביע את יגוני בבירה מקומית, התכרכמו פניה של סקאי ובחושיה החדים התנצלה ואמרה: "אתה לא יודע לאכול במקלות?!", והתייצבה לאחר רגע עם מזלג מתכת.
מעברו השני של השולחן מיסטר צ'ו מפנק אותי כאילו היה אבי. הוא מגלגל עבורי חתיכת בצק קטנה, מוסיף בלילה מתוקה, נתחי ברווז צלוי ומקפל לי הכל ללאפה בגודל כף יד. "זה המאכל המפורסם בייג'ינג דאק", הוא מפתה אותי. כך גם עם הדגים הלבנים שהונחו על השולחן, החסילונים עם המלפפונים הטריים והשעועית הירוקה. הארוחה כמעט לא מוקדשת לסמול טוק בטלני. כאן עובדים.
אחד המשפטים שחזרו ונשנו על ידי קארי וסקאי שישבו משני צדי הוא "איטס ורי ורי גוד טו צ'יינה'ס אקונומיק". עבודה קשה? זה טוב לכלכלה; לימודים באוניברסיטה? זה טוב לכלכלה. דרך חשיבה קומוניסטית בחברה קפיטליסטית.
"מיסטר צ'ו הוא איש חשוב שמספק פרנסה להמון אנשים", מפארת סקאי. "הוא טייל בהרבה מדינות בעולם, חמש ליתר דיוק: יפן, אוסטרליה, ארצות הברית, צרפת ובישראל. בישראל שלוש פעמים", היא מדגישה. "בכמה מדינות אתה היית?".
הפסקת הצהריים הסתיימה, ואנחנו שבים למפעל. גם העובדים חוזרים לעבוד. מחלון חדרו של מיסטר צ'ו אני מציץ אל מגוריהם. כביסה תלויה באגביות על חבלים דקים, וכמה ילדים קטנים - ודאי ילדיהם של העובדים - משחקים בפחית משהו שמזכיר כדורגל. במפעל עצמו אין ילדים עובדים, ומבקשים להדגיש כי פרט זה הוא בעל חשיבות. גם להתפתחותה של כלכלת סין, כמובן.
"באמריקה ובארצות הברית אומרים שהסינים עושים הצפה בשוק ושהייצור הוא ללא זכויות אדם", אומר לויט בנושא. "היו מקרים, זה נכון, אבל אני לא ראיתי זאת מעולם. לא פה ולא בהודו. הדברים האלו קורים במפעלים שממוקמים בצפון המדינה, בעיקר אצל קבלני משנה. ראיתי ילדים בשני מקומות: ילדים בני חמש בעזה שעבדו בניקיון וילדים בני שמונה שעבדו על מכונות אובר לוק בפורטוגל".
אך לפני שנבקר בחדרי הגזירה והתפירה, נשוב אל ירדנה ועיצוב הדגם הראשוני. בחדרים הממוזגים שלצד חדרו של צ'ו ישובה מחלקת העיצוב והדיגום של החברה בתוך שלושה חדרים קטנים, לשם מגיעה הגזרה ששולחת זיו.
הגזרה מודפסת על נייר גזרה גדול, נגזרת במקום ונתפרת על ידי צוות התדמיתנים והתופרים בחדר הסמוך. 15 עובדים בכל חדר, והתנאים נראים סבירים למדי. לסיום נמדדת השמלה על ידי דוגמנית בית סינית, ודאי במידה 36 קלאסית של הקהל הישראלי.
לאחר שהדגם אושר, מגיע הייצור ההמוני. חלקו התעשייתי של המפעל ממוקם בצדו השמאלי של הבניין בן שלוש הקומות. הקירות המתקלפים צבועים ירוק ולבן, והרצפה כבר שחורה מרוב שחיקה. בחדר הגזירה, הצעד הראשון בייצור, תלוי שלט מצחיק עם תמונה של איש יורק והכיתוב "נו ספיטינג! " (לא לירוק!).
לחדר זה מגיעים הבדים ובו הם נגזרים בדוגמת הגזרה המבוקשת: קודם הם נפרשים על פני שלושה שולחנות ארוכים באורך ארבעה מטרים ואז נגזרים על ידי תריסר עובדים במסור חשמלי שמחובר בחוט לתקרה.
רעש מכונות התפירה מהחדר הסמוך מתחיל לזמזם. למעלה מ-200 עובדים כבר מחכים לי תחת תאורת פלורוסנט בחדר התפירה הראשון. כולם לבושים חולצות פולו אדומות. בערב ירדנה תצחק ותאמר שזה בטח עודפי ייצור וכי זו הפעם הראשונה שהיא שומעת שיש להם מדים. נו, מה לא עושים בשביל עיתונאי זר, ויותר מזה, עבור הכלכלה הסינית.
חם מאוד. את המחנק בקושי מצליחים לפזר שלושים מאווררי תקרה מקרטעים. בידיים דביקות אני שולף את המצלמה הדיגיטלית ומתחיל לצלם. מיסטר צ'ו מבקש ממני מיד להפסיק. "הוא מבקש שתמתין רגע", מתרגמת לי קארי. הוא מתחיל להתרוצץ במהירות בין מאות העובדים ומבקש גם מאלו שבקצה האולם לשבת לצד מכונת התפירה ולהתחיל לעבוד.
רק כאשר כולם יושבים ופניהם רכונות אל מכונת התפירה ניתן לי האישור לצלם שוב. "זה בטח טוב לכלכלה של סין", אני אומר בחיוך לסקאי, שמחייכת לי באישור חזרה. יעילות, יצרנות, עבודה קשה - גם במפעל נידח בחצר האחורית של שנגחאי חונך אחרון העובדים כי סין בדרך להיות המעצמה הכי חזקה בעולם.
באולם הסמוך ממוקם חדר תפירה נוסף, שני מתוך שלושה. גם כאן חוזר ריטואל הצילומים. מיסטר צ'ו מושיב - אני מצלם. הפעם אני גם קולט אותו מרים פיסות בד קטנות מהרצפה. התדמית חשובה לו מאוד, ולא רק כדי לרצות את מיקה וירדנה מהוניגמן. אני מבקש לשוחח עם אחת העובדות, לנסות לשמוע ממנה מהיכן הגיעה וכמה זמן היא עובדת במפעל. "היא גרה כאן בעיר", אומרת לי קארי. "ועובדת עם מיסטר צ'ו כבר שלוש שנים".
כשיורדים במדרגות האחוריות ריח שתן שעולה מהשירותים מציף את הריאות. אנחנו פונים שמאלה אל חדר הגיהוץ, שם מגוהצת השמלה השחורה שבעתיד תלבש מלאני פרס. כוח העבודה שם הוא בעיקר גברים, שעומדים במכנסי ספורט קצרים ומזיעים מעל מגהץ קיטור. בסיום יתלו את השמלה על קולב ויחברו אליה תג מחיר: 399.99 שקל. משם תעבור השמלה לאריזה בחדר הסמוך, תיארז בארגז קרטון, תועמס על מכולה ותישלח דרך הים אל ישראל.
סוגיית המחיר היא עניין חמקמק. מיסטר צ'ו מספר לי כי את השמלה עולה לייצר שבעה דולרים וחצי. ירדנה מסכימה כי זה בסביבות העשרה דולרים. המחיר הסופי לצרכן המקומי נקבע בשקלול של שכר למעצבים, לגרפיקאים ולאותן מאות ידיים אנונימיות של משנעים ומוכרים וכן של שכר הדירה של החנויות בקניונים ותקציב מסעות הפרסום הבלתי פוסקים. מישהו צריך לשלם על זה. ומישהו גם רוצה להרוויח.
בסטודיו של צלם האופנה יניב אדרי מלאני פרס מסרבת לשחק את תפקיד חייה. בראיונות שהעניקה לתקשורת המודפסת והאלקטרונית היא מתקמצנת בדיבור. "אני מאושרת מאוד עם איתי טיראן", היא תדע לומר ולסתום לכולם את הפה. היא בת 35, יפה כמו מלאך בשמי ברלין וצינית במידה. אין ספק שהיא עושה את הקמפיין עבור הכסף, לא בשביל אג'נדה אופנתית או חיבה עזה למשפחת הוניגמן.
השמלה מוכנה. מעצב השיער יניב זאדה והסטייליסטית בוגרת שנקר גולדי סרוסי כבר מתקינים עבור עדשתו של אדרי את המראה המבוקש: מלאני פרס א-לה אודרי הפבורן ב"ארוחת בוקר בטיפאני".
זאדה מתקין על ראשה נזר, והיא נשכבת פרקדן על ספה עתיקה שמניח אדרי במרכז הסטודיו. בעוד חודש יופץ הקטלוג בחנויות, ובימים אלו הגיעה השמלה אל החנויות. תלויה שם, כמו פריטים רבים אחרים שעשו במכולה את כל הדרך מידיים של מאות עובדים בסין אל הבוטיק הקרוב למקום מגוריכם.
נא להמתין לטעינת התגובות
