עולם האופנה נפרד מאיב סאן לורן
בשבוע שעבר נפטר גדול המעצבים של המאה עשרים, כשמאחוריו 45 שנות יצירה מפוארת. מי שניסח את האסתטיקה של אשת הקריירה המודרנית הרבה לפני שהיא עצמה ידעה לעשות זאת, ייזכר לנצח כגאון מהפכני, רבגוני וחד פעמי. תעשיית האופנה מרכינה ראש
"(קוקו) שאנל שחררה את הנשים, איב סאן לורן נתן להן כוח"
(פייר ברז'ה מספיד את אהובו)
ביום ה' שעבר הונח ארונו של מיסייה סאן לורן בלב כנסיית סן רוש במרכז פריז, לפרידה אחרונה בהחלט.
בשורה הראשונה לימין הארון התמקם פייר ברז'ה, אהובו ומנהלו של סאן לורן מזה קרוב לחמישים שנה. לשמאלו, נשיא צרפת ניקולא סרקוזי ורעייתו קרלה ברוני, שהופיעה לטקס בחליפת טוקסידו שחורה.
לצדו התיישבו חרש אוהביו ומוקיריו של סאן לורן: חברותיו הקרובות לטיטיה קסטה והשחקנית קתרין דנב, שהגיעה כשבידה זר שיבולים, הפילוסוף היהודי-צרפתי ברנאר אנרי לוי, ברנדט שיראק, רעייתו של נשיא צרפת לשעבר ז'אק שיראק, מעצבי האופנה קנזו, ז'אן פול גוטייה, ג'ון גליאנו, ולנטינו, כריסטיאן לקרואה, סוניה ריקל וויויאן ווסטווד, הדוגמנית קלאודיה שיפר וראש עיריית פריז, ברטרן דלנואה.
מדינה שלמה הרכינה ראש ונפרדה מהמעצב האגדי ביותר שידעה צרפת בחצי המאה האחרונה. מאוחר יותר נשרפה גופתו של סאן לורן. בהתאם לצוואתו, יונח אפרו בגני מז'ורל השייכים לו והנמצאים במרקש, העיר האהובה עליו אחרי פריז.
בגיל 71, כשמאחוריו 45 שנות יצירה, הלך לעולמו בשבוע שעבר איב סאן לורן. מי שהיה מעצב האופנה הבולט ביותר בחצי המאה האחרונה וסמל לאלגנטיות ולשיק צרפתי, נפטר בביתו לאחר שסבל במשך תקופה ארוכה מסרטן המוח.
מהדורות חדשות בעולם נפתחו בהודעה על מותו, אתרי החדשות בישרו על כך בעמודיהם הראשיים והיומונים הצרפתיים הקדישו לו כתבות ענק. העמוד הפותח של ה"לה פיגארו" הצרפתי נשא את הכותרת "מותו של איב סאן לורן, גדול מעצבי האופנה בעולם". "סאן לורן היה גאון של אופנה ומעצב גדול, ששכנע כי יופי הוא מותרות שכל גבר וכל אישה צריכים", ספד לו סרקוזי באותה כתבה.
מותו של סאן לורן הנחית אבל גדול על תעשייה שלמה. "הוא היה גיבור האופנה שלי", הכריז מעצב האופנה מארק ג'ייקובס למגזין הנשים WWD. "אחד ממעצבי התפירה העילית המופלאים בעולם", אמרה ווסטווד לסוכנות הידיעות הצרפתית AFP.
"הוא נתן לנו את הגלאמור, הוא אהב נשים ופתח לנו דלתות רבות באופנה", הוסיף גוטייה. "כולם רצו להיות איב סאן לורן", התפייט אוסקר דה לה רנטה. "מעצב ענק עם דמיון בלתי מוגבל", הדגיש ולנטינו, וג'ורג'יו ארמאני סיכם כי סאן לורן היה "המעצב הגדול ביותר בדורנו".
זו אינה הפרידה הראשונה מסאן לורן. עוד בחייו הוא נפרד מקהל מעריציו ואוהביו במסיבת עיתונאים בלתי נשכחת, שהתקיימה בינואר 2002 ושודרה בכל תחנות השידור בעולם.
כשהוא יושב נבוך, כמעט משותק, בסלון הסטודיו שלו באבניו מרסו שברובע ה-16 בפריז, קרא סאן לורן מתוך דף לבן, כשלצדו שלוש הנשים שליוו אותו במהלך חייו - לולו דה לה פאלז, בטי קטרו ואן מרי מונוז - ופייר ברז'ה, שדמעות זלגו על פניו הקשוחות.
"החלטתי להיפרד היום מעולם האופנה שכה אהבתי", פתח סאן לורן את דבריו. "אופנה אולי איננה אמנות, אך בהחלט דרוש אמן כדי ליצור אותה. כל אדם זקוק לחזיונות
"ידעתי פחד ואימת בדידות, אך אני גאה ביותר על כך שנשים לובשות היום חליפות מכנסיים, טוקסידו, מעילי מלחים ומעילי טרנץ'. בדרכים רבות אני חש שיצרתי את מלתחתה של האישה המודרנית".
כשבועיים אחרי אותה מסיבת עיתונאים נפרד סאן לורן בתצוגת אופנה גרנדיוזית, שנערכה במרכז פומפידו שבפריז, כשלצדו חברתו הקרובה והמוזה הגדולה ביותר שלו, קתרין דנב. "עבור נשים, עבור אופנה, זהו סופו של עידן", אמרה דנב בסיום התצוגה.
איב מתייה סאן לורן נולד וגדל בעיר אוראן שבאלג'יריה למשפחה מבוססת כלכלית. אביו היה איש עסקים ואמו אשת חברה. למרות שאביו נעדר רבות מן הבית, יחסיו עם הוריו היו תקינים.
"אבי העריץ אותי", סיפר לבמאי הקולנוע דיוויד טבו בפתיחת סרטו התיעודי "His Life and Times" משנת 2003, אחד משלושה שביים על חייו של סאן לורן. "מילותיו האחרונות לפני מותו היו: 'איפה איב?'". אמו לוסיאן סיפרה כי כבר כילד היה לאיב חוש לאופנה: "אני זוכרת שבגיל שלוש אמי לבשה שמלה והוא אמר לה שהיא לא מחמיאה לה. אז היא החליפה אותה".
אופיו הביישני וגופו הגמלוני היו לו למכשול בבגרותו. "הילדים בבית הספר התעללו בי", סיפר לעורכת האופנה לורנס בנאים (כיום עורכת מגזין "סטילטו"), שפרסמה בשנת 1993 ביוגרפיה על חייו.
"זה הפך ממש לגיהינום. הייתי מסתגר בשירותים בהפסקה מרוב פחד, או שהם היו גוררים אותי ונועלים אותי במקום חשוך ופותחים לפתע את הדלת. כל בוקר כשהייתי צריך ללכת לבית הספר, הייתי חולה מחדש. זה היה עינוי נפשי. ובשעה שהיו עושים זאת, הייתי אומר לעצמי: 'יום אחד אהיה מפורסם ושמי יתנוסס באותיות אש בשאנז אליזה'. זו היתה דרכי להתנקם".
"כבר בגיל 15 היה ברור לנו שאיב עתיד להיות כוכב", משחזרת ז'אן סניגו, שלמדה עם סאן לורן בתיכון "לה מוריסייר" באוראן בתחילת שנות החמישים וכיום חיה בישראל. "הוא המציא בית אופנה דמיוני והיה תופר בגדים לנשים שהיו קיימות בדמיונו. היינו מדברים מעט, כי הוא היה מאוד ביישן, ילד עדין, נשי, שהיה לבוש באופן מוקפד".
בגיל 18 נחת סאן לורן בפריז והתברג בתעשיית האופנה. באותה שנה, 1954, הוא זכה במקום הראשון ב"וולמארק" (תחרות של התאחדות יצרני הצמר הבינלאומית) בזכות מעיל צמר שעיצב. זוכה נוסף בתחרות היה צעיר גרמני בעל מבטא צרפתי כבד העונה לשם קארל לאגרפלד, מי שלימים יהפוך לאויבו המקצועי הגדול.
שנה לאחר מכן, ערך מישל דה ברונהוף, עורך ה"ווג" הצרפתי דאז, מפגש פסגה בין סאן לורן הצעיר לכריסטיאן דיור, מלך האופנה של פריז, שקיבל אותו לעבודה בסטודיו שבאבניו מונטאן בעיר. שלוש שנים לאחר מכן נפטר דיור מהתקף לב ובית האופנה הופקד בידיו של סאן לורן בן ה-21.
במגזין "לאשה" של אותם ימים נכתב: "מה יהא על ממלכת 'דיור'? היוכל עלם צעיר זה, שבלוריתו נשמטת בתדירות על מצחו ואשר משקפיים שכלתניים רכובים על חוטמו הצר, לשאת על שכמו את נטל שמה הטוב של צרפת? האם יהא סן-לורנט מוכח למבחן?".
שלוש שנים שימש סאן לורן כמעצב הראשי של "דיור", במהלכן הפיח רוח חיים צעירה וחדשנית בבית האופנה השמרני.
בשנת 1958 הוא הציג אוסף שמלות טרפז וכבש את פריז, ובשירת הברבור שלו בבית האופנה, בשנת 1960, הציג את קולקציית הביטניק המהפכנית, שכללה סריגי גולף שחורים וז'קטים מעור קרוקודיל בגזרת אופנוענים, ששוליהם עוטרו בפרוות מינק. לימים סיפר כי היתה זו הכרזת העצמאות של סגנונו האישי.
כתבה העיתונאית אליסיה דרייק, כי ברז'ה שימש כשומר סף בין סאן לורן לעולם: "ברז'ה היה זה שהחליט מי יראה את איב ומי לא, מה איב צריך לדעת ומה לא. ומה על הציבור לדעת ומה לא. הוא זה שהיה אחראי שכל אפיזודה ציבורית של סאן לורן תתועד, תוקלט, תתפרסם ותיחגג. וחשוב מכול - תופץ".
אולם היחסים עם ברז'ה ידעו עליות ומורדות. סאן לורן סבל משינויים קיצוניים במצב רוחו, שבחלקם הגדול נבעו משירותו הצבאי במלחמת אלג'יריה בשנת 1960. בתחילת המלחמה התמוטט ושכב במחלקה פסיכיאטרית במשך שישה שבועות. "זו היתה חוויה קשה, כאילו חזרתי לימי בית הספר", סיפר בריאיון ליומון "לה פיגארו" מיולי 1991.
"שכבתי בבית חולים צבאי, וכדי שלא אצא מכותלי בית החולים, הלעיטו אותי בתרופות, ומסביב לחדרי הסתובבו משוגעים אמיתיים. פחדתי כל כך. בסוף שקלתי 35 ק"ג, והיו לי הפרעות במוח. הרופא המטפל טען שהוא נתן לי את הכמות הגדולה ביותר של סמים מרגיעים שאפשר בכלל לתת לאדם!".
"היו לו מצבי רוח רבים", מאשרת ורדה דן, שדגמנה עבורו בין השנים 1969-1963. "אבל זה חלק מאופיו של איש יצירתי. הוא לא היה מסוג האנשים שיזרקו עליך נעל חס וחלילה, אלא אדם מופנם, סגור ומאוד מנומס. למזלו, פייר ברז'ה היה לצדו כל הזמן ושינע אותו. אילולא הוא, ספק אם סאן לורן היה יוצר".
"היו מספר מצומצם של בנות בבית האופנה שהציגו את קולקציית ההוט קוטור שלו" היא מספרת. "אלו היו תצוגות שהתקיימו במשך חודשיים-שלושה, מדי יום בשעה שלוש בצהריים. הגדולה שלו כמעצב היתה שילובי הצבעים שיצר.
"הוא שילב בין הדפסים שונים, ומכיוון שהיה לו טעם מעולה, זה היה תמיד הרמוני. היום אין יותר מעצבים כמוהו. אני זוכרת שב-68' הצגתי שמלת שכולה רקומה בחרוזי סברובסקי. היום מי יישב וירקום שמלה שלמה. אולי שולחים את זה למזרח הרחוק. חוץ מזה, אתה יודע כמה היא שקלה?".
מיום שהשיק את בית האופנה ועד לפרישתו בשנת 2002, שימש איב סאן לורן כמלכה הבלתי מעורער של סצינת האופנה בפריז.
כינו אותו "מלך הצבעים","משחרר האישה המודרנית", "המהפכן" ושאר סופרלטיבים שניסו להכיל את גאוניותו של המעצב הצעיר. היום זה ודאי יישמע אנכרוניסטי, אבל חליפת הסמוקינג שעיצב כבר בשנת 1966 נחשבה כבעיטה בישבנן הבורגני של לקוחותיו העשירות.
"הוא צפה את נשות הקריירה ואת שחרור האישה", מספרת כתבת האופנה המיתולוגית נורית בת יער, שדיווחה בזמן אמת על חידושיו של סאן לורן. בספר עליו היא שוקדת בימים אלה, היא כותבת כי ערב אחד הופיעה הזמרת פרנסואה הארדי לבושה טוקסידו בכניסה למסעדה בניו יורק וסירבו להכניס אותה, כי לא היה מקובל שאישה מסתובבת בחליפת טוקסידו.
"יש משהו מהפכני ברעיון הסמוקינג", סיפר סאן לורן בריאיון. "משהו שקשור במשחק המינים. יש בו חושניות, בדיוק ההפך מאישה שמתלבשת כמו גבר. הרעיון הוא להדגיש דווקא את כוח הפיתוי של האישה". באותה שנה השיק סאן לורן גם את קו הפרט א-פורטה "ריב גוש", שהציע לראשונה קולקציית בגדים מוכנים באיכות גבוהה, אשר שחררה את הנשים מהצורך לבלות ימים ארוכים במדידות.
על אף שלא ראה באופנה אמנות, הושפע סאן לורן מעבודותיהם של אמנים שונים, מה שבלט במיוחד בעיצובים כשמלת המונדריאן, שעיצב בשנת 1966 בהשראת ציוריו הגיאומטריים של ההולנדי פיט מונדריאן, ובאוסף שמלות הערב הצבעוניות בהשראת ציוריו של פבלו פיקאסו, שהציג ב-1979.
גם מרד הסטודנטים בפריז בשנת 1968 לא פסח על בית האופנה של סאן לורן, שהציג חולצות שיפון שקופות, כמו גם את גרסתו הייחודית לז'קט הספארי, פריט שיהפוך למזוהה עימו עד היום.
בשנת 1976 הציג את קולקציית "הבלט הרוסי", שזכתה על ידי ה"ניו יורק טיימס" לכינוי "היפי דה לוקס" והוגדרה כסנסציה האופנתית של השנה. ב"לה מונד" כתבו בעקבותיה כי סאן לורן "מבין שמעצב לא מחולל מהפכות אופנה עם אורך המכפלות אלא עם סגנון, עם הדרך שבה הוא חש את התקופה והקולות הנשמעים בה".
"יזכרו אותו בעיקר כמעצב ששילב מצד אחד ממד של פנטזיה ומצד שני, קשוב להלכי הרוח", מוסיפה בת יער. "בשנת 1964 היתה לו קולקציה מדהימה בהשראת תרבות אפריקנית, שהקבילה לתנועה לשוויון הזכויות של השחורים באמריקה. הוא הציג בה חזיית קונוסים כחלק משמלת חרוזים אפריקניים, הרבה קודם לזו שהציג גוטייה. זה היה סופר חלוצי".
התדמית הסאן לורנית עמדה במבחן הזמן עד תחילת שנות ה-2000. זאת על אף שהחל ממחצית שנות שמונים החלו נשמעים קולות שטענו לגביו כי הוא אנכרוניסטי. העליות והירידות בקריירה שלו כמעצב, הקבילו גם ליחסיו עם המקורבים לו.
"הכרנו במועדון הפריזאי 'שה רג'ין', שהיה מאוד גיי", מספרת קטרו בסרט של דבו. "זו היתה תקופה של 'וואן לונג פארטי'. הוא היה ביישן, אז הוא שלח את אחד החברים שלו שיעשה בינינו היכרות. מאז אנחנו יחד. מה שמחבר בינינו זה הנושא האסתטי. לשנינו יש רגישות, טעם והומור דומים. אני, שהתלבשתי בבגדי גברים, כנראה הענקתי לו השראה. הרי אנדרוגיניות זה כמו חלום: שני המינים באותו אדם - זה האדם האידיאלי".
בין החברים הנוספים שהקיפו את סאן לורן מאמצע שנות השישים היו המעצבת פאלומה פיקאסו והאמן אנדי וורהול (כאשר ביקר בפריז).
יחד הם בילו במועדונים הרותחים של אותה תקופה בפריז ויצאו לחופשות משותפות, בעיקר בביתו של סאן לורן במרוקו. בסרט נוסף של טבו, "אבניו מרסו 5, פריז 75116", שנקרא על שם כתובת בית האופנה של סאן לורן, מופיעה דה לה פאלז, ששימשה לסאן לורן במשך שנים ארוכות כמוזה, כיועצת, כמחווה דעה וכמעסה לאגו השברירי שלו, עד לסגירת קו התפירה העילית בשנת 2002.
"היתה בינינו אינטראקציה טובה, אבל הוא כבר היה חולה מאוד באותה תקופה. כל הזמן ישב עם הכלב שלו בחדר, כשמסביבו כולם מתרוצצים. למרות שהוא היה מופנם ושקט, היו לו פרצי התרגשות. אני זוכרת שפעם הוא הניח עליי בד והוא כולו זרח".
מלבד בטי ולולו, מי עוד שהה לצדו?
"פייר ברז'ה תמיד הסתובב שם וצעק. איש מטורף. הוא תמיד הזכיר לי קריקטורות של צרפתים מסרטים שצועקים כל הזמן. אבל בניגוד אליו, לאיב היו יחסים טובים עם העובדים והסובבים אותו".
דברים דומים מספרת גם הדוגמנית מעיין קרת, שעבדה איתו במקביל לממון (1994- 1997) ואף זכתה לככב בקמפיין לקו האיפור שלו ולחתום את תצוגותיו בשמלת כלה.
"הייתי מזוהה איתו שנים, ודיברו על זה רבות בפריז ובכל העולם, אבל לא היה בינינו קשר אישי. בקושי דיברנו. זה תמיד היה 'בונז'ור' או' טרה ז'ולי'. שום דבר מעבר. אולי כי כל התחושה סביבו היתה של יראת כבוד. צריך לזכור שהוא היה מאוד מאוד חולה באותם ימים. הוא כל הזמן רעד, עישן ללא הפסקה (מספרים כי בשיא הגיע ל-150 סיגריות ביום, א.י) וכמעט שלא דיבר".
הקשר הישראלי האחרון של סאן לורן היה עם מעצב האופנה אלבר אלבז, שבשנת 1998 הוזמן על ידי ברז'ה לעצב את קו ה"ריב גוש" (פרט א-פורטה) של סאן לורן.
"אחרי שנכנסתי למשרדו של מיסייה לורן ראיתי משקפיים ומאחוריהם בן אדם שמוסר את הממלכה שלו לאיש אחר. הרגשתי כמו חתן שנישא לבתו של המלך".
אלא שבנובמבר 1999, שלוש עונות בלבד לאחר שנכנס אלבז בשערי החברה, נמכר בית האופנה לקבוצת גוצ'י, ואת מקומו תפס הקאובוי הטקסני טום פורד, שעיצב לבית האופנה עד לעזיבתו בשנת 2004 וכונה על ידי סאן לורן "צרה צרורה".
מאז ועד היום משמש כמעצב המותג סטפאנו פילאטי האיטלקי, שאומנם אינו משחזר את הצלחתו של סאן לורן, אולם מביא אל הבית רוח חדשה, צעירה ורעננה.
כך או כך, פועלו של סאן לורן הונצח כבר בחייו. "ייתכן שהנשים עצמן אינן מודעות לכך, אבל כמעט כל אישה בעולם מושפעת בלבושה, במידה זו או אחרת, מאיב סאן לורן", כתב העיתונאי האמריקני פרד ספארקס לפני 35 שנה. "אלת הקוסמטיקה, הלנה רובינשטיין, אף הרחיקה לכת: היא נקברה בבגדי סאן לורן".
נא להמתין לטעינת התגובות
