לעוף רחוק: קטלוג חדש של ענבל הופמן
דווקא לאחר שביססה את מעמדה כמאיירת מוערכת, ענבל הופמן הרגישה שמיצתה וחתכה לעולם האופנה. התוצאה: המותג "דיקי דירט", שמציע חולצות הנושאות את יצירותיה הליריות. בימים אלו מושק הקטלוג החדש שלו, השואב השראה מעולם התעופה, ומציג זוגות תל אביבים מעודכנים
"עכשיו אני רק צריכה לעקוב אחרי מקום המסתור שלו", היא אומרת ומצביעה לעברו. שעתיים קודם, בעודנו ישובים לצד שולחן העבודה שלה, יחד עם כלבתה פייפר, הופמן מנהלת שיחת טלפון עם פקח של השירות הווטרינרי של עיריית תל אביב, שאותו הזעיקה לטפל בחתול החולה.
"אם יש דבר שאני מחויבת אליו בחיי זה הנושא זכויות וטיפול בבעלי חיים", היא אומרת. "זה הרבה יותר קרוב אליי מנושאים חברתיים או פוליטיים. שם אני גם מוכנה לקום ולשנות. אבל מה אני מבלבלת לך את המוח, בוא נדבר על הקטלוג החדש".
הקטלוג הוא פרי שיתוף פעולה בינה לבין הצלם ינאי יחיאל והמעצבת הגרפית מיכל מגן, שיצרו מוצר עכשווי ומעוצב, המציג את מכלול עבודתה של הופמן באופן קוהרנטי. מי שכבר פגש בעבודתה, ימצא כאן המשכיות של עשייתה הקודמת: איורים ליריים המתנוססים על חולצות ללא גימורי תפר.
כדוגמני הקטלוג משמשים זוגות (לאו דווקא בני זוג) תל אביביים ומעודכנים, כמו המוזיקאים רונה קינן ושלומי שבן או עורך אתר האינטרנט "וואלה! " אבי משולם ובת זוגו דוריה למפל, עורכת מדור "וואלה! סלבס". לצדם גם זוגות נוצצים פחות כמו האחים גילי ועידן שני או שתי לקוחות ותיקות של הופמן. את הקטלוג חותמת הרקדנית מאיה ברינר.
הבחירה בזוגות, מלבד היותה פרקטית (חולצות המיועדות לנשים ולגברים), היא גם ניסיון להציג כימיה שאינה מלאכותית בין המצולמים, כפי שוודאי היה קורה לו היו נבחרים דוגמנים. "אתה רואה בקשר שנוצר ביניהם שחרור, מבוכה, חרמנות", אומר הצלם יחיאל. "עם דוגמנים החיבור היה הופך לפלסטי". הופמן מוסיפה כי "העובדה שאנשים רגילים מצולמים ולא דוגמנים תורמת לנגישות של הקולקציה".
קולקציית אביב-קיץ של הופמן עוצבה השנה בהשראת צירוף המילים "תעופה אזרחית", הקשור בעולם מושגים רחב ואסוציאטיבי של התנתקות ושחרור שאינם רק פיזיים.
"אלו שתי מילים טעונות מאוד שהצחיקו אותי", אומרת הופמן. "זה ישר לוקח אותך לאחים רייט, לדיילות אוויר לשעבר, ל'הנסיך הקטן'". יחיאל מספר ש"הוראות
באמצעות טכניקה משולבת של רקמה והדפס, עוטרו החולצות באיורים הלקוחים מהעולם הגרפי והתוכני של השורש ע.ו.פ. למשל, גבר היושב באמבטיה המחוברת לכדור פורח, כשגבו מופנה אל זוג אנשים האוחזים במשקפת; גיבור על בדרכו למשימת הצלה, ואיור מקסים המציג מבט ממעוף הציפור על בית, מכוניות ואנשים הנושאים מבט, כמסתנוורים מהשמש.
כמי שהגיעה אל עולם האופנה מתחום האיור, עשייתה של הופמן היא מגוונת. מלבד עיצוב האיור היא אחראית גם לגזרות הבגדים. חולצות הטי שלה מעוצבות בגזרה נינוחה, הטוניקות - בגזרת אמפייר, ומכנסי הברמודה - בגזרה אנדרוגינית המתאימה לגברים ולנשים.
היצירה של הופמן, משלב הרעיון ועד שלב התפירה, נעשית בסטודיו הזעיר שלה. "זו הסיבה שאני עובדת כפי שאני עובדת", היא מסבירה את היותה קונטרול פריק. "אני משתעממת מאוד בקלות מלחזור על עצמי.
בסטודיו כזה העבודה היא אחרת: יום אחד עוסקים בדיגום של הבגד, יום שני תופרים. יום אחר אני גוזרת קרטונים, למחרת בוחרת בדים ויום אחר מאיירת. אז אף פעם לא משעמם לי".
והיא יודעת לא מעט על שעמום. לפני שלוש שנים היא נקלעה לפרשת דרכים כששאלה גדולה ריחפה מעל ראשה - "פניי לאן? ". מאז שסיימה את לימודיה ב-1999 באחד המחזורים היותר נוצצים במחלקה לתקשורת חזותית ב"אקדמיה לאמנות ולעיצוב בצלאל" (עם שמות כמו דוד פולונסקי, קובי פרנקו, רות גוילי ואנה גסלב), הפכה הופמן לאחת המאיירות העסוקות והפופולריות בישראל.
אולם מהר מאוד היא גם מיצתה את המקצוע. "העבודה היתה מסורבלת ומתישה, והשכר שהעיתונים משלמים לא כזה להיט, אבל כולם עושים את זה כי זה מעניק חשיפה, שמושכת לקוחות נוספים", היא מתארת את התקופה שבה עבודותיה הופיעו מדי שבוע במוסף "7 ימים " של "ידיעות אחרונות", ב"מוסף הארץ" ובמקומונים "העיר" ו"עכבר העיר".
"אתה מרגיש עצמאי, אבל אתה לא באמת אחראי למוצר הסופי. אתה לא קם בבוקר ושואל את עצמך מה אני אעשה היום, אלא מתעורר בבוקר ואז מצלצל העורך. פתאום מצאתי את עצמי מוגבלת וללא תחביבים, ולא בא לי לחתור בירקון בתור תחביב. הייתי צריכה אאוטלט יצירתי חדש, שבו אני לא חושבת אם הלקוח מרוצה, אלא מה בא לי לעשות ".
ובכל זאת, ההצלחה שלך בתקשורת היתה מטאורית. שנה אחרי שסיימת את הלימודים, עבודות שלך כבר פיארו מגזינים רבים.
"אין דבר כזה מטאורי בארץ, אולי מלבד דוד פולונסקי. הצלחה זה דבר קונסיסטנטי. אם הייתי ממשיכה לעבוד כמאיירת במשך שנים אולי הייתי מגיעה למיצוב גבוה בעולם, עם גוף עבודה גדול שניתן להתייחס אליו.
הבעיה שלי היתה שקו מוגדר מביא עימו גם חסרונות, מכיוון שאתה נדרש לעשות את אותו שטיק ואותה טכניקה פעם אחר פעם. כלכלית זה הרבה יותר משתלם לפתח את הזהות שלך כדי ליצור לה ביקוש. אבל זה נורא משעמם. וחוץ מזה, לאיזה גבהים כבר אפשר להגיע עם איור בארץ?".
חנוך פיבן וירמי פינקוס, למשל, הצליחו בחו"ל ועבודתם מוכרת גם מחוץ לעולם האיור.
"יש התגלגלות טבעית, ועם טיפה מזל ואתרי אינטרנט כמו' מייספייס' או 'פייסבוק' תגיע לעבוד בחו"ל. פשוט לא משכתי עד שזה הגיע לשם. מבחינתי לא היו לי עוד פסגות לכבוש בארץ.
היתה עבודה ועבדתי בה. לא היה בה שום זוהר. ובשלב מסוים זה חזר על עצמו. זו היתה נקודת זמן שהתאים לי לעשות שינוי".
נקודת המפנה המקצועית נוצרה כשהכירה את מעצב האופנה יוסף. תחילה איירה הופמן חתולה שחורה ונוצצת עבור חנותו הראשונה (ברחוב דיזנגוף 170, תל אביב) ואחר כך איירה את דמות האישה הגולשת, שמופיעה בכניסה לחנותו הנוכחית (ברחוב דיזנגוף 213). שני האיורים שימשו את המעצב גם למטרות מיתוג והופיעו על כרטיסי הביקור, על האטיקטים ועל שקיות הבגדים.
יוסף השתמש גם באיוריה של הופמן לספר הילדים של אלונה קמחי "מושלמת והמעגל המכושף" (הוצאת "כתר") כשהדפיס אותם על שמלות בעיצובו. "כל דבר כזה מאפשר לך לראות את האיורים שלך עוברים תפנית מהפורמט הדו ממדי של עיתון או ספר לבגד שמישהו לובש.
זה גם גרם למישהו עונג. ואם הבגד יפה, אז בכלל", אומרת הופמן, אך גם מסייגת את הנגיעה באופנה: "המפגש עם יוסף היה מקרי. אם הייתי פוגשת מעצב אגרטלים מעולה, אולי הייתי היום מייצרת כלי קרמיקה. אבל יצא שזה היה יוסף עם כל האנרגיות שלו. הוא גרם לזה להיראות קל ונתן לי מוטיבציה לנסות".
קולקציית הביכורים של הופמן כללה גופיות לייקרה צבעוניות ומאוירות, והיתה המשך ישיר לסגנון ההיי טקי, הנוצץ והניאו קיטשי של איוריה. הקולקציה השנייה כבר הניחה את היסודות לקו האופנתי שעימו היא מזוהה היום.
"כיום לייקרה מעבירה בי צמרמורת", היא אומרת בהומור עצמי. "עברתי שינוי ענק מאז. אבל הפרקטיקה של האיור אז לא כזאת שונה מהיום. נמלה הייתי ונמלה אשאר. באופנה, בכל קולקציה הקו משתנה בניואנסים. כל פעם אני מעצבת ומאיירת אחרת. הרפרנטים שונים, הבדים אחרים".
אנשים חיפשו את הופמן הצבעונית ומצאו קו מופנם. חשבת להדפיס את הקו שהיה מזוהה איתך?
"הסיבה לשינוי הקו היא טכנית. אי אפשר היה להדפיס על בגדים את מה שעשיתי לעיתון. לא ניתן היה להעביר בדפוס משי את מעברי הצבע של האיור, אלא בדפוס דיגיטלי או בדפוס טקסטיל, שהם יקרים מאוד. לכן הייתי צריכה להמשיך לספר את הסיפור שלי באמצעים מינימליסטיים וליצור עושר, להעביר מסר, לתפוס רגע אחד של רגש.
"חשוב לי שמי שנכנס לפה יידע שהדברים נעשו עם מחשבה. זו לא חולצה עם הדפס של "זארה" או "פוקס". אצלם זה לא איור, זו גרפיקה. פלקט. לרוב כיתוב נדוש כמו (סטריט וור( או סיסמה משומשת כמו (סקס והעיר הגדולה(. הגרפיקה יכולה להיות יפה מאוד בתקציבי ענק שאני לא יכולה לחשוב עליהם כלכלית. אבל אצלי יש משנה סדורה כיצד אני ניגשת לקולקציה".
את חושבת שהמפגש עם חולצה שלך הוא רגשי או אינטלקטואלי?
"מאייר תמיד נמצא על קו הגבול הזה, כי אתה מקבל טקסט ואתה צריך לתמצת אותו לרגע אחד, וזה יהיה הרגש. הקטע הרגשי הוא המיידי באיור, ואני מקווה שגם בבגד. והקטע האינטלקטואלי הוא הערך המוסף. אני לא מצפה שבן אדם יראה אותי ברחוב עם החולצה שעליה כיתוב מהשיר Both Sides Now של ג'וני מיטשל, ויגיד 'יו, גם אני מת על מיטשל'".
הופמן, 34, חיה עם בן זוגה תומר ואם לרומי בן החמישה חודשים, בורחת מהגדרות כמו מאש. "אני מאיירת שעושה בגדים", היא מבהירה. המיקום הזה גם מאפשר לה לקחת צעד אחד הצידה ולראות את תעשיית האופנה ממקום מפוכח וביקורתי.
"אני לא בן אדם שקם בבוקר ופותח 'סטייל.קום' (אתר אינטרנט לאופנה, א"י). אני לא קוראת מגזינים ואני לא מעורה במה שקורה. ממילא העיצובים שלי קלסיים והצלליות משתנות באיטיות מסוימת. יש משהו בתעשיית האופנה שהוא מאוד אסתטי, אבל דל מבחינה תוכנית. אני פחות מתרגשת מבגד כצורת אמנות גבוהה. אני יודעת להעריך את זה, אבל היצירה שלי לא מגיעה משם".
אז מהיכן?
"ממקום יותר תכליתי. למשל, אם צריך חולצה עם גב פתוח - אז אצלי היא לא תהיה גזורה מתחת לקו החזייה ואם אני מעצבת חולצה לחזה גדול, יהיה לה מפתח וי עמוק. אני לא יודעת איך מעצב אופנה חושב. אני חושבת כמו מאיירת שעושה חולצות. זה גם עניין של סגנון לבוש. תמיד קוראים לי טום בוי, כי אני מתלבשת בצורה תכליתית".
יש גם מי שמבקרים את התכליתיות של הופמן וטוענים שלמרות יופיים של איוריה, היא אינה מעצבת גזרות מעניינות במיוחד ושהיא יוצרת אופנה שהיא לא יותר ממצע נוח ונכון לאיוריה. "אני מעדיפה לבוש מינימליסטי שנותן יותר מקום לצללית ופחות לקשקושים על הבגד", היא מדגישה. "אני עדיין במקום של פיתוח, שמנסה להבין מה שנשים אוהבות ומה נוח יותר לגברים.
אני רק בתחילת התהליך. אני תמיד מרגישה בדרך. כשאת לא מרגישה את זה, זה מפסיק לעניין. כמו שקרה לי עם האיור. אני לגמרי מרגישה בדרך לאנשהו, כמו סטודנטית לאופנה בשנה ד', רגע לפני פרויקט הגמר".
נא להמתין לטעינת התגובות
