ראשי » סגנון ופנאי » אופנה ועיצוב » אופנה

נפרדים מרוז'י בן יוסף

לפני כשבועיים הלכה לעולמה המעצבת, מחלוצות תעשיית האופנה הישראלית ומהראשונות שניסו למזג בין בגדים ותרבות מקומית. מהשמלה שלבשה אילנית לאירוויזיון ועד קולקציית הטליתות ושמלות הכאפייה - חברים וקולגות מספידים את הלביאה בעלת העיניים הירוקות

  רגעים ספורים לפני פתיחת תצוגת הבוגרים של המחלקה לעיצוב אופנה ב"שנקר" לפני שנתיים, התיישבה לצדי גברת אדומת שיער שפניה היפות אופרו בדרמתיות. "מי אתה?", התעניינה בקול מעט צרוד ולא המתינה לתשובה: "אני רוז'י בן יוסף, שמעת עליי?".

כשעניתי כי לכבוד הוא לי, עלה על פניה חיוך קל של סיפוק, ודאי על כך שדמותה ופועלה לא נפקדו מזיכרונו של הדור הצעיר.

"היה לה חשש גדול שלא יזכרו אותה", מאשר מעצב האופנה יובל כספין. "לפני שנתיים, ביום העצמאות ה-58 עשיתי לה תצוגת מחווה יחד עם תזמורת 'סימפונט רעננה'. ליקטתי כעשרים דגמים מהמחסן שלה ועשינו תצוגה יפה מאוד. אבל היא היתה סקפטית מלכתחילה: 'יובל, אתה נאיבי. אני לא מעניינת איש'".

"כמה שאמרו שהיא טובה - רוז'י הרגישה נשכחת", מוסיפה מעצבת האופנה תמרה יובל ג'ונס, שהמשיכה את עבודתה של בן יוסף ב"רקמה" משנת 1980 ועד לסגירת המפעל בשנת 90'.

"היה בה סוג של הצטנעות. תמיד אמרה 'שאחרים ישפטו אם אני טובה או לא'. לצערי רוז'י לא חייתה את הגדולה שלה".

ביום שלישי לפני כשבועיים, בגיל 79, נפטרה בן יוסף ממחלת הסרטן בתזמון מצמרר: יומיים לאחר מכן היתה אמורה אושיית העיצוב מיה דבש לשאת דברים על אודות פועלה ותרומתה של בן יוסף לתעשיית האופנה המקומית, בכנס האופנה הראשון בישראל, שהתקיים במרכז "מדיטק" בחולון.

בפועל, ההרצאה קיבלה אופי של הספד: "רוז'י היתה גאון של קשיים, כמו שאמרה עליה ציונה שמשי, ומכל קושי ומצב של חוסר מוצא היא הוציאה את הדברים הנפלאים ביותר שלה", פתחה דבש את דבריה. "אבל הקושי האחרון הזה, המחלה, הכריע אותה. לקושי הזה היא לא יכלה".

"אני מאחלת לעצמי שאם אני צריכה ללכת מהעולם", סיפרה בן יוסף בריאיון האחרון שהעניקה לפני כחודשיים ל"ידיעות אחרונות", "שזה יהיה בלי סבל. זה הרי מה שמחכה לכולנו בסוף, לא? אז שרק יהיה עם כמה שפחות סבל. זה הכול".

בשנה וחצי האחרונות נפגשו דבש ובן יוסף על בסיס קבוע. דבש הוזמנה לערוך את הספר "רוז'י בן יוסף - אופנה ישראלית מקורית 1985-1960", שיצא מהכריכייה לילה לאחר מותה. את הוצאת הספר יזם בנה הבכור ניר, שמזה שנים רבות מחפש דרך להנציח את פועלה של אמו.

ההתלבטות היתה בין אלבום תמונות מפואר לבין תערוכת רטרוספקטיבה גדולה. דבש מספרת כי לבן יוסף לא היה כוח נפשי להרים תערוכה, ולכן הבחירה בספר היתה מתבקשת. דבש הוזמנה להצטרף לפרויקט לאחר שהעבודה עליו כבר החלה, על ידי המעצבות הגרפיות ענת סאקס ודורית ברלין.

הספר המרשים כולל תחקיר מקיף על פועלה של בן יוסף, אוסף קטעי עיתונות נרחב מהארץ ומהעולם וכן תצלומים רבים של עיצוביה, שחלקם אף זכו לתיעוד מחודש על

ידי צלם האופנה בן לם. כל ההכנסות מן הספר, שעדיין לא ידוע כיצד יופץ ובאיזו הוצאה, יועברו לקרן מלגות ע"ש רוז'י בן יוסף, שנפתחה בימים אלה ב"שנקר".

"הבן שלי דוחף את כל עניין הספר", סיפרה בן יוסף באותו ריאיון אחרון. "אם הוא לא היה מתעקש - לא הייתי מסכימה לעשות את זה. אף פעם לא הייתי שוויצרית שהולכת ואומרת לכולם 'תראו מה כתבו עליי בעיתון'. אני מפחדת שיהיה לאנשים משעמם כשהם יקראו את זה. תמיד הצחיק אותי שבחוץ לארץ הכירו אותי יותר מפה אצלנו.

"אני כבר לא זוכרת מתי זה היה (יולי 1975, א.י), אבל שרת התרבות הניו זילנדית היתה בוועידה עם לאה רבין והביאה לה מתנה שצריך לתת לרוז'י בן יוסף. 'מי זו רוז'י בן יוסף?', שאלה לאה רבין. מצחיק, לא?".
 

בן יוסף נולדה בשנת 1929 בסופיה, בירת בולגריה, לאידה ושלמה חננאל - חייט במקצועו, ששימש כספק הבדים הראשי של בית המלוכה הבולגרי.

את מלחמת העולם השנייה שרדו בני המשפחה בזכות קשריהם הטובים ובשנת 1944, שנה לאחר גירוש יהודי סופיה, שבו לביתם. באותה שנה, כשהיתה בת 15, הכירה רוז'י את יוסף בן יוסף, שלימים יהיה בעלה. ארבע שנים לאחר מכן, לאחר חתונה מהירה במשרד הרישום הקומוניסטי בבולגריה, עלו השניים ארצה.

בשנת 1950 הגיעו לפה גם הוריה, כשבאמתחתם שתי מכונות רקמה מדגם "ביורקרים", מתוך כוונה להקים בישראל מפעל להלבשה תחתונה. בדירת שני חדרים בתל אביב החל אביה לתפור בייבי דולים רקומים בפרחי בר. שם המפעל המשפחתי היה "רקמה".

באותם ימים עבדה בן יוסף בעבודות מזדמנות ובהן גם כמוכרת ב"משכית", מפעל האופנה הציוני שלימים תתחרה בו. "אני זוכרת את רוז'י עוד קודם ל'רקמה'", נזכרת רות דיין, שהקימה את "משכית", במוכרת הצעירה שעבדה בחנות המפעל. "כמה שנים לאחר מכן רכשנו ממנה בגדים מן המוכן שנמכרו ב'משכית'".

במקביל החלה רוז'י להצטרף בהדרגה אל העסק המשפחתי. היא עיצבה בייבי דולס עשויים כותנה בדוגמת משבצות והחלה בשיווקם לבעלי חנויות בארץ. " לא היה קל לעבוד פה", אמרה בריאיון. "התנאים כאן היו קשים מאוד, קשה אפילו להסביר כמה היה קשה. אבל מעצב צריך לדעת להתמודד עם תנאים קשים".

בשנת 1954 נסעה בן יוסף עם בעלה לפריז - ביקור שגרם לה לקבל שתי החלטות גורליות בחייה: להפוך למעצבת אופנה ולהשתמש בחומרים מקומיים, מכיוון שהתחרות עם המערב אבודה מראש. בחיפושיה אחר חומרים מקומיים, גילתה את ה"מולידור", בד מגבת זול וסמרטוטי, שנוצר במפעל הטקסטיל "מולר" בנהריה בטכניקה המשלבת אריגה וסריגה.

בשנת 1962 הושקה קולקציית הביכורים שלה, שכללה חלוקים לים ושמלות חוף קצרות בגזרה פשוטה וישרה, בעלת פסים לאורך. "בחרתי באריג זה מפני שהיה זול ועד אז שימש למגבות מטבח בלבד", סיפרה בן יוסף בריאיון לכתבת האופנה המיתולוגית של "מעריב", יהודית חנוך, בפברואר 1972. "החלטתי שאם יצבעו אותו כהלכה, יש לו אפשרויות מגוונות".

בשנת 1964 היא נרשמה ללימודי אופנה במכון לייצוא. אילה רז, אז בת כיתתה והיום חוקרת אופנה, מספרת כי באותן שנים התגבשה גם זהותה האופנתית של רוז'י: "כשאנחנו, הבנות הצעירות, חלמנו איך לעשות אופנה כמו בחו"ל, רוז'י חשבה איך לעשות אופנה ישראלית".

בדומה לכל מי שניסה בעבר לתאר את בן יוסף מבחינה עיצובית, מגדירה רז את עבודתה כ"ישראלית", מושג חמקמק שמכיל בתוכו יותר מתפיסה גיאוגרפית.

"שנות השישים היו שנים של מיתון קשה עם מורל נמוך", מנסה רז למקם את בן יוסף בקונטקסט פוליטי, חברתי וכלכלי. "מלחמת ששת הימים היתה קו פרשת המים בחברה הישראלית, שהשליכה על העתיד. מחברה סוציאליסטית הפכנו לקפיטליסטים וסממנים ערביים-ישראליים חדרו אל האופנה. עד אז לא חשבו בישראל על אופנה מקומית.

"כשרוז'י החלה לעבוד ב'רקמה' היא הבינה שאי אפשר למכור קרח לאסקימואים, ומצאה את הקו שלה עם בד המולידור, שהפך להצלחה בלתי מובנת. המון מעצבים בארץ שאלו את עצמם בקול: מה זה הקשקוש הזה?".

"היא הוציאה את המקסימום מהמינימום", מוסיפה דבש. "היא לקחה את הסמרטוט הזה ועשתה ממנו שמלות נהדרות. צריך לזכור שהבד שהיא צבעה בווריאציות של פסים צבעוניים היה ברוחב 67 ס"מ (לשם ההשוואה, רוחבו של בד סטנדרטי הוא 150 ס"מ, א.י). אני חושבת שבמובן הזה, היא הרחיבה את דלות החומר למקסימום מטורף".

ההצלחה של בן יוסף היתה קולוסאלית. עיצוביה נמכרו בבוטיקים נחשבים מעבר לים וברשתות אופנה כמו "מייסיס" ו"מרקס אנד ספנסר", והפכו למייצגים של האופנה הישראלית בעולם, לצד מותגים כמו "גוטקס" ו"בגד עור".

בשנת 1977, למשל , הפתיעה הזמרת הפורטוגזית עמליה רודריגז את באי הקונצרט שלה בתל אביב, כשלבשה בגד של בן יוסף שרכשה בבוטיק ברומא. "רציתי להפתיע בשמלה ישראלית מקורית", סיפרה למדורי הרכילות.

ארבע שנים קודם לכן הלבישה בן יוסף את הזמרת אילנית להופעתה באירוויזיון בלוקסמבורג, בשמלה מרשימה וצבעונית. בלילה שאחרי התחרות טלפן לרוז'י הסוכן שלה בהולנד והזמין 500 חתיכות מאותה השמלה. מה שאותו סוכן לא ידע, זה שהשמלה היתה וואן אוף א-קיינד.

"השמלה של אילנית עוצבה סביב פיסת קרושה אדומה שהיתה שייכת לסבתה של רוז'י ומוקמה במפתח החזה", מאירה סאקס את הסיפור באור חדש. "רוז'י לא ידעה כיצד לייצר אותה בכמויות. היא פנתה לבית אבות ושם סיפקה תעסוקה בסריגה לקשישות".

הפרגון לרוז'י נשקף גם מכותרות העיתונים של אותם ימים: "האישה שחיממה לנו את הלב" ("מעריב", פברואר 1972), "שרביט הקסם של רוז'י" ("ידיעות אחרונות", אוגוסט 1976), "סיפור הצלחה ישראלי" ("מעריב", פברואר 1972).

הגדילה לעשות עורכת האופנה של היומון הצרפתי "לה פיגארו", מ.א דאבאדיה, שלאחר ביקורה בשבוע האופנה "הים התיכוני" שהתקיים בישראל בפברואר 1972, כינתה את בן יוסף "לביאה בעלת עיניים ירוקות" - דימוי שדבק בה עד יום מותה. באותה שנה נבחרה שמלת "סלימה" בעיצובה כבגד המייצג את האופנה הישראלית, באגף לתולדות האופנה שבמוזיאון "המטרופוליטן" בניו יורק.

זו היתה שמלת חוף ארוכה עם קפוצ'ון, ששאבה את השראתה מהבגדים של נוודי המדבר וביטאה, לדברי דבש, את החלום של בן יוסף: להפוך בגד המייצג ערכים מסורתיים של ערביי המקום לבגד שיילבש על ידי נשות העולם, כמתווך בין "סלאם" ל"שלום".

העיסוק בתכנים פוליטיים לא היה חדש לבן יוסף. חמש שנים קודם לכן, בתקופת האופוריה שלאחר מלחמת ששת הימים, היא עיצבה את שמלות הכאפייה, שזכו לכינוי "פטרודולרים" מכיוון שלדבריה, קיוותה שהכאפייה תכניס לישראל דולרים רבים, בדומה לנפט הערבי. השאלה האם שמלות הכאפייה היו ביטוי אימפריאליסטי או הושטת יד לשלום, ודאי תוסיף להישאל עוד שנים רבות.

"אמרתי לעצמי שאני לא רוצה להיות כובשת", סיפרה בן יוסף בריאיון, "ושצריך לבנות יחסים עם הערבים, שהם לא ירגישו שאנחנו רוצים לנצל אותם. עד היום מי שדואג לי ומי שמתקשר אליי - אלו דווקא הערבים מעזה. יש משהו בנאמנות של הערבים שמאוד מרגשת אותי".

"שיתוף הפעולה שלה עם פלסטינים היה יוצא דופן", נזכרת יובל ג'ונס, "היא היתה מביאה חרוזי זכוכית מחברון ובדים שהיא ארגה בעזה. זה היה פרודקשן משותף ליהודים ופלסטינים". דבש מוסיפה כי הדגמים הראשונים עוצבו בגזרת קפטן רחב עם שרוולים רחבים ופתח לראש.

"חלפו חודשים רבים עד שהצלחתי לשכנע את האורגים הערבים לשנות את האריגה המסורתית ובמקום קשירת החוט הלבן, לקשור חוט שחור ולרקום עם החוט הלבן", סיפרה לה בן יוסף.

"כך קיבלתי כאפייה שחורה עם רקמה לבנה ויכולתי לעשות חיבורים בין שני הבדים ללא שילוב בדי הדפס. בהמשך, צבעתי חוטים באדום וכחול ב'מולר טקסטיל'. נתתי אותם לאורגים, הם קשרו בנולים את החוטים האדומים וכך עיצבתי כאפייה אדומה עם רקמה כחולה".

"עד היום 'משכית' ו'רקמה' זכורים כשני מותגים שניסו לייצר אופנה מכאן", מוסיפה דיין. "כזו שלא רק שואבת את השראתה מהאקלים ומהאופי שסביבה, אלא גם יוצרת מחומרים מקומיים".

גם מלחמת ההתשה השפיעה על עבודתה של בן יוסף. באותם ימים החלה לעבוד בצמוד לאמנית ציונה שמשי, ויחד הן הציגו בתחילת שנות השבעים את קולקציית שמלות הטלית הנודעת.

"יום אחד ראיתי בעיתון תמונה של חייל עטוף בטלית", סיפרה בן יוסף לדבש. "זה כל כך השפיע עליי שחשבתי שאני רוצה לעשות משהו. באתי עם הרעיון לשמשי, היא עיצבה את הבד ועשינו את הטלית. אני חושבת שהדגם הפך להצלחה הרבה בזכות ההזדהות עם מקורות הבד.

"כשהגעתי לאמריקה שאלו אותי להיכן נעלמו הצבעים הזוהרים שלי, עניתי שאני לא יכולה לעצב בצבעים זוהרים כי אנחנו לא בתקופה זוהרת"."אי אפשר להפריד בין יצירה לאקלים הפוליטי", הוסיפה שמשי בשיחת טלפון.

היכולת לתרגם את הלך הרוח המקומי, הפוליטי והאקלימי בעיצוביה, מיקמו את בן יוסף כמעצבת אופנה ישראלית בעלת קול ייחודי ואישי. "בעיניי היא היחידה שנחשבת למעצבת ישראלית", טוען מעצב האופנה גרשון ברם. "היא היתה מייד אין איזראל", מוסיף מעצב האופנה גדעון אוברזון.

"היתה לה אהבה אל ארץ ישראל. היא ופיני לייטרסדורף, שעבדה אז ב'משכית', חיפשו אחר מוטיבים מקומיים ושפה חדשה. שתיהן היו נשים גדולות ולכן גם עיצבו שמלות רחבות שלא מדגישות את גוף האישה. קו שמאוד זרם עם האקלים המקומי. אני תמיד כיניתי את העיצובים שלה 'בגדי חוף', והיא בתגובה אמרה שאלו בגדי עור של המזרח התיכון".

"רוב התעשייה בארץ התייחסה לעבודה שלה בציניות, אבל בעיניי היא היתה הכי ישראלית שאפשר", מפרגן כספין. "בראייה רטרוספקטיבית אני מרגיש שלא נס לחם של הבגדים".

"רוז'י לא כינתה את עצמה מעצבת אופנה אלא מתאמת אופנה", מגלה מעצבת האופנה בוגרת "שנקר" מיכל רוזנברג, שבשנתיים האחרונות עבדה עם בן יוסף על ארגון ארכיון העיתונות והסקיצות שלה עבור מאגרי המידע החדשים של "שנקר". " זאת מכיוון שהיא התמקדה רבות בטקסטיל ובשיתופי פעולה עם מעצבים".

בתחילת שנות השמונים  התדרדר מצבו העסקי של "רקמה" ובשנת 82', בעקבות סגירתו של מפעל "מולר" שייצר עבורה את בדי המולידור, נאלצה בן יוסף לייבא בדים מחו"ל - מהלך שהרס אותה סופית. "הרגשתי שזה לא בא עוד מהלב", אמרה לדבש.

אחרי למעלה מעשרים שנות פעילות, בן יוסף מכרה את המפעל המשפחתי. מכיוון שחתמה על הסכם האוסר עליה לעבוד בתחום האופנה, הקימה את המותג "רוז'י בן יוסף" לעיצוב טקסטיל לבית, שייצר מגבות, מפיות, כפפות מטבח, וילונות וכיסויים לטוסטר, שהידועים בהם, שנשאו הדפס תפוח, קישטו רבים מהמטבחים המקומיים.

את עיקר פעילותה בשנים האחרונות הקדישה בן יוסף לקידום ולטיפוח דור המעצבים הבא של ישראל ובעבודה על הספר.

כחברה בחבר הנאמנים של האקדמיה "בצלאל" ובאגודת "ידידי שנקר", פעלה בן יוסף לקידום סטודנטים מהפריפריה וסטודנטים אתיופים לעיצוב. היא העניקה להם מלגות לימודים ומלגות קיום. רק השנה, למשל, מספרת ורדה קלמר ממשרד קשרי החוץ של "שנקר", העניקה בן יוסף ארוחה חמה אחת ביום לסטודנט אתיופי מהמכללה.

"כשנפגשנו לראשונה בשנת 1975 היא פשוט חיבקה אותי, אימצה אותי כמו בן", נזכר ברם. "היא כאילו פתחה לי דלת לעולם שלה. היא הכניסה אותי אל הסטודיו שלה והעניקה לי טיפים ועזרה. זה לא מובן מאליו במקצוע שלנו". "כשהייתי בן 19", מוסיף כספין, "שמעתי שמתקיים שבוע האופנה ב'הילטון'. עליתי על מדים והגעתי.

"אני זוכר שנעמדתי מול החדר של רוז'י, כי הוא לא היה דומה לשום דבר אחר. היו שם שרוואלים קצרים וארוכים, אוברולים עם שרוולים תפוחים, והכול בצבעוניות מרהיבה של טורקיז, ורוד, צהוב וחמרה. היא ניגשה אליי ואמרה שכבוד הוא לה שחייל צעיר מבקר אותה.

"היא הכניסה אותי אל החדר והציעה לי אוכל ומקלחת חמה. היא כנראה חשבה שאני חייל קרבי. הסברתי לה שאני חייל בצוות הווי ובידור ושאני רוצה להיות מעצב אופנה. היא שאלה לדעתי על הקולקציה, וכל שאני זוכר הוא שנאלמתי דום. לימים הזכרתי לה את פגישתנו והפכנו לחברים טובים".

אוהביה ומעריציה של בן יוסף יזכרו אותה תמיד כאישה חמה, גדולה ותומכת. חברת אמת. אישה שהמשפחה היתה חשובה לה יותר מכול.

הספר שיצא בימים אלו מאיר את דמותה הצבעונית והנדיבה שלא הכרנו, בעיקר בשל יחסי הציבור הלקויים של בן יוסף במהלך פעילותה. אל סט הצילומים האחרון שלה בסטודיו של בן לם בפתח תקווה, הגיעה בן יוסף מהוססת פחות.

לטובת הספר, חמש דוגמניות הפיחו חיים בארכיב הבגדים שלה בעזרת יובל ג'ונס, שהיתה אחראית על הסגנון המחודש, ולם שעבד עם בן יוסף גם בעבר. "היא הגיעה מרוגשת, כאילו זו הפעם הראשונה שהיא נכנסת לסטודיו לצילום", נזכר לם. "היא ישבה בצד, בשקט וקיבלה את כל מה שנעשה כאן למענה באהבה גדולה".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...