עשתה להם בית ספר - תל-אביב

עשתה להם בית ספר
הרבה לפני שנשים דעתניות חשבו לשרוף חזיות יצאה טוני הלה לשחיות בעירום, ואף חיה, רחמנא ליצלן, עם מנקה רחובות שהיה צעיר ממנה מבלי שיינשאו. כל אלה לא הפריעו לתלמידים ולהוריהם להעריץ את המייסדת והמנהלת הראשונה של תיכון חדש, שחינכה לערכי ההומניות והליברליזם. 44 שנים לאחר מותה החליטה העירייה לקרוא רחוב על שמה. לטוני לא מגיע רחוב, מגיעה לה עיר, אומר תלמידה, הסופר יורם קניוק

הילה קובו , 25.12.07, 11:39

טוני הלה
צילום: רפרודוקציה: הילה

בסך הכול חיפשתי כמה מילים מכמה בוגרי תיכון על אודות מנהלת אחת, שבקרוב ייקרא ביפו ליד שדרות ירושלים רחוב על שמה. בסך הכול חיפשתי כמה מילים. ומצאתי סיפור גדול על אישה חלוצה שעלתה לארץ לבדה על אף התנגדות אביה, על אישה שמעולם לא ילדה, אך היו לה מאות ילדים, על אישה שבחרה להיות מחנכת ודמותה, גם אחרי עשרות שנים, צרובה עמוק בזיכרונות תלמידיה. ואולי - כשמדברים על מייסדת "תיכון חדש" טוני הלה - המילה "סיפור" היא קטנה מדיי, לא מספקת. המילה "אגדה", יסכימו בוגרי בית הספר, תתאים כאן יותר.

"רוחה של אומה נמדדת על פי רוחן של הנשים שבה", נאמר פעם, וטוני הלה, כמו התלמידים שהעמידה אחריה, הם ראי ראוי לאומה העברית המתחדשת: על נשיאת בית המשפט העליון, דורית בייניש הותירה רושם בל יימחה, את המנצח דניאל ברנבוים הכריחה לעשות בגרות על אף גאונותו המוזיקלית, הפרשן ואיש הטלוויזיה אהוד יערי התחיל את הקריירה במגמת המזרחנות שפתחה, ואייל מגד ועלי מוהר היו עורכי בטאון בית הספר שהקימה. אין תחום בולט כיום בישראל - אקדמיה, תרבות, משפט או עסקים - שלא ניתן למצוא בו בוגר או בוגרת של "תיכון חדש", שלא ניתן למצוא בו תלמיד של הלה.

"לטוני לא מגיע רחוב, מגיעה לה עיר", אומר השבוע בהתרגשות הסופר יורם קניוק, תלמידה של טוני, שהיה מקורב אליה במיוחד. "היא הייתה שייכת לקבוצת עילית של אינטלקטואלים בגרמניה, והפכה לאחת המהפכניות הכי גדולות בארץ בתחום החינוך. אנשים באמת גדולים יצאו מבית הספר הזה שהיא ניהלה. איני יודע אם היו יוצאים כך מבית ספר אחר".

"תיכון חדש" הוקם בשנת 1937 במבנה צנוע ברחוב הירקון בתל אביב ביוזמתה של חבורת מורים אידיאליסטים (ביניהם ד"ר אברהם אפרת, אהרן אבני, מאיר בלוך ובתיה שטרן-יבין). הרוח החיה בחבורה הייתה טוני הלה, כבר אז בעלת ניסיון רב בחינוך, שנעשתה למנהלת הראשונה לצד ד"ר אהרון ברמן. מאז ועד יומה האחרון, במשך 27 שנה, ניהלה הלה את התיכון ועיצבה את אופיו או כפי שמגדיר זאת קניוק: "המוסד הזה היה יצוק בדמותה אחוזת התזזית".

הלה, אישה צעירה עם מבטא יקי כבד, ביקשה להקים בית ספר ברוח אחרת, חדשה. מכאן שמו. בית ספר שלא יהיה בו מרוץ ריקני אחר ציונים, שישים את יהבו לא על הישגים אלא על שיפור האישיות, שיטפח ערוץ תקשורת פתוח בין מוריו לתלמידיו. "באותה תקופה לא קראו למורים בשמם הפרטי. אבל לה כולם קראו טוני. לא היו לה גינוני כבוד או דיסטנס", מספר אחד הבוגרים.

התיכון היה ספוג בערכי תנועת העבודה ודחף את תלמידיו למעורבות בחיי היישוב. ילדיהם של מנהיגי הפועלים (משה שרת, דב הוז, משה דיין, מרדכי נמיר, שמעון פרס, עזר ויצמן ועוד) אף למדו בו. בני המחזורים הראשונים, כיום גימלאים, מספרים כיצד היו נוסעים בחופשים לעזור בקטיף בקיבוצים, כיצד עודדה אותם ההנהלה להצטרף אל גדודי הנוער של "ההגנה", כיצד נשלחו לכנסים בראשות נשיא המדינה העתידי, ד"ר חיים ויצמן, אשר יצא בהם נגד הפעילות האלימה של האצ"ל והלח"י.

מאוחר יותר, כשכבר עמד בית הספר במשכנו ברחוב דרך נמיר, היו תלמידיו חניכי תנועות נוער, רובן ככולן בעלות גוון ציוני-סוציאליסטי. לבית הספר אף התקבלו חברי תנועת הנוער הקומוניסטית הישראלית ("בנק"י") שהוקעו מכל מוסד אחר בעיר.

בבית הספר לא הונהגה תלבושת אחידה. רק בימי שישי הגיעו התלמידים עם חולצות תנועת הנוער, ומי שלא השתייך לכזו - עם חולצה לבנה. על אף היעדר קוד לבוש, ולהבדיל מימנו, שרתה הצניעות במוסד. "ראינו את עצמנו כממשיכי דור הפלמ"ח", מספרת זמירה גרמן, בוגרת משנות ה-60. "לא היינו מרדנים. רק מעטים שמעו בחשאי את אלביס פרסלי, הביטלס או פול אנקה. אז ברור שגם היינו לבושים בפשטות - הבנות בחולצה לבנה עם רקמה תימנית, הבנים בחולצה רוסית. אוי ואבוי אם היינו מגיעות עם גרבי ניילון, נעלי עקב או מחשוף שהיו מאפייני הבנות בחברה הסלונית".

לצד עידוד המעורבות והעשייה, הדגישה הלה את חשיבות ההשכלה. יעלה שמיר, ילידת 1927 והיפהפיה של מחזור ה', נזכרת: "אני עדיין יכולה לראות בדמיוני את האישה הקטנה הזו הולכת בין שני טורי הספסלים קדימה ואחורה. 'אתם יודעים מה לנין אמר?' היא הייתה שואלת. 'לנין אמר שצריך ללמוד, ואז הייתה מפסיקה לרגע, 'וללמוד' - ושוב מפסיקה - 'וללמוד'".

תיכון חדש. ''אוי ואבוי אם היינו מגיעות עם נעלי עקב או מחשוף' צילום: אריק סולטן

ללמוד או לשיר במקהלה?

הלה הייתה נאורה ונועזת ולא הפסיקה לחדש. היא הכניסה לתוכנית הלימודים את שירתם של נתן אלתרמן ולאה גולדברג, קבעה את השפה הערבית כחוג חובה ושמה דגש נכבד על מקצועות הרוח והאמנויות. בניגוד לנעשה בשאר בתי הספר במרחב, הלה החליטה שגם תלמידי המגמה הריאלית בבית ספרה ילמדו ספרות, היסטוריה ואמנות. שמיר: "הכול אצל טוני היה חי ומלא תשוקה. כשהיא לימדה היסטוריה היא הייתה מתארת את הדמויות באופן אישי כל כך עד שדמיינת שאת נמצאת שם. עד היום אני זוכרת איך היא הזמינה אותי לביתה לבחינה בעל פה בהיסטוריה. היו בדירה שני חדרים ובהם רק ספרים".

ביוני 1939, בשיאו של משטר הנאצים הדורסני באירופה ובזמן "המאורעות" בארץ, כתבה הלה המנהלת לתלמידיה: "בתקופה קשה זו, בה נרמסים ברגל כל האידיאלים של ההומניזם, של שוויון, צדק ואהבה, רוצה המוסד להעמיד במרכז העניינים את הלימודים ההומניים ותולדות הרוח של עמנו ושל כל העמים. יראו התלמידים את אידיאלי הטוב והנעלה שבתולדות האנושות, יבינו את התפתחות המדעים ההומניים והריאליים, יכירו את המאמצים שעשו הכוחות המעולים לשם שכלול האנושות במשך כל תולדותיה".

הלה האמינה כי על כל תלמיד לבטא עצמו בכל דרך שהיא - בציור, במוזיקה, בתנועת הנוער. "יום אחד היא אמרה לי: 'את צריכה להשתפר במתמטיקה אבל אני שומעת שאת שרה במקהלה וזה לא פחות חשוב', מספרת אחת הבוגרות, ואילו הנשיאה דורית בייניש מעידה: "את האהבה לאמנות ספגתי ממנה. ההתפעלות בה עמדה טוני מול תמונת ראשה של נפרטיטי הריצה אותי שנים אחר כך לראות את המקור במוזיאון האגיפטולוגי בברלין".

אחייניתה של הלה, עליזה תיבון (אמו של תת אלוף נועם תיבון, מפקד צה"ל ביו"ש) מספקת זווית נוספת לחדשנותה של המחנכת הדגולה: "בחופש גדול אחד הגיע אליה תלמיד כיתה י"א וסיפר לה על אהבה אפלטונית שלו. כשסיים לדבר הביטה בו טוני ושאלה: 'באיזה חודש היא?'. התלמיד היה המום. אבל טוני הייתה פתוחה לכל, אז גם מין לא היה טאבו אצלה", אומרת תיבון.

הלה נולדה בשנת 1890 למשפחה יהודית מתבוללת בעיירה קטנה בפרוסיה המזרחית. כאשר אביה השופט, קספר הלה, לא התקדם בסולם הדרגות של משרתו, הוא נסע לשר המשפטים בברלין ושאל לפשר הדבר. "אדוני - אם תתנצר - כל העולם לפניך", הייתה תשובתו הישירה והבוטה של השר.
אשתו הראשונה של קספר (אשר נישא לשלוש אחיות בזו אחר מותה של זו) תמכה בהמרת הדת שתסייע לקידום, אך האב החליט לדבוק במורשתו. "אם אתנצר, לא אוכל להסתכל לעצמי בעיניים כשאתגלח כל יום", אמר.

בהמשך עברה המשפחה לברלין. הלה ואחותה היו חברות תנועת הנוער הגרמנית "ונדרפוגל" ("ציפור נדוד") אשר שימשה מודל לכל תנועות הנוער הציוניות. "זו הייתה תנועת נוער רומנטית שסגדה לגוף האדם ולטבע. בהשראתה של טוני, אמא שלי והיא היו הולכות עירומות ביער או שוחות בעירום. זה מצחיק שמתייחסים לשנות ה-60 של המאה ה-20 כאל עידן שריפת החזיות, כי אמי ודודתי הורידו את המחוכים ואת החזיות כבר בתחילת המאה", מוסיפה תיבון.

הלה למדה באוניברסיטה ובסמינר גבוה למורים ולאחר מלחמת העולם הראשונה השתלמה בפריז. כשחזרה לברלין התוודעה לחוג ציוני שעם חבריו היו גרשום שלום, זלמן שז"ר, לימים נשיא המדינה, וארנסט סימון. המפגש עורר בה שאיפות התיישבות, אך אביה, שכל חייו ביקש להוכיח כי ניתן להיות יהודי וגרמני, ראה בעלייה ארצה את קריסת חזונו. למרות זאת, בשנת 1925 עלתה הלה בת ה-35 לארץ ישראל והתיישבה בירושלים, שם לימדה בסמינר הדתי לבנות "המזרחי".

טוני הלה (משמאל), אחייניתה עליזה תיבון וילדיה צילום: רפרודוקציה: הילה קובו

אין לימודים, אלטלנה בוערת

רוח המוסד ההוא לא תאמה את השקפת עולמה והיא עברה לתל אביב, האחות הצעירה והתוססת של עיר הקודש. בתל אביב התגוררה ליד הים אצל ידידה, המורה מאיר בלוך. בהמשך עברה לדירה ברחוב דב הוז, שם חיה עם בן זוגה הצעיר ממנה, גוסטב שטינשניידר, בן למשפחת חוקרים מפורסמת בגרמניה. הוא, לעומת זאת, היה מנקה רחובות.

רק שש שנים לפני מותה, כשהייתה בת 68, נישאו השניים רשמית. "העובדה שאני גב' הלה-שטינשניידר מעולם לא שינתה לי. רק רציתי שייהנה מהפנסיה שלי", כתבה מאוחר יותר למשפחתה. "גוסטב היה אדם מיוחד, איש משכיל ומוכשר מאין כמוהו. אבל הוא היה לא יוצלח כזה, לא שאפתן. איש אשכולות שלא התמקד בשום דבר", מספרת תיבון.

בעזרת קשריה של הלה עם זלמן שז"ר היא סידרה לבן זוגה את המשרה בשירותי הניקיון של העיר. "אבל גם אז לא היו לו אורחות חיים מסודרות. היה הולך לעבודה בארבע בבוקר וכל היום למחרת מנסה לישון. היו לו חיים די מטורפים", מסבירה בת האחות. התלמיד יורם קניוק בילה הרבה עם גוסטב. בלילות הם ניהלו שיחות פילוסופיות ובבקרים התייצב קניוק ללימודים. כשראתה אותו המנהלת במסדרון שלחה אותו לביתו. "את יום הלימודים שלך - כבר עשית", אמרה.

עליזה תיבון, למה היא ושטינשניידר לא התחתנו קודם לכן והקימו משפחה?
"אני חושבת שהוא לא היה הטיפוס המתחתן. אבל זה לא משנה כל כך, כי הם נפגשו כשהיא הייתה כבר בת כמעט 50 ולא יכלה ללדת", מסבירה האחיינית, שאר הבשר היחיד של הלה כיום.

היא הייתה הטיפוס המתחתן?
"נראה לי שכן. כאב חייה הוא שלא היו לה ילדים משלה, לכן ראתה בי ובאחי כילדיה. היא בעיקר לקחה אותנו, הירושלמים, לאירועי תרבות בתל אביב. אבל גם תלמידי התיכון היו במידה רבה הילדים שלה. 'כולם היו בניה' זה משפט שכמו נכתב עליה. היא הייתה מסורה להם, ידעה עליהם כל פרט והשקיעה בהם את כל מרצה".

עדות ליסודיות של הלה, לחשיבות שייחסה להיכרות עם כל תלמיד, היה פנקס שחור וקטן, ממנו לא נפרדה. הכול היה כתוב בו. שמות התלמידים, ההיסטוריה האישית של כל אחד, מי חולה, מי חסר, מה צריך להשלים. "ביום הראשון שלי בבית הספר טוני ניגשה אליי, הצביעה ואמרה: 'את אחותה של נטע בודנקין'. אחר כך היא שאלה: 'ומה שלום אבא שלך, אליעזר?' היה לה פשוט זיכרון פנומנלי ויחס אישי לכל אחד", מספרת הבוגרת השופטת מיכל רובינשטיין, סגנית נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב.
מסמך מרגש נוסף שהותירה אחריה הלה (את מסמכיה וספרי האמנות שלה הורישה לבת אחותה. זו העבירה אותם לארכיון לחינוך יהודי באוניברסיטת תל אביב, ה"ק), הוא יומן בית הספר שניהלה מראשיתו, בו שרבטה הערות קצרות על אירועי היומיום.

מעלעלים ביומן ורואים היסטוריה. ב-14.5.48 כתוב בדיו אדום: 'הוכרזה המדינה'; ב-22.6.48,יום עגינתה של אלטלנה מול חופי תל אביב, כתבה הלה: "בית ספר סגור בקשר לסכסוך עם האצ"ל", ובהמשך: "אין לימודים, האוניה בוערת". מסביב הארץ סערה אבל הלה ניהלה בית ספר.

עליזה תיבון, אחייניתה. ''כאב חייה הוא שלא היו לה ילדים משלה' צילום: הילה קובו

מגמה מיוחדת לדליה רבין

הלה הקדימה את זמנה. בוודאי את תפיסות הפמניזם בארץ ישראל. היא הייתה מטיילת המון. היא ביקרה בתאילנד ובקמבודיה. לפני מלחמת העולם השנייה היא נסעה לנופש בלבנון. היא כאמור, חיה שנים עם גבר מבלי להינשא לו ומימשה את כל הקלישאות של רווקות תל אביביות במאה ה-21. רק שהיא נולדה במאה ה-19. בין בוגרי בית הספר ניתן למצוא גם רשימת נשים בולטת. "הושפעתן מאיזו עוצמה נשית שהיא שידרה?" אני שואלת בוגרת קרייריסטית.

"עוצמה ודאי הייתה לה. נשית? בטוני לא היה שום דבר נשי", היא עונה וממשיכה: "היא נורא אהבה את יוון הקלאסית. באמצע שיעור הייתה פתאום נעמדת על כיסא ושואלת: 'נכון אני דומה להלנה מטרויה?' ואנחנו נאלמנו דום כי שום דבר בה לא הזכיר שום הלנה". ובאמת, טוני הלה לא הייתה יפהפיית הדור. העיתונאית יעל פישביין חתמה זאת כך: "אישה קטנה, צמוקה, כמעט גמדת. לבושה ברישול, מוזנחת. פנים חרושי קמטים. אף מקומר, לסת תחתונה שלוחה קדימה, שיניים בולטות. מכוערת להפליא".

חזות של "אנטי-גיבורה", אבל הכי גיבורה שיש. כמעט כל בוגריה מספרים בלהט על החותם שצרבה בהם ומדקלמים את משפטיה בעברית הקלוקלת שהיתה שגורה בפיה. "טוני חיה בנפשי, היא חלק ממני. הדמות שלה, עם הלבוש המרושל והגרביים הלא מסודרות, פשוט נחקקה בנשמה", אומרת שמיר, לימים מנהלת בית ספר בעצמה.

דברים ברוח דומה אומר הסופר אייל מגד: "טוני הלה הנחילה לי את רעיון הקיום הדו לאומי בארץ ישראל. הרעיון הזה מצליח לשרוד אצלי כבר 45 שנה, אז זה יכול לספר לך משהו על כוח ההנחלה שלה, הדבר הכי חשוב שנחוץ למורה. אני אגוז קשה, אבל טוני פיצחה אותי". חבר הכנסת חיים אורון (מר"צ) והפרשן לענייני ערבים אהוד יערי פוצחו גם הם. אורון: "הלה היא אחת הדמויות שהשפיעו עליי ביותר בצעירותי ומבטאת עבורי את עולם הערכים של המאה הקודמת – הומניזם, ליברליות וציונות. אני זוכר איך כשפעם קיבלתי 7, והיא אמרה שזה הציון הכי טוב שאפשר לקבל, כי 8 זה המורה, 9 זו המנהלת ו-10 זה אלוהים". יערי: "טוני הלה הייתה גיבורת נעוריי. היא קיבלה אותי לבית ספרה לאחר שהיו לי בעיות בתיכון אחר בעיר, והציתה בי את האהבה לשפה הערבית. לולא הדרכתה וחוכמתה הייתי נושר מבית הספר. כל התלמידים אהבו וכיבדו אותה, ואני מופתע שרק כעת מנציחים את תרומתה העצומה".

לא רק הערצה חוו תלמידיה של הלה. לעתים הם חששו ממנה במקצת. בכל זאת, היא לא הייתה פשרנית ודרשה משמעת. "לפעמים היא הייתה שומטת ממחטה מידה ופונה לתלמיד שישב בשורה הראשונה בשאלה: 'איך בחור כמוך לא מתכופף ומושיט למורה שלו ממחטה שנפלה?", מספרת בייניש.
גם הלה העידה על עצמה כשאמרה בעבר: "בחמישית מפחדים ממני, בשישית שונאים אותי, בשביעית מתחילים קצת להבין אותי, ובשמינית, כשכבר מבינים, צריכים לעזוב".

בשנות חייה האחרונות של הלה הלך משהו לאיבוד. רוביק רוזנטל, הסופר והעיתונאי ("מעריב"), בוגר בית הספר בשנת 1963 מספר: "היא הייתה טיפוס מארץ הטיפוסים. הייתה מביאה תמונות לשיעור תולדות האמנות, תולה על הקיר, מתחילה לדבר, ופתאום צועקת: 'אה! אתם לא רואים כמה זה יפה!' ידענו שהיא מנהלת ענקית אבל זה פחות התבטא בחיי היומיום שלנו כי היא כנראה כבר איבדה סבלנות והתעייפה".

גם רוני מילוא, שסיים את בית הספר בשנת 1967 ("אולי בגלל זה עברתי את בחינות הבגרות, כי הייתה מלחמה ולא הקפידו"), מדבר על הלה באופן מסויג. "היא לפעמים הייתה בוטה ולא בררה את מילותיה. כשהייתי בשישית ונבחרתי ליו"ר מועצת התלמידים, טוני נכנסה לחדר והרימה את הקול: 'איך זה בחרתם את החרותניק הזה ליושב ראש?!' אז אחד התלמידים ענה לה: 'את לא תגידי לנו את מי לבחור. זו את שלימדת אותנו שפה זה דמוקרטיה!'".

מי שלא הספיקה ללמוד אצל טוני הייתה הנערה דליה רבין, בתה של בוגרת בית ספר נוספת, לאה שלוסברג (רבין). "אימא הייתה קשורה מאוד לטוני. חלומה היה שנכיר זו את זו. כשסיימתי את בית הספר "צהלה", חברותיי רצו ללכת לתיכון שלומדים בו צרפתית, ובתיכון חדש רק למדו ערבית", היא מספרת. "אימא באה אליה והסבירה: 'דליה רוצה לבוא לכאן אבל לא בלי חברותיה'. הלכה טוני ופתחה במיוחד מגמת צרפתית. בסף לצערי לא פגשתי אותה כי היא נפטרה חודש לפני תחילת השנה".

טוני הזדקנה. בעיות הלב שסבלה מהן, אשר החלו עוד בצעירותה, הלכו והחריפו. בשנת 1964, במהלך שנת הלימודים, אושפזה. כעבור חודשיים נפטרה. גיליון מיוחד של בטאון בית ספר עליו חתום עלי מוהר ז"ל, הוצא לזכרה. בו גם פורסם מכתבה האחרון אותו כתבה ממיטת חוליה. מכתב לתלמידיה, ילדיה.

דורית בייניש. ''את הקיטוב וההקצנה בחברה גם היא לא צפתה'' צילום: ענת זכאי

יפו? זה הכי מתאים לה

תהליך הנצחתה של הלה ארך זמן רב. לפני מספר שנים, ביקשה עליזה תיבון מוועדת ההנצחה של עיריית תל אביב, להנציח את זכר דודתה. "זה לקח זמן רב. פניתי לוועדת השמות עוד כשמילוא היה ראש העירייה, אבל כנראה שזה הקצב שלהם", היא אומרת בכאב. "היום אנחנו שמחים על ההנצחה כי היא באמת עשתה רבות בשביל תל אביב". עם זאת, תיבון "אינה משתגעת" על המיקום שנבחר לרחוב – ביפו. מדובר ברחוב 3071, סמוך לשדרות ירושלים. "הייתי מאוכזבת במידה מסוימת כששמעתי על כך. זה בכל זאת לא רחוב גדול ולא הרבה אנשים מגיעים לשם, אבל זה מה שיש", היא אומרת.

לדעת רוני מילוא מיקום הרחוב הולם את דמותה של המחנכת: "מבחינת החזון של טוני המיקום בהחלט נכון. היא הרי דגלה בדו קיום ובחיי שיתוף". גם מנהלת בית הספר הנוכחית, חיה שוהם, גאה: "עד היום כשאני משווקת את בית הספר בפני תלמידים חדשים, אני מדברת על רוחם של טוני והמייסדים. זה כבוד גדול לבית הספר שקראו רחוב על שמה".

השופטת בייניש כתבה בעבר על שנותיה האחרונות של הלה. "אף שהייתה אידיאליסטית אמיתית, היא הייתה מפוקחת דיה כדי לראות בדאגה את התהליכים החברתיים שהחלו אז, והעמידו בסימן שאלה את עתיד הדרך אשר לה הקדישה את חייה. את המשברים, הקיטוב, הפילוג וההקצנה בחברה הישראלית - גם היא לא צפתה". וקניוק מוסיף: "מאז 1948, כשהתגייסתי לפלמ"ח, לא ראיתי אותה. כשחזרתי ארצה ב-1962 התחשק לי לפגשה. הלכתי לבית הספר וטוני יצאה מהכיתה. פתאום ראתה אותי, לא שאלה כלום וקראה: 'איזה יופי שבאת, תיכנס לכיתה ותספר להם איך היה פעם".

עליזה, איך את רואה היום את הנוער ואת "תיכון חדש", מפעל חייה של טוני?
"ברור שהתיכון היום לא דומה למוסד שהיה אז, שהיה שונה וחדשני לעומת כל המוסדות האחרים בעיר. אבל קשה להשוות. הרי כל חיינו השתנו. הכול אחר, מהיר יותר, הילדים מחויבים פחות, חדורים בפחות רוח הגשמה וביותר אינדבדואליזם".

את חושבת שבכלל אפשר לגעת בהם היום?
"הילדים נגיעים בהחלט. השאלה היא איך. טוני, ברוחה ובאופיה המיוחד ידעה לעשות את זה".