למי קראת טיפש: 13 עצות להתמודדות עם המתבגר הצעיר-מתמיד
תקופת ההתבגרות החדשה מתחילה היום בגיל שמונה, עם ניצני החוצפה הראשונים. אי אפשר לעבור את זה בשקט ובלי כאבי בטן, אבל אפשר לפחות לנסות: לא להיעלב או לקחת את זה אישית, לא להשתמש בביטויים בוטים, לשמור על הומור ולשכוח את ההתבגרות שהיתה לכם
שלחתי אותה לחדר. היא לא הלכה. רק אחרי שאיימתי עליה שהיא לא תלך לצופים היא הלכה בעיניים רושפות, תוך כדי מלמול "אני שונאת אתכם!". ראיתי את השנאה בעיניים שלה, בחיי. הבת שלי שונאת אותי!
כשראיתי שטקטיקת האיום לא עובדת, החלטתי לנסות את זו הרכה, הפונה אל ההיגיון. נתתי לה לשבת ולהירגע שתיים-שלוש דקות בחדר וניגשתי אליה. לצערי, בן זוגי עמד שם והטיף לה תוך כדי שינון כל רשימת האופציות של העונשים המצפים לה אם לא תיקח את עצמה בידיים.
"שמעתי אותך כבר...", היא סיננה שליש משפט, ואת השאר בדיקציה מרושלת. "מה אמרת?", הוא רתח.
"כלום", היא ענתה בביטול.
"מה אמרת?!", הוא תבע תשובה כחוקר משטרה קשוח.
"כלום, תעזוב אותי".
"אני שמעתי אותך, אמרת: האבא הדביל הזה".
"מה פתאום", היא אמרה בכעס מתפרץ, "אמרתי נקרע לי המעיל הזה".
עד כאן! שקרים המהולים בזלזול באינטליגנציה שלנו - הם הגבול האדום שלי.
"תקשיבי ותקשיבי לי טוב, היום את לא הולכת לצופים, ואם זה יימשך, גם בשבת לא - הבנת?".
"אני כן הולכת", התריסה בדמעות.
"לא, את לא. ואני זאת שמחליטה. בפעם הבאה תחשבי לפני שאת מדברת".
היא פרצה בצווחה מבהילה: "אני כן הולכת, הבנתם?! ואתם לא תגידו לי מה לעשות! נמאס לי ממכם ונמאס לי מהבית הזה!!!". ה"תעופו לי מהעיניים", שהגיע מיד אחר כך, היה כל כך אמוציונלי שלווה בכניסה דרמטית לשירותים וטריקת דלת חזקה.
שנינו עמדנו שם מבוהלים וחסרי אונים. בן זוגי אומנם ניסה להפגין ביטחון עצמי ושליטה במצב, אבל היה לי ברור לחלוטין שאין לו מושג לאן אנחנו הולכים מפה. "הכל מתערער והיא רק בת 10",
"אם פעם היה מדובר על גיל 12 לבנות ו-13 לבנים", מאשרת ענת זפרני, מורה ומרצה לפסיכולוגיה ומנחה קבוצות הורים, "היום מדברים כבר על גיל שמונה-תשע כתחילתו של גיל ההתבגרות, כולל השינויים הגופניים והסערות ההורמונליות, כששיאו מופיע בעיקר בגילי 16-12".
חלי ברק, פסיכולוגית חינוכית מומחית, מחברת שני רבי המכר "בגובה העיניים" ו"תקשיבו לי רגע", מוכנה לנחם אותנו בעובדה שמתישהו בשנות ה20- לחייהם של ילדינו, הם מתחילים לחזור לעצמם ואנחנו לעצמנו.
בואו נתחיל עם זיהוי ה"אויב". הרי הילד לא קם בוקר אחד עם נורה אדומה דולקת "שים לב - מתבגר לפניך". לדברי ברק, באופן רשמי המדדים הם פיזיולוגיים (התפתחות מינית, מחזור חודשי) וחברתיים-אמוציונליים (עצמאות ומרדנות כחלק מגיבוש זהות). כשפעמים רבות, במיוחד אלו המתייחסים לחברים ומשפחה מתחילים בגיל 10 - טרום גיל ההתבגרות.
זפרני מתארת את גיל ההתבגרות כמסע מהילדות לבגרות, במהלכו המתבגר אמור לגבש זהות: כלומר לדעת מה הוא רוצה, למה הוא מסוגל, מהן ההעדפות שלו, ומה הפחדים והמכשולים העומדים בפניו.
"חלק מהעניין", היא מבהירה, "הוא לבדוק את 'הכוח שלי בבית, מול ההורים'. מול אלו שעד אתמול היו האנשים שקבעו עבורי ועכשיו אני מאמן את הכוח ויכולת ההשפעה שלי באמצעותם. כך, למשל, בודק המתבגר אם יש בכוחו לומר דברים חצופים ולהצליח לזעזע אותם, אם הוא מסוגל לקבוע לעצמו דברים ולא לשאול אותם (עצמאות), לקלל ולראות את התגובה שלהם (הם חסרי אונים!). כל זה מהווה עבור המתבגר אומדן לזהות החדשה המתגבשת".
אז איפה הבעיה?
ברק: "שכשזה מתחיל יש נטייה לכולנו, להתייחס לזה די בקלילות ולבטל הכל במשפט 'נו, טוב זה גיל ההתבגרות'. אבל זו התייחסות שגויה, שנותנת לגיטימציה לתופעה, כשדווקא אז חשוב להעמיד את הדברים במקומם ולומר: 'סליחה, עד פה'. משפט שהמתבגרים צריכים לשמוע. דווקא עבור ילדים שהוריהם היו עבורם דמות הירואית, חכמה ומושיעה - דמות שמוצאת פתרונות לכל בעיה, גיל ההתבגרות יתחיל בזעזוע גדול יותר.
"הרי לא פשוט להתבגר, לפתח עצמאות ולעצב זהות כשאתה נאלץ לחלוק אותן בצוותא עם האנשים הכי טובים והכי חכמים בעולם. משום שמצד אחד הוא נותר חד משמעית תלוי בהוריו, ומהצד השני רוצה מאוד להפגין את חוכמתו בקריאות 'אתם לא תגידו לי!' - וזה מצב מתסכל מאוד".
"לגיל התבגרות לא חייבות להיות קונוטציות של מלחמה, ריבים וחוצפה, אבל אין דרך לעבור אותו
ללא כאבי בטן", מודות גם זפרני וגם ברק. "יש דרך לשלם מחיר נמוך יותר, אבל אין דרך לעבור את זה בצורה שקטה והרמונית", הן אומרות ומציידות אותנו במספר עצות מועילות:
1. אל תיעלבו - כשילד מתחצף, במקום לכעוס ולהיעלב, עצרו רגע ואמרו לעצמכם "הוא מתחצף, וזה לא קשור לאהבה וליחסים בינינו". הגיבו באופן ענייני. אנחנו חוטפים כי אנחנו שם. אחרי הכל, אם הילד מגיב בכעס ועלבון וההורה באותו מצב, מי ירגיע את האש?
2. אמצו שמיעה סלקטיבית - מתבגרים נוטים לנבוח, נסו לסנן את הטונים הצורמים.
3. אל תעליבו - אם בעיצומו של ויכוח אתם מטיחים משפט בסגנון "את ילדה לא מתחשבת שלא מעריכה את כל מה שעושים בשבילה" - הפסיקו מיד. המשפטים האלה, שלכאורה נראים לא מזיקים, נטמעים בדימוי העצמי ומחלישים את המתבגרים בעיני עצמם - ובגיל ההתבגרות ממילא חלה ירידה בדימוי העצמי. בשלב מאוחר יותר, כשהם יעמדו מול העולם, זו המראה שהם יביאו מהבית.
4. אל תקחו את זה אישית - כשהמתבגרים שלכם מטילים לחלל משפטים נוסח "אני שונאת אותך" - אל תנברו במשמעויות הטקסט "האם מעצם העובדה שהיא צרחה 'אני שונאת אותך' עלי להקיש שהיא שונאת אותי?".
5. אל תיבהלו - למתבגרים יש לעתים דיעות קיצוניות, שגורמות לנו לרצות לתלוש את שערות ראשנו. קחו נשימה וגלו איפוק.
6. הקרינו סמכותיות - אל תיגררו לוויכוחים ארוכים - עצרו אותם באסרטיביות, הפעילו סמכות לפני שאיבדתם את העשתונות ואמרו: "תעשה כי אני אמרתי!", ללא הבטחות וללא שוחד. באופן פרדוקסלי הקרנת סמכותיות רק מחזקת את הביטחון העצמי של המתבגר, כשהוא אומר לעצמו: "בתוך העולם שלי הכל משתנה, אני מרגיש דברים אחרת וחווה המון לחצים, לפחות ההורים שלי נשארים קיר בטוח, עוגן, שעליו אפשר להישען".
7. הגדירו קווים אדומים - אתם ההורים, אחראים להגדיר אותם ביניכם ולהעביר למתבגרים שלכם מסרים חד משמעיים. וכן, הימנעו משימוש במשפטים כלליים מדי כמו "אל תדברי אלי בטון כזה", אלא הגדירו בדיוק את כוונתכם: "לא אומרים לאמא טיפשה. את יכולה לכעוס, אבל את לא יכולה להגיד לאמא טיפשה".
8. הימנעו מביטויים בוטים - בשלב זה מתפתחת אצל המתבגרים חשיבה ביקורתית, והם הופכים להיות רגישים לזיופים ולאמירות בוטות מדי.
9. הימנעו מאיומים על עונשים בזמן ויכוח - קחו לכם זמן לצינון הלהט. אם מדובר בביטוי מקפיץ נסו להסתפק ב"זה לא מקובל עלינו, עברת קו אדום, ויהיה על זה עונש". גם הציפייה היא סוג של עונש.
10. שמרו על ראש פתוח - לפעמים הגבולות שהצבתם צרים על המתבגר, והוא צריך שירחיבו לו. אפשר ליצור חוזה כששני הצדדים מתחייבים לעמוד בו: לדוגמה דמי שימוש בטלפון נייד. אפשר להקציב סכום מסוים שחריגה ממנו תושלם על ידו מדמי הכיס או באמצעות עבודה מזדמנת.
11. שמרו על הומור - מתבגרים כועסים שתי שניות ואחר כך שוכחים. הימנעו מוויכוחים, וברגעי הדרמה נסו קצת להשתעשע, לשמור על פרופורציות ולזכור שזו נקודה זמנית בהתפתחות.
12. בנו הרגלי שיחה - זו אולי ההמלצה הכי חשובה שתקחו איתכם - הטמיעו הרגל של תקשורת זורמת במשפחה כבר בגיל צעיר. חלק מתהליך ההתבגרות הוא לא לשתף את ההורים, לרטון, לכעוס, להתעצבן - וכך ערוצי התקשורת נחסמים. לכן חשוב כל כך להעביר להם מסר: "אני תמיד מקשיב לך, אתה חשוב לי, הדיעה שלך חשובה לי". צרו הזדמנויות לתקשורת - היכנסו לחדר ודברו על דברים בנאליים כמו תוכניות טלוויזיה, משחק מחשב או כדורגל. תנו להם הרגשה שלמרות המריבות וההתרגזויות אתם לא מוותרים עליהם.
13. נסו להתנתק מגיל ההתבגרות שלכם - בין אם תרצו ובין אם לא - כל אחד מאיתנו מביא לתוך מערכת היחסים עם הילד שלו, את גיל ההתבגרות שלו עצמו. ובהקשר הזה מצטטות ברק וזפרני את מרק טווין שהתייחס לגיל ההתבגרות שלו: "כשהייתי בן 15, חשבתי שההורים שלי על הפנים. כשהגעתי לגיל 25 חשבתי שהם מאוד השתפרו בעשר השנים האחרונות".
נא להמתין לטעינת התגובות
