פוקסי בראון
ממרלנה דיטריך ועד קארן דנסקי, סטפן בראון הפרוון עטף את כולן במעילים מודולריים. סרט תיעודי חדש מגולל את סיפור חייו ואת הזוגיות בת 40 השנים שלו עם בן זוגו
כך נפתח "סטפן בראון", סרטם התיעודי של הבמאי הצעיר איתמר אלקלעי והתסריטאי ניר שנהב, שישודר בשבת הקרובה (ערוץ 8, 21:50). המילים הנוגעות ללב מגיעות מפיו של אליעזר (לאצי) ראט, שבמשך 40 שנה היה בן זוגו של סטפן בראון, הפרוון הנודע מרחוב אלנבי 99 בתל אביב, שנפטר מדום לב ב-5 באפריל 1990, בגיל 76.
זהו סרט על אהבה. אהבה גדולה שנגדעה טרם זמנה והותירה אחריה אוקיינוס של זיכרונות. אך זהו גם סרט שמגולל את תולדותיה של הקהילה ההומואית בתל אביב, בעידן שבו ארון היה עשוי מעץ ופרוות מפוארות צבעו בזוהרן את בתי הקפה והתיאטראות של העיר.
ולמרות כל הזוהר, מאחורי הבלורית המרשימה של בראון, הפנים העגולים והמחייכים שלו ופרוות הצ'ינצ'ילה שפיארו את חלל הסטודיו שלו במרכז תל אביב, מסתתר עצב גדול נוכח מציאות קשה שעולה בסרט בתיאור מערכת היחסים הסוערת של בראון וראט, שאף נידונה בבית המשפט, לאחר שבראון הוריש לראט את כל הונו. זאת, למורת רוחה של משפחתו.
האם ראט המנוח, שנפטר לפני כשנתיים בגיל 83, היה משרת, כפי שמתארים אותו בני משפחתו של בראון, או דווקא בן זוג נאמן ותלותי, כפי שהוא מצטייר דרך עדשת המצלמה של צלם הסרט איתי נאמן? הפרשנות בעיני המתבונן.
ניר שנהב, 27, היה סטודנט טרי לתסריטאות ומלצר ותיק במסעדת "סטפן בראון", השוכנת בחלל הסטודיו המיתולוגי של בראון המנוח, כשנחשף לראשונה לדמותו האניגמטית של ראט ולזו האקסטרווגנטית של בראון.
"כשאתה עובד במקום עטוף נוסטלגיה כמו זה, אתה שומע לא פעם ממלצרים ותיקים על סטפן, ועולות שאלות רבות", מגולל שנהב את השתלשלות האירועים שהובילו לעבודה על הסרט. "גם אליעזר היה מגיע לאכול מדי פעם,
"מה שהוביל אותנו זה סיפור האהבה שבתחילה נראה לנו ורוד וקסום", הוא ממשיך. "זה סיפור אהבה שהחזיק מעמד 40 שנה. אך לאט לאט נחשפנו לרבדים נוספים בסיפור. בסך הכול, הסרט הוא המסע שעברנו יחד עם הסיפור. התחלנו עם ידיעה מסוימת וליקטנו עוד פרט ועוד מידע, שהפך למורכב ומעניין יותר ככל שהתקדמנו".
ראט הכיר את בראון כאשר זה האחרון כבר היה לאחת הדמויות הנודעות בתל אביב ונשוי לוורה, צעירה שעבדה בחנותו וידעה על נטיותיו המיניות. בראון היה הפרוון של אצולת המדינה, בעוד שראט היה מלצר זוטר במסעדת מלון "רמת אביב".
ההיכרות בין השניים קרתה כשבראון הגיע לאכול באותה מסעדה, מלווה ברעייתו ובזוג חברים, ובין כוסית שמפניה אחת לאחרת, הזמין את ראט לביתו בסיום המשמרת. "היא יודעת עליי הכול", לחש באוזנו. "אם תראה אותה בבוקר, אל תיבהל. היא ישנה בחדר אחר". מאז אותו לילה לא נפרדו השניים והם ניהלו מערכת יחסים גלויה בחברה התל אביבית.
בראון נולד וגדל בברטיסלאבה, כיום בירת סלובקיה ואז אחת מהערים המרכזיות בממלכה האוסטרו-הונגרית. אמו נפטרה בלידתו ואביו גויס כחייל במלחמת העולם הראשונה. "הם נשארו שבעה ילדים, חמש בנות ושני בנים קטנים", משחזרת חוה פונו, אחייניתו של בראון. "הילדות הגדולות חינכו ופרנסו את המשפחה. בעולם ההוא ילדה בת 14 נחשבה למבוגרת. אמא שלי, שהיתה אז בת שבע, היתה מבשלת עבור הילדים.
"הם היו ילדים בלי כלום", היא ממשיכה, "והמציאות היתה קשה מאוד. היה עוני רב, אבל בתקופת המלחמה לאף אחד לא היה הרבה. היה להם גם מאבק מבית, היות שהקהילה היהודית רצתה להפריד ביניהם ולשלוח אותם למשפחות אומנות. כשהם סירבו - הקהילה היהודית כעסה מאוד".
את מקצוע הפרוונות למד בראון בברטיסלאבה מגיסו, כבר כשהיה בן 16. היתה זו תקופת מלחמת העולם השנייה והצבא הסלובקי החל לגייס צעירים מקומיים. כדי להימלט מהגזרה שנפלה על ראשם, החליטו אחיותיו של בראון לשלוח אותו עם אחיו הבוגר לי לארץ ישראל.
בשנת 1938 הוא עלה ארצה במסע שארך חודשיים, וכעבור מספר חודשים פתח את הסטודיו ברחוב אלנבי. "הוא היה עני מרוד. כסף לאוכל לא היה לו", מספרת פונו, "אבל כסף כדי להופיע בבית הקפה הידוע 'פילץ' - היה לו. הוא רצה לבנות לעצמו תדמית של פרוון מצליחן, והוא ידע לעשות את זה. הוא התיידד עם כל המי ומי של ישראל, כולל האצולה הבריטית ונשותיהם".
"הנשים הכי מפורסמות וכל אנשי החברה הגבוהה של תל אביב היו מגיעים אל פתח הסטודיו", מספרת מלכה איווניר, שעבדה לצדו של בראון במשך 34 שנה, תחילה כתופרת ובהמשך גם כתדמיתנית. "שחקן הקולנוע דני קיי, פולה בן-גוריון, שהיתה נכנסת לבית המלאכה ושואלת 'בנות, מה אתן עושות?', והיתה משאילה פרוות לנסיעותיה הרבות לאירופה. משה דיין היה קונה לנשים שלו פרוות וגם לאה רבין, שהיתה עושה לאדון בראון הרבה בעיות".
אילו בעיות?
"עזוב, לא לעיתון".
"מהתיאטרון היו כל השחקניות הגדולות", ממשיכה איווניר, "חנה רובינא, חנה מרון וגילה אלמגור, שהיתה רובצת בסטודיו. היא היתה אז מאוד צעירה ואהבה את סטפן". "גם ורה ויצמן היתה מגיעה רבות לסטודיו", מוסיפה פונו ומחזקת את דברי קודמתה. "וכמובן, רות דיין, שהיתה מיודדת עם סטפן, והשחקנית גילה אלמגור, אז ילדה צעירה".
"אתה מתבלבל", מצננת אלמגור בתגובתה בשיחה טלפונית מביתה בתל אביב. "לא קניתי אצל סטפן בראון מעיל פרווה מעולם, ולא ביליתי עימו יום אחד בחיי".
כך או כך, לסטודיו של בראון הגיעו גם כוכבות בינלאומיות כמו מרלנה דיטריך, אליזבת טיילור וסופיה לורן, שהרחיקו עד ישראל כדי להתחכך בפרוותיו של ההונגרי הנודע, ששמו הלך לפניו בכל רחבי תבל.
הן חצו גבולות כדי להתעטף בפרוות הליאופרד, הצ'ינצ'ילה, השועל והמינק בגזרות המתקדמות של בראון, על אף שמחיריהן החלו ב-3,000 דולר והגיעו עד לסכומים של 15,000 דולר למעיל. על מנת לסבר את האוזן, השכר הממוצע באותה תקופה היה שלוש לירות בחודש. איווניר מספרת שהתמחות הסטודיו היתה בבניית מעילים מודולריים, שהתפרקו למספר פריטים באמצעות רוכסנים. למשל, מעיל פרווה ארוך, שחלקו העליון שימש גם כז'קט בולרו קצר וחלקו התחתון - כחצאית פרווה או כשכמייה.
"כשהוא היה שם עלייך פרווה הרגשת שהפרווה אוהבת אותך", מסבירה בסרט הדוגמנית אילנה אס. "באופן שבו הוא היה שם אותה ומסדר את הצווארון, הרגשת כמו האחת והיחידה". " לכל מי שהיתה נכנסת לחנות ישר הוא היה אומר 'איי לאב יו, איי לאב יו' ומעניק נשיקות וחיבוקים. כך הוא היה קונה אותן", אומרת איווניר.
להצלחתו ברחבי העולם, היהודי בעיקר, תרמו מסעותיו הרבים עם המעצבת המיתולוגית לולה בר. השניים היו מסיירים בקהילות היהודיות של אירופה, דרום אפריקה ואמריקה, מקיימים תצוגות עבור נשות החברה המקומיות ושבים ארצה. אז גם החלה הצלחתו לנסוק.
שנות ה-50 וה-60 היו ימי התהילה של בראון, שהצליח לעשות את זה בגדול במדינה הנשלטת על ידי חמסינים, ובתקופה שבה פרווה נחשבה למותרות. "הוא ולולה היו עושים תצוגות משגעות", נזכרת הדוגמנית לשעבר קארן דנסקי. "אני הייתי מדגמנת להם רבות. הוא תמיד אהב להציג את הפרוות שלו על דוגמניות בעלות מראה קלאסי. כמוני. הוא תמיד קרא לי 'הנורדית שלי'. העריץ אותי. כינה אותי 'דיווה', ולפעמים גם גרייס קלי, כי אנחנו מאוד דומות".
קופי. את יכולה להגדיר איזה טיפוס הוא היה?
"הוא תמיד אמר לי שאני מושא להערצה של אנשים מסוגו".
את מתכוונת להומואים?
"כן, כמו צלמי האופנה פיטר הרצוג או סמי בן גד, שתמיד אמרו לי שאני דיווה. אני עד היום מנסה לנתח פסיכולוגית למה גייז מעריצים אותי".
צריך באמת לבדוק את זה אחת ולתמיד. נחזור לסטפן. איזה טיפוס הוא היה?
"אדם אריסטוקרט ומפונק. הוא תמיד היה יושב בקפה 'גינתי ים' בשעה חמש אחר הצהריים, שם היו מנגנים מוזיקה קלאסית ואופרטות. וזה מפתיע, כי הוא בכלל לא הגיע ממשפחה אריסטוקרטית. אני הגעתי משושלת אצולה איטלקית, אבל הוא? הוא בעיקר אימץ לעצמו גינונים של בני אצולה".
"הוא מאוד הקפיד על דימוי", ממשיכה פונו. "הוא רצה שהדלתות ייפתחו בפניו בכל מקום. רצה להיות וי-איי-פי והוציא הרבה מאוד כסף כדי לזכות במעמד הזה. למשל, היה רוכש כרטיסים לפילהרמונית, אבל רק לערבי הגאלה. זאת היתה התפישה שלו. כל מה שנפתח בתל אביב, כל מה שהיה צריך לתרום לו - הוא היה שם".
אבל גם אם מתעלמים מהדרינקים בפואייה של "היכל התרבות" ושל תיאטרון "הבימה", אין ספק כי אישיותו יוצאת הדופן ומלאת הכריזמה של בראון מגנטה אליו אנשים רבים. ראיה מרכזית לכך היא העובדה שכל המרואיינים בכתבה חזרו על אותו המשפט: "לא אומרים לא לאדון בראון". " הדבר הכי משמעותי שהדהים אותי", משחזר אלקלעי את העבודה על הסרט, "הוא האחיזה של סטפן בחיי האנשים סביבו. הוא היה שתלטן עם קסם. הוא היה זה שהחליט מה לעשות ואיך לעשות".
מה היה סוד הקסם שלו?
"הוא היה לידר, איש שסחף אחריו אנשים רבים, וזה מורכב ממספר דברים. הוא היה אלטרנטיבה מבחינת סטייל, כיוון שהביא את אירופה לכאן ממקום מאוד אקסטרווגנטי ומכר לאנשים משהו נוצץ, הוליווד. מצאנו גם קטע וידאו ישן שלו עם סאונד, וכשאתה שומע את הקול של האדם הזה, זה קול חזק, עם נוכחות, מלא פאסון".
"כולם מדברים עליו ממקום של הערצה מטורפת", מוסיף שנהב. "כל האנשים והנשים שהיו קשורים לסטפן ראו אותו כגבר מספר אחת בחייהן. מה שסטפן אמר - זה מה שהיה קובע, גם אם הבעלים של הנשים אמרו משהו אחר. סטפן היה דמות מרכזית בחיים שלהן".
"עד היום אני קוראת לו אבא שלי", מודה איווניר. "הוא היה איש טוב, עשיר, גבוה, יפה, עם בתים יפים. נתתי לו כבוד. והיה כבוד הדדי. הוא היה כמו אבא טוב". "אם באת אליו עם בקשה מסוימת, הוא מעולם לא אמר לא", מוסיפה רינה עבדי, שעבדה אצל בראון מגיל 14 כשליחה, למשך תריסר שנים. "כשהייתי צריכה לצאת מהעבודה חצי שעה קודם, כדי להוציא את בתי הבכורה מהגן, לא היתה לו עם זה שום בעיה".
"הוא היה אדם נדיב", מוסיף אלקלעי. "היום לכסף יש משמעות אחרת, אבל בתקופה ההיא זה היה שווה ערך להישרדות. אם זה היה אליעזר, שאותו הוא אסף אליו, ואם היו אלה כל האנשים שעבדו אצלו או קרובי משפחתו, שאותם הוא אסף ישר מהנמל אליו הביתה במקום למעברות".
כך הוא עשה, למשל, כשחוה פונו והוריה הגיעו ארצה בשנת 1949. אחרי שהסתיימה מלחמת העולם השנייה, בשנת 1946, הגיע בראון לברטיסלאבה לשכנע אותם לעלות ארצה. באותו ביקור הוא גם גילה ששתי אחיותיו ואחיינו הצעיר נספו בשואה.
שנתיים לאחר מכן, הוא שב על מנת לשכנע את אחיו הנותרים לעלות לארץ. פונו עדיין זוכרת את דירת שני החדרים הזעירה שלו, שהיתה באחת הסמטאות מרחוב ארלוזורוב בתל אביב. "חדר אחד למשפחה שהגיעה וחדר אחד עבורו", היא אומרת בעיניים מלאות דמעות ומקנחת את אפה בשקט.
אישיותו הדומיננטית של בראון צרובה בזיכרונן של כל הנשים שהיו בסביבתו. "הוא היה עבורן מגשים החלומות", אומר אלקלעי. "עיצב עבורן זהות באיזשהו אופן. העניק להן ייחוד - למה הן כן ואחרים לא".
"הן עשו איתו דברים שלא עשו עם אף אחד אחר", מוסיף שנהב, "כמו לנסוע במכונית שלו עם הגג הפתוח ברחובות תל אביב". גם פונו מספרת בסרט שכנערה היא היתה הולכת ביום לבית הספר בבגדי חאקי, ובערב היא הלכה לאופרות לבושה במינק. אך גם בעולם האגדות לא הכול יפהפה ומושלם.
למרות שאהב את הדוגמניות שלו צנומות, אריסטוקרטיות ומלאות זוהר, בן זוגו של בראון היה ההפך הגמור. ראט היה איש גמלוני, קצת מכוער אפילו, ועבד נרצע שחי על מנת לספק את צרכיו של מר בראון.
"אליעזר מעולם לא היה במיטה של סטפן", אומרת פונו נחרצות. "זהו שקר גמור. זה שאליעזר היה שם תמיד, זה נכון. לסטפן היה פעמון והוא היה מצלצל בו גם בחמש לפנות בוקר ומבקש ארוחת בוקר. ואליעזר היה קם. הוא היה משרת. הוא גם היה מה שמכנים באנגלית 'פימפ' (סרסור), הוא היה מביא לסטפן את הגברים".
אז בעצם אליעזר המציא הכול?
"עם אליעזר היה לו סיפור אהבה לפני שהוא קיבל שחפת. אבל ברגע שאליעזר חלה בשחפת - סטפן התנתק ממנו. סטפן לא היה נוגע בבן אדם חולה, וכשאליעזר חלה אני נאלצתי ללכת לבקר אותו בבית החולים".
אז אליעזר היה רק זה שמגיש לו את הנעליים בבוקר?
"את אליעזר הוא לא לקח לשום מקום. הגברים שסטפן היה מסתובב איתם היו אנשים אלגנטיים משווייץ, הונג קונג, טייסים משבדיה. היה לו חבר טוב בעל מעמד מהאו"ם בניו יורק. איתו הוא הלך לכל מקום. אליעזר נשאר בבית, כמו משרת".
"פסיכולוגית זה מאוד ברור", מסכם אלקלעי. "סטפן בראון עסק בפנטזיות ובהגשמתן. ההרגשה שליוותה אותי בארבע שנות העבודה על הסרט, היא שהאסתטיקה שלו היא אינהרנטית לנשמה. זו לא סתם סגידה ליופי, אלא ערך אמיתי. וכמו כל פנטזיה, גם זה קצת בלתי ניתן להשגה. אליעזר היה המשרת שמנקה את ה'חרא' של המאסטר, האיש שהיה הכי קרוב אליו. זה גם מה שאפשר לבראון לשלוט בו. כיוון שאליעזר לא היה יפה, לבראון לא היתה סיבה להעריץ אותו".
"סטפן בראון", יום שבת, ערוץ 8, 21:50
נא להמתין לטעינת התגובות
