עשר: המושכות בחוטים בסצינת האופנה
מהשלטון של אנה וינטור בווג האמריקני, דרך כתבות האופנה של סוזי מנקס, שחורצות גורלם של מעצבים, ועד לשיתופי הפעולה שמרגרטה ון דן בוש עושה עם מעצבי על. איתי יעקב סוקר את הנשים החזקות ביותר בתעשיית האופנה העולמית
עם זאת, די בהתרשמות כללית כדי לקבוע שלטענה כי נשים מודרות מעמדות כוח בענף אין כל אחיזה במציאות. מה הן בעצם עמדות הכוח בתעשיית האופנה? בראש ניצבים בעלי תאגידי האופנה החזקים, ולצדם המו"לים של מגזיני האופנה הנחשבים.
תחתיהם ממוקמים עורכי המגזינים, עורכי האופנה והעורכים הגרפיים. במקביל להם פועלים אנשי השטח - מעצבי האופנה והעוסקים במלאכת הפנטזיה: צלמים, סטייליסטים, מאפרים ומעצבי שיער.
פרט לכל אלו יש עוד רבים, כמובן, ובהם דוגמנים וסוכנים, מפיקים, יחצנים, משרדי פרסום, תדמיתנים וכו', אלא שלא עליהם אנחנו מדברים. מארג הכוחות השולטים בעולם האופנה מאוכלס היום על ידי בני כל המינים.
נכון, מעצבים גברים עדיין יושבים בראשם של בתי אופנה כלואי ויטון, שאנל ודיור, אבל למולם ישנן לא מעט בעלות עסקים מצליחות: דונה קארן, סוניה ריקל, מיוצ'ה פראדה, ויויאן ווסטווד, שהקימו בתי אופנה חזקים ומשפיעים.
את עמדת העורך במגזיני האופנה מאיישות לרוב נשים ודוגמאות לא חסר: אנה וינטור בווג האמריקני, פרנקה סוצאני בווג האיטלקי, קאטי גראנד בפופ, לוריין קנדי באל הבריטי, או עורכת מארי קלייר, מארי אוריאודן. כולן כפופות אומנם למו"ל ממין זכר, אך הן אוחזות בכוח בל יתואר. ביכולתן לרומם או להוריד בית אופנה או מעצב, ולהכתיב למיליוני נשים בעולם הלך רוח ומגמות אופנה.
עם זאת, ישנם תחומים בתעשייה שעדיין נתפסים כגבריים או כנשלטים על ידי הומואים - צילום, איפור ועיצוב שיער
בכתבה שלפניכם התחקינו אחר הדמויות הנשיות המשפיעות ביותר בעולם האופנה. מעניין לגלות שדווקא בתעשייה המקדשת נעורים והתחדשות עונתית, כמעט מחצית מן הדמויות בכתבה עברו מזמן את גיל השישים.
מדובר בעיקר בנשים האוחזות בתפקידים בכירים בתחומים כמו עיתונות ועיצוב, המצריכים ראייה רחבה וניסיון רב שנים. כמו כן, בהיותן משרות נחשקות במיוחד, הנשים המחזיקות בהן לא ממהרות להודיע על פרישתן. זאת בעוד שבתחומים כמו איפור, צילום ושיער, הנשים הבולטות הן דווקא צעירות, בשנות השלושים והארבעים לחייהן.
עד שיתפוס את מקומן דור חדש של אמזונות כישרוניות, תנו הצצה בנשים שבדרך כזו או אחרת מחליטות היום מה יכילו הארון והטואלט שלכן.
לקראת סופו של סרט הקאלט "השטן לובשת פראדה", אנו מתוודעים למהלך שרקחה מירנדה פריסטלי (מריל סטריפ), העורכת הכול יכולה של המגזין "Runway", זו האחרונה הצליחה לשמור על מקומה במגזין האמריקני, מבלי שתוחלף כמתוכנן בקולגה שלה מעיר האורות, מדמואזל ז'קלין פולה.
דמויותיהן של פריסטלי ופולה מבוססות על זוג עורכות האופנה החזקות כיום בתעשייה: אנה וינטור, 58, מהווג האמריקני וקארין רויטפלד, 46, מהווג הצרפתי, המייצגות שני קטבים: אם וינטור היא הפנים של אמריקה הפוריטנית והלבנה, ומופיעה לרוב חמושה בזוג משקפי שמש כהים, רויטפלד היא השער לרבגוניות האירופית ותמיד תמצאו אותה מצוידת בחיוך מלבב.
מאז התמנתה באפריל 2001 לתפקיד עורכת הווג הצרפתי, שדרגה רויטפלד את המגזין המנומנם למוצר אופנתי, מכתיב מגמות וחדשני. בדיוק כמו שעשתה וינטור, כאשר זכתה בתפקיד עורכת הווג האמריקני בנובמבר 1988. עם זאת, הרקע של השתיים שונה. וינטור הגיעה לתפקיד כשהיא מחזיקה ברזומה מפואר כעורכת במגזינים כמו הווג האנגלי והאוס אנד גארדן. רויטפלד, לעומתה, היתה דוגמנית מדשדשת וסטייליסטית מוכשרת, בעלת ניסיון של 15 שנה, במהלכן היתה אמונה על הסגנון בצילומים לכל ווג אפשרי.
במחצית שנות התשעים עזרה רויטפלד להרים את מותג האופנה האיטלקי גוצ'י, לאחר שהביקורות קטלו את עבודתו של טום פורד, אז מעצב החברה החדש. את השפעתה ניתן היה לראות בקולקציית סתיו-חורף 1996-1995 של המותג, ומאז היא נחשבה לאשת הסתרים של פורד. גם באיב סאן לורן שימשה רויטפלד לפורד כמוזה, ייעצה לו אילו פריטים יצליחו והכניסה את טעמה האישי אל תוך יצירותיו. הוא עצמו אמר עליה בעבר: "היא אחת הנשים בנות המזל שלעולם לא תיראה וולגרית, גם אם תתאמץ".
כוחן של השתיים כעורכות מתבטא גם בהתערבותן ביחסי הכוחות בתעשייה ובקידום המעצבים החביבים עליהן. אלה יזכו אצלן לפרסום נרחב יותר של עבודותיהם, ולעיתים אף יוחדרו לאחד מבתי האופנה הגדולים הודות לפעילות דיפלומטית נמרצת שהשתיים מנהלות עבורם אצל ראשי בתי האופנה הגדולים. עד היום, למשל, נזקפים לזכותה של וינטור זינוקיהם המטאוריים בשנות התשעים של מעצבים כג'ון גליאנו ומארק ג'ייקובס. עם בני טיפוחיה הבולטים של רויטפלד נמנים המעצבים הדי סלימאן וניקולא גסקייה, שזכו לסיקור אוהד במיוחד במגזין.
העובדה כי רויטפלד הגיעה מ"השטח" של התעשייה, בניגוד לוינטור, מתבטאת גם בתפקידה הנוכחי. גם כעורכת, רויטפלד ממשיכה לעשות סטיילינג בחלק נכבד מההפקות ומהשערים של המגזין, חוש אשר מתבטא הן בעריכה הקליפית והעשויה לעילא של הווג הצרפתי, הן בהתמקדות הכמעט גורפת באופנה והן בבחירת הצלמים ובאופיין של הפקות האופנה במגזין.
בווג של וינטור, לעומת זאת, תמצאו לא מעט כתבות מתחומי המשפחה והנשים ואפילו כתבות על גננות ביתית. בכל הנוגע לסגנון הצילומי של המגזינים, בעוד שוינטור השמרנית תכוון את הצלמים אנני לייבוביץ', סטיבן מייזל או פטריק דמרשלייה להפקות מיינסטרימיות יחסית, הפונות למכנה משותף רחב; תקדם רויטפלד צלמים נועזים ומעט פרובוקטיביים כמו טרי ריצ'רדסון ומריו טסטינו, איתם היא גם נוהגת להופיע בתצוגות האופנה החשובות. וינטור, לעומתה, מגיעה לאירועים הללו כשהיא נתמכת בחברה השחור והגדול - כתב החברה אנדרה לאון טאלי. אכן, צפוף מאוד בשורה הראשונה.
העיתונאית הבריטית סוזי מנקס, 64, מצליחה לשרוד בצמרת עולם האופנה מאמצע שנות השישים ועד היום. את דרכה כעיתונאית אופנה היא החלה בלונדון איבנינג סטנדרד ובטיימס אוף לונדון.
החל משנת 1978 עברה לטיימס ומשנת 1988 ועד היום, היא משמשת כעורכת וככתבת האופנה של האינטרנשיונל הראלד טריביון. בעשורים האחרונים פרסמה מנקס גם מספר ספרים חשובים: The" "Knitwear Revolution (הוצאת Penguin USA) על מהפכת הסריגה; "The Royal Jewels" (הוצאת Contemporary Books) על תכשיטי המלוכה הבריטיים, ו-"The Windsor style" (הוצאת Salem House) על האופנה בשושלת ווינדזור המלכותית.
בימים אלו ממש חותמת מנקס עשרים שנות פעילות ביומון הבינלאומי, המופץ ב-180 מדינות, והיא נחשבת בתעשייה כאורים ותומים וביקורתה מעוררת תגובות רבות.
אחת התגובות היותר קיצוניות לביקורות שכתבה היתה זו של מעצב האופנה המנוח ג'יאני ורסאצ'ה, שבתחילת שנות ה-90 החליט להחרים אותה ולהסירה מרשימת המוזמנים לתצוגותיו במשך מספר עונות. "זו גישה ילדותית של אדם שלא יכול להתמודד עם ביקורת", טענה בפני נעה ארבר בכתבה בסגנון מספטמבר 1994. "אני בסך הכול ממלאת את חובתי ואת עבודתי, ומשתדלת לבצע אותה למיטב הבנתי. מעצבים ייפגעו מביקורת לא טובה, אבל הם כמו נהר גדול - ימשיכו לזרום בדרכם".
והיו גם כאלה שהיא דווקא חיבקה, אולי לא באופן גלוי כמו וינטור, אבל מנקס בהחלט לקחה חלק בקידומם של מעצבים כז'אן פול גוטייה, כשעוד נתפס כאוונגרד, כמו גם של קבוצת המעצבים הבלגים, ובראשם מרטין מרג'יאלה, בסוף שנות השמונים ותחילת התשעים. על כך אמרה לארבר כי היא "מעדיפה לשבת על הרצפה ולהילחם לראות דברים מעניינים במקומות נידחים, מאשר לשבת בשורה הראשונה ולראות דברים בנאליים ושגרתיים".
לטובת הדיווחים הכמעט יומיים שלה, היא מדלגת בין בסיסה שבפריז לבין בירות אופנה בינלאומיות אחרות, משוטטת בחללי הסטודיו של מעצבים צעירים ומוכרים כאחת ופוקדת קרוב ל-600 תצוגות אופנה בשנה. לפני כשנה וחצי ביקרה מנקס בישראל, כאן הוענק לה התואר "עמית כבוד" מטעם המכללה לעיצוב שנקר. מדובר בתואר צנוע, בעיקר בהשוואה לתארים האחרים בהם היא מתהדרת: תואר אצולה (OBE) שהוענק לה על ידי מלכת אנגליה ואות לגיון הכבוד הצרפתי.
ביקורה האחרון בארץ היה הראשון מזה שש שנים, מאז נפטר בעלה, דיוויד ספנייר, הכתב הדיפלומטי של הטיימס. השניים הכירו בישראל, נישאו בשנת 1969 והביאו לעולם שלושה בנים, ומנקס אף התגיירה למענו. מנקס היא אישיות מרשימה, בעלת יכולת ניתוח מבריקה של מהלכים בתעשיית האופנה.
"התפקיד שלי הוא לספר מה אני רואה ולהביא מעצבים צעירים לתודעה", סיפרה בריאיון לסגנון מאותו ביקור. בריאיון שנתנה באותה שנה למוסף 7 ימים של ידיעות אחרונות הוסיפה: "אני כותבת עבור הקוראים שלי, מנסה לנתח עבורם את מה שקורה בזמן אמת ולדווח להם על החידושים".
זה 15 שנה שהעיתונאית הילארי אלכסנדר מעדכנת את הבריטים על המתרחש בתעשיית האופנה העולמית במדורה שביומון "דה דיילי טלגרף", אליו הצטרפה ככתבת בשנת 1993. אלכסנדר זכתה פעמיים בתואר עיתונאית האופנה החשובה בבריטניה, בשנת 1998 ובשנת 2003, ועשר שנים לאחר שהחלה לעבוד ביומון, היא מונתה לעורכת האופנה שלו.
אין ספק כי אלכסנדר היא אחת העיתונאיות החשובות והבולטות בתעשייה. מבסיסה שבברמינגהם היא יוצאת אל תצוגות האופנה המרכזיות, כשהיא אוחזת במחברת עבת כרס ובקולמוס, שישמשו אותה לכתיבת ביקורות חדות ולא פעם קטלניות.
אולם מקומה של אלכסנדר בכתבה זו הובטח לה דווקא בגלל בלוג האופנה המבריק שלה, שעלה באתר האינטרנט של העיתון החל במאי 2006. הבלוג של אלכסנדר, שחלקים ממנו מתפרסמים גם בטורה השבועי, משלב באופן ציני, מעמיק, מרתק וחד לשון רשמים משיטוטיה ברחבי העולם.
ניסיונה הרחב בתעשייה - הן ככתבת הטלגרף והן כסטייליסטית בתוכנית הטראש הבריטית "סטייל צ'אלנג'" (המקבילה הבריטית של המהפך) ובשתי העונות הראשונות של "הדוגמנית הבאה של בריטניה" - מאפשר לה לכתוב טור המשלב גבוה עם נמוך, פופוליזם טראשי עם ניתוחים מעמיקים של יחסי הכוחות באופנה וגם לא מעט רכילות.
כתיבתה החופשית והזורמת מצליחה לפנות אל קהל יעד רחב, שספק אם היה מתעניין באופנה לולא הפן הצהבהב. באחד הטורים המשעשעים שלה מספטמבר 2006, היא חשפה לעולם את יחסם הצבוע של השחקן הבריטי יו גרנט וזוגתו דאז, אשת החברה הצבעונית ג'מימה קאהן. אלכסנדר הוזמנה על ידי גרנט להצטרף אל השניים לדרינק במסעדת דה פוליש קלאב היוקרתית, לאחר שתצוגת האופנה של המותג ביבה התעכבה בשעה.
אך לפתע, כותבת אלכסנדר, נזכרה קאהן שידידתם החדשה כינתה אותה לפני מספר חודשים "אנדרוגינוס לא אטרקטיבי", והטילה וטו על הצטרפותה. גרנט, שעד לפני רגע חייך בחנפנות אל אלכסנדר, אמר לה: "את לא יכולה לבוא איתנו. היית נוראית אל ג'מימה ואת לא מצטרפת אלינו. ככה זה".
"כשהבגדים אינם חושפניים, הם מעניקים חופש לחשוף את מוחך. אני לא רוצה שהנשים שלי ייראו כמו קריקטורה.
"אומרים שהבגדים שלי חייבים להיות סקסיים. כן, אני מניחה שזה נכון. אבל בשבילי המטרה היא להיות סקסית בדרך שונה, וזה לא קל. למען האמת, מה שמעניין אותי יותר ויותר הוא העיסוק באמיתי ובלא אמיתי. מהו יופי ומהו זיוף? אני תוהה אם עדיין אפשר להבחין".
המונולוג המרשים הזה, שהתפרסם תחת הכותרת "המעצבת", בגיליון מרץ 2004 של הניו יורקר, שייך למעצבת האופנה המשפיעה והחזקה ביותר כיום בעולם - הד"ר למדעי המדינה מיוצ'ה פראדה.
מאז הציגה לפני 20 שנה את קולקציית הביכורים שלה, סתיו-חורף 1989-1988, הפכה פראדה, 59, למעצבת המדוברת ביותר בעולם, ששמה הפך לשם נרדף לאופנה יוקרתית ועכשווית ואף הופיע בשמו של רב המכר "השטן לובשת פראדה", והסרט שנוצר בהשראתו. למעמד זה טיפסה המעצבת האיטלקייה צעד צעד, בנחישות המלווה באג'נדה אופנתית ועסקית.
בעזרת בעלה ומנכ"ל החברה, פטריציו ברטלי, החלה פראדה את דרכה בהחייאת חנות המזוודות והתיקים מעור שהקים סבה מריו פראדה בשנת 1913, ובתוך עשור הפכה לקונגלומרט האופנה "קבוצת פראדה", שמעבר למותגים פראדה ומיו מיו (הקו הצעיר) הנמצאים בבעלותו, רוכש ומוכר בתי אופנה שונים, ביניהם היו גם ז'יל סנדר והלמוט לאנג, שנקנו על ידי הקבוצה בעבר ונמכרו ב-2006.
בגיל 15 בחרה פראדה, שגדלה בבית שופע מותרות, להפנות עורף למשפחתה ולהצטרף למפלגה הקומוניסטית, מהלך שדובר בו רבות. את הדוקטורט שלה במדעי המדינה השלימה באוניברסיטת מילאנו, ובסיומו אף נרשמה ללימודי פנטומימה בתיאטרון פיקולו במילאנו.
בסוף שנות השבעים שבה לעבוד בעסק המשפחתי. בריאיון לניו יורקר סיפרה שההחלטה נבעה מצורך קיומי: "פשוט הייתי צריכה כסף". יחד עם ברטלי, אותו הכירה בשנת 1978, החלו השניים לייצר תיקים, נעליים ובהמשך קו בגדים לנשים ולגברים, שכבש את העולם בעזרת פריטים שזכו למעמד איקוני.
בין הגדולים שבהם ניתן למנות את תיק הניילון הפשוט ששווק במבחר צבעים, תיק הבאולינג המפורסם, מגפי הוויניל של המותג מיו מיו, שנראו כמגפי רפתנים אופנתיים, ואת מחזיק המפתחות בדמות הרובוט הזעיר, אשר תוך ימים ספורים הפך לפריט עם רשימת המתנה ארוכה ואינסוף חיקויים.
כל אלה הוכיחו כי העולם קשוב ודרוך לגחמותיה של פראדה, שממשיכה להפתיע ולהמציא את עצמה מחדש גם בפסגה. "אני כאן כדי לכבוש את העולם", אמרה באותו ריאיון לניו יורקר, ואין ספק שהיא בדרך הנכונה לשם.
גם בגיל 67, רעמת השיער האדמונית של הסטייליסטית והמנהלת הקריאטיבית גרייס קודינגטון מהווג האמריקני, עדיין תופסת את מקומה בשורה הראשונה של כל תצוגת אופנה חשובה.
מי שהיתה לאירופאית הראשונה שתפסה תפקיד בכיר במגזין בארצות הברית וזכתה לכינויים כמו "דה איי" (העין) או "האימג'יסטית", אחראית זה 35 שנים, 15 שנה מתוכן בווג הבריטי ובעשרים השנים האחרונות באמריקני, על חלק גדול מהפקות האופנה והשערים הצרובים בתודעתם של העוסקים בתעשייה.
כסטייליסטית וכמנהלת קריאטיבית, קודינגטון היתה אחראית על הסגנון בהפקות האופנה והשערים ועל תפיסתם הוויזואלית של המגזינים. בתחילת שנות האלפיים היתה זו היא שהביאה למהפכה בעולם המגזינים: החלפת הדוגמניות המככבות על השערים בשחקניות.
את דרכה אל הצמרת החלה קודינגטון, ילידת האי אנגלסי במחוז וויילס בבריטניה, כדוגמנית, לאחר שבשנת 1959 זכתה במקום הראשון בתחרות יופי ארצית. בתחילת שנות השישים היא החלה לעבוד בלונדון עם גדולי הצלמים באותה תקופה: הלמוט ניוטון וגאי בורדין וכסטייליסטית עבדה עם ברוס וובר, אנני לייבוביץ', סטיבן מייזל ורבים אחרים. השמועות מספרות כי דמותה של פטסי סטון השיכורה, מתוכנית הקאלט "פשוט נהדרת", מבוססת על סיפור חייה של קודינגטון - דוגמנית צמרת שהפכה לעורכת אופנה.
בשנת 1988, עת התמנתה אנה וינטור לעורכת הווג האמריקני, היא הציעה לקודינגטון להצטרף למגזין. קודינגטון גלתה לארצות הברית רק שנה קודם לכן, לאחר שהוזמנה על ידי המעצב האמריקני קלווין קליין לשמש כסטייליסטית לקמפיינים שלו. "הייתי מעל הירח כאשר גרייס הגיעה למגזין", סיפרה וינטור בריאיון לניו יורק מגזין מאוגוסט 2002.
"היא אחת הדמויות הכי חשובות בצוות. החזון שלה קרוב לשלי. שתינו מעריכות את אותם צלמים ואוהבות לראות מעט רומנטיות בהפקות אופנה, ושתינו מסכימות שהדוגמנית צריכה להיראות יפה ולא מדוכאת או קודרת". בריאיון שנתנה למגזין טיים שנה מאוחר יותר, סיכמה קודינגטון כי מערכת היחסים שלה עם וינטור טובה מאוד, אף שהיא לא חפה מריבים יומיומיים. "אנחנו רבות כמו משוגעות, אבל אני חושבת שהיא מעריכה אותי מאוד. יש בינינו אמון מלא והדדי".
בספר על שמה של קודינגטון "גרייס - 30 שנה של אופנה ב'ווג'", שיצא בשנת 2002 בהוצאת L7 של המעצב קארל לאגרפלד, ניתן להתרשם ממבחר גדול של עבודותיה.
מעטות הן הנשים שנצרבות בתודעה כאיקונות אופנה, בטח בתעשייה המקדשת נעורים ומעלה על נס מדי עונה כוכבים חדשים. בגיל 72, אושיית האופנה אנה פיאג'י מהווג האיטלקי היא הדמות האקסצנטרית ביותר שניתן לדמיין.
פיאג'י אינה מפרידה בין גבוה לנמוך, בין זהב לפלסטיק, בין קטיפה לפוליאסטר. בעולמה הצבעוני, הכול מותר ואפשרי ואם זה מוגזם, מה טוב. לא ניתן להישאר אדיש לתלבושות הראוותניות שהיא עוטה על עצמה בהופעותיה בציבור: שילובים בין גלימות פאר מתצוגות ההוט קוטור של דיור ושאנל לבין פריטים שאספה בשווקים ובחנויות וינטג'.
על דבר אחד פיאג'י לעולם לא מוותרת: כיסוי ראש של הכובען הבריטי סטיבן ג'ונס, שמזה 27 שנה מתקין לראשה יצירות פאר זעירות או גרנדיוזיות שבלעדיהן היא לא יוצאת מהבית. "הכול טמון בכובע", ציינה בריאיון לסוזי מנקס לפני כשנתיים. "אני מרגישה טוב יותר אם יש לי כובע טוב".
את דרכה כארט דירקטורית וכסטייליסטית החלה פיאג'י בסוף שנות השישים בווג האיטלקי, שנחשב בצדק עד היום, בעיקר בזכותה, כמגזין האופנה המשפיע והחשוב ביותר בעולם. באותן שנים שימשה כמוזה של מעצבי אופנה, ביניהם של קארל לאגרפלד, אשר הרכיב קולקציות שלמות לבתי האופנה פנדי וקלואה בהשראתה. בין השנים 1983-1981 היא שימשה כעורכת הראשית של מגזין הסטייל האוונגרדי "Vanity", ומשנת 1988 היא אוחזת במדור Doppie Pagine) D.P - עמוד כפול) בווג האיטלקי.
מדובר בכפולת עמודים של טרנדים, המוצגים כקולאז'ים של אופנה: איור, אמנות, גרפיקה וליטוגרפיה. בשנת 1998 קיבצה פיאג'י את עשר שנות פעילותה במדור לספר מרשים בשם "Fashion Algebra" (הוצאת האדסון אנד תיימס), בו מוצגת תפיסתה האמנותית במלוא הדרה. לפני כשנה וחצי היא אף זכתה לתערוכת יחיד במוזיאון הלונדוני המכובד "ויקטוריה & אלברט", אשר היתה מפגן מחווה לאחת הנשים האגדתיות של עולם האופנה.
אינס ואן למסוירדה, 44, ובן זוגה מזה 21 שנה וינוד מטדין, 45, הם חותם האיכות של צילום האופנה, בעיקר בזכות יכולתם לשלב בין צילום מגזיני ומסחרי לאמנות עכשווית.
השניים, שהכירו בשנת 1986 באקדמיה לאמנות ולאופנה באמסטרדם, החלו מאז לעבוד יחד ובמקביל לבנות חיי משפחה משותפים. אך למרות שהם פועלים כצמד, ואן למסוירדה היא אחת הצלמות הפעילות והמעניינות העובדות כיום בשוק, ודאי בתחום שנשלט ברובו על ידי גברים.
המיוחד בוואן למסוירדה ומטדין, הוא היכולת שלהם לייצר אימג' שמשחק על הגבול שבין אמנות לאופנה. זו הסיבה שהם מציגים את עבודותיהם הן בגלריות נחשבות (כמו הגלריה של מתיו מארקס בצ'לסי שבניו יורק, אולם התצוגה הנחשב PS1 בעיר וגלריית ווייט קיוב הנחשבת בלונדון) והן במגזינים חשובים כמו "V Magazine" ,"Another Magazine" ,"Self Service" והווג האמריקני, האנגלי, הצרפתי והאיטלקי.
"אנחנו מגלים עניין דומה באמנות ובאופנה", הסבירה ואן למסוירדה בריאיון שהעניקה בנובמבר 2001 למגזין "פוטו דיסטריקט ניוז". "אין אצלנו הפרדה בין השניים. כשאנחנו מעורבים בפרויקט, אנחנו מעורבים בכל אספקט העשייה: החל מהבחירה בדוגמנית ועד לסטיילינג ולארט. לבגדים יש שפה משלהם, לכן קשה לנו לצלם בגדים שאנחנו לא אוהבים או אם אנחנו לא מבינים את הסיפור שעומד מאחורי היצירה".
בין בתי האופנה שכבר זכו לעבוד עם הצמד ניתן למנות את לואי ויטון, בלנסיאגה, הלמוט לאנג ומיו מיו.
אובייקט הצילום המועדף עליהם, אגב, הוא בכלל הזמרת האיסלנדית ביורק, אשר צולמה על ידיהם לשלושת אלבומי האולפן האחרונים שלה.
בצמרת של תעשיית האיפור הבינלאומית, תחום אשר נשלט בעיקר על ידי הומואים, ניצבות שתי מאפרות ששמן הולך לפניהן: פט מקגרת', שמשמשת כמאפרת הראשית של תאגיד הקוסמטיקה P&G" Beauty" (פרוקטר אנד גמבל, מבעלי חברת האיפור מקס פקטור) וגוצ'י ווסטמן לבית לנקום - שתיהן בנות 38.
מלבד הגיל, ישנם לא מעט קווי דמיון בין השתיים: פריצתן הגדולה החלה במחצית שנות התשעים ווסטמן בהפקת אופנה שעשתה עם הצלמת אנני לייבוביץ' לווג האמריקני בשנת 1996, ומקגרת' להפקת אופנה במגזין הבריטי "ID" בשנת 1995.
אל עולם האיפור הגיעו שתיהן מאהבה לתחום. מקגרת סיפרה בריאיון לאתר Styleשכבת תערובת לאב אנגלי ולאם ג'מייקנית, למדה כבר כילדה כיצד להשתמש באיפור ולהוציא ממנו את המיטב, מכיוון שנזקקה לשלב גוונים שונים של מייק אפ כדי שייתפסו על גון עורה השחור ואילו ווסטמן פשה באיפור רק כאשר עבדה בפריז כאו-פר במשפחה בה האם עבדה ככתבת אופנה ויופי. משנת 2003 ועד היום ווסטמן אחראית להרכבת פלטת צבעי האיפור העונתיים של לנקום.
למרות גילן הצעיר ביחס ליתר הנשים המוזכרות בכתבה, השתיים מחזיקות ברזומה מקצועי עשיר ובידע נרחב בתחומן, וחולשות עם הצוותים שלהן על מראות האיפור בהפקות אופנה רבות ובתצוגות של בתי אופנה גדולים דוגמת כריסטיאן דיור, ורסאצ'ה, פראדה ואחרים בניו יורק, בלונדון, במילאנו ובפריז ווסטמן היא גם המאפרת הצמודה של כוכבות כמו דרו ברימור, ג'וליאן מור וקמרון דיאז, שלא זזות לאף מקום לפני שהן עוברות תחת ידיה.
מרגרטה ון דן בוש, 65, היא בין הדמויות האחראיות לנראות האופנתית של נשים וגברים ברחבי העולם, כמי שעומדת משנת 1987 בראש מחלקת העיצוב של ענקית האופנה השוודית H&M הכוללת כ-90 מעצבי אופנה (רובן מעצבות).
מבסיסה שבשטוקהולם, מצליחה ון דן בוש להשפיע על מלתחתם של מאות מיליוני אנשים, שנכנסים מדי יום לאחת מ-1,244 חנויות המות) ב-22 מדינות בעולם. מדובר בכוח עצום המרוכז בזוג ידיים אחד.
למרות הטענות הרואות ב-H&M רשת מסחרית המשווקת אופנה זולה ולא איכותית, אי אפשר להתווכח עם ההצלחה של המותג, הכלכלית והאופנתית. גם התלונה לפיה הדגמים הנמכרים ברשת מועתקים בזריזות שיא ממסלולי התצוגות של מעצבי העל, הפכה זה מכבר לצקצוק לשון זניח.
ון דן בוש, שמצליחה לשווק אופנה עממית וסופר-קולית במחירי רצפה (חמישה עד תשעה אירו לחולצת טי, 20 אירו לזוג מכנסיים ולא יותר מ-50 אירו לשמלה), סיפרה בריאיון שנתנה לאינטרנט, כי הסוד הוא לשמור על פריטים טרנדיים ואופנתיים לצד בייסיק שתמיד נותר במלאי.
לפני כשלוש שנים וחצי היא תרגמה את דרך החשיבה הזו למיליונים, כאשר הזמינה את מעצב האופנה קארל לאגרפלד לעצב קולקציה לעונת סתיו-חורף 2004, שתימכר בחנויות הרשת.
ההסתערות היתה מיידית. כבר ביומה הראשון של המכירה, נחטפו עשרות אלפי פריטים מהקולקציה של לאגרפלד, וחודש לאחר מכן מלאי הבגדים של הקולקציה חוסל כליל( בהמשך שיתפה ון דן בוש פעולה עם המעצבת סטלה מקרתני ועם צמד המעצבים ויקטור ורולף, והשנה עם המעצב האיטלקי רוברטו קוואלי.
"רוברטו קאוולי יצר עולם איקוני משלו ומלא בפנטזיה כשזה מגיע לצבעים, דפוסים וסטייל", אמרה ון דן בוש בהודעה שהוציאה לעיתונות, "אין אצלו מקום לביישנות או אפשרות להתלבש בבגדי מיינסטרים בסיסיים. הקולקציה של רוברטו קאוולי מייצגת חיוניות וסגנון חיים מצליחני".
נא להמתין לטעינת התגובות
