רוחות הצפון: מסע בסקוטלנד
ירוקה, מבודדת, קסומה וסחופת רוחות - סקוטלנד היא היעד להרפתקה משפחתית שונה. מהמבצר באדינבורו היפהפייה ועד לחופים הרחוקים של איי אורקני - יונתן בלום יצא למסע בין נופי בראשית
זה היפוכו של המושג "חופש", ולמרות רצוני לבקר את הורי ואחי האהובים, הבנתי במהירות שאני חייב להוסיף הרפתקה לביקורים הללו. השנה, בשלב של תכנון החופש, סקרתי את מפת בריטניה ומבטי נמשך לצפון הרחוק, הכי רחוק שאפשר מלונדון - לאיי אורקני, מעבר לחוף הצפוני של סקוטלנד, אי שם בין הים הצפוני לאוקיינוס האטלנטי.
התרבות וההיסטוריה של אורקני קרובות לסקנדינביה לא פחות מאשר לבריטניה. בסוף המאה ה-15 מלך דנמרק לא הצליח לגייס את 60 אלף הפלורין (המטבע הדני) שהבטיח כנדוניה לחתונת בתו לבנו של מלך סקוטלנד, ג'יימס השלישי. המלך הדני משכן במקום הסכום את איי אורקני ושטלנד. המשכון לא נפדה מעולם, והאיים נותרו חלק מבריטניה: מקום מבודד, קסום, והכי נחמד - אני לא מכיר אף אחד שביקר בו.
התוכנית הייתה אמביציוזית, ומצאתי את עצמי מתעכב על כל פרט מתוך החשש שנמצא את עצמנו ישנים במכונית באיזור שכוח אל בצפון הרחוק. ואף שהזמנתי מראש לינה לכל לילה ואת המעבורת לאורקני, לא ישנתי כלל ערב הנסיעה והייתי אחוז בחרדה שאולי 3,000 הקילומטרים במכונית עם אשתי לילך והתאומות בנות ה-11 מלונדון לאורקני וחזרה היו פנטזיית בריחה מוגזמת.
כדי לחלק את הנסיעה בת שמונה השעות מלונדון לאדינבורו, אנחנו עוצרים ללילה באיזור האגמים
הקרוב לגבול עם סקוטלנד, בקוטג' של קרובי משפחה. דיסק של החיפושיות מתנגן בלופ עד שהבנות נרדמות, ואני מצליח להשחיל דיסק חדש של קורין ביילי ריי, שקולה המלטף הולם באופן מושלם את נוף הגבעות הירוקות והרכות, כאילו מכוסות בקטיפה. הקדמה קלילה לנוף הקשוח יותר שמחכה לנו בצפון.
בבוקר קמנו והמשכנו בנסיעה עד אדינבורו. בית ההארחה שלנו באדינבורו Amaryllis הוא מבנה בן 200 שנה עם תקרות מעוטרות בגובה ארבעה מטרים וחדר משפחה ענק ופשוט (לילה בחדר עולה 100 ליש"ט, והמחיר כולל ארוחת בוקר). שלט הניאון האדום "בד אנד ברקפסט" שתלוי משום מה בחלון האמבטיה שלנו
אדינבורו, אחת הערים היפות באירופה, מיוחדת בשילוב שלה עם הטבע. אפשר לחצות אותה בלי לדרוך כמעט על רחוב סלול. ממבצר אדינבורו נמתח העורק הראשי של העיר העתיקה, הרויאל מייל (The Royal Mile), שמוביל עד להולירוד האוס (Hollyrood House), הארמון המלכותי הרשמי בסקוטלנד.
כאן מצאנו לעצמנו עיסוק שולי תמוה במקצת: אנחנו הולכים בין הסמטאות הרבות ונדהמים מכמות האנשים האדמונים הצועדים בהן. בסקוטלנד האחוז הגבוה ביותר של אדומי שיער בעולם, ולאחר שעות הליכה ספורות הבנות כבר מגיעות לספירה של 60 ג'ינג'ים, כולל אחד שניסה לצבוע את שיערו מאדום לשחור.
ארוחת הבוקר הסקוטית שמוגשת לנו - נקניקיות, בייקון, שעועית, ביצים, עגבניות, פטריות וכו' -
מספיקה כדי להשתיק את התיאבון עד לשעות הצהריים המאוחרות. לארוחת הצהריים אנו מסתפקים בכריכים. רק את ארוחת הערב אוכלים במסעדות, ואלו של סקוטלנד אינן בדיוק אתרי גורמה אירופיים, אם להיות עדינים. אבל אם נצמדים למאכלים המסורתיים - בקר, דגים ובירה - אפשר לאכול לא רע בפחות מ-15 ליש"ט לאדם.
בקצה העיר ניצבים מבצר אדינבורו, שיושב בזווית מאיימת על צוק סלעי שחור במערב, וגבעת ארתור'ז סיט (Arthur's Seat), שגובהה 250 מטרים במזרח. הגבעה תלולה מאד, אך הנוף הנשקף ממנה מעל בתי האבן האפורים ועד לים מצדיק את מאמץ ההליכה. בצהריים אנחנו מטיילים יותר בנחת בארמון הולירוד, מודרכים בין החדרים המלכותיים במקצוענות שמצליחה להחיות את ההיסטוריה.
הייתי כל כך שקוע בסיפור רצח מזכירתה של מרי מלכת הסקוטים על ידי בעלה הקנאי, עד שלא שמתי לב לשלטים האוסרים על צילום, ובזמן תגובה מהיר יותר מזה של איש שב"כ מזנק אלי שומר בשנייה שהאצבע שלי לוחצת על כפתור המצלמה. אחרי עשר שעות הליכה באדינבורו, ספירת הג'ינג'ים מגיעה ל-170, והתאומות העייפות מוכנות לשינה עמוקה.
במקום לנהוג בכבישים ראשיים את שלוש השעות צפונה לעיר אינוורנס (Inverness), בחרנו בדרכים צדדיות, מערבה מהמסלול הישיר, דרך איזור היערות היפהפה בגלן ליון (Glen Lyon), העמק בין האגמים לוך טיי (Loch Tay) ולוך רנוך (Loch Rannoch). כשאנחנו פונים לכיוון העמק, על כביש צר ותלול העולה על גבו של הר לאוורס (Ben Lawers) עוצמת הנוף משתיקה את הבנות ששרות בזיופים מכוונים בספסל האחורי.
הגשם הזרזיפי נפסק ומתחיל מחדש בכל כמה דקות. למרות מזג האוויר ההפכפך, אנחנו עוצרים לטייל בהר. ממזג האוויר בסקוטלנד חייבים להתעלם, אחרת פשוט לא עושים בה כלום.
בשעה 20:00 בערב אנחנו מגיעים לאינוורנס, נהנים משעות האור הממושכות. אינוורנס היא עיר הבירה של ההיילנדס, האיזור ההררי של סקוטלנד שנמצא בחלקה הצפוני ומושך הרבה תיירים בקיץ, לא מעט מהם בדרך לאגם לוך נס המפורסם.
אנחנו מגיעים לבית ההארחה שלנו "Mardon" המנוהל על ידי כריס, פנסיונר חביב, וואלרי, אשתו הפטפטנית. החדר צפוף ומקושט בפרחים ורודים בסגנון הקיטש הבריטי, אבל הוא חם ונעים (גם כאן שילמנו 100 ליש"ט ללילה לכל המשפחה, כולל ארוחת בוקר).
בארוחת הבוקר, השעון בחדר האוכל מצלצל בכל שעה בשירת ציפורים אחרת. כשהיא מגישה לנו סיבוב נוסף של טוסט, אנחנו מספרים לואלרי על תוכניתנו לטייל בעמק גלן אפריק (Glen Afric), אחת משמורות הטבע היפות בסקוטלנד, כחצי שעה מערבה מאינוורנס, ריקה מהמוני התיירים הזורמים ללוך נס הקרוב.
"היזהרו מקרציות האיילים", היא מתרה בנו ועיניה של איוי, בתנו הדאגנית, נפערות לרווחה. "הן עלולות לזחול לכם לתוך המכנסיים ולהגיע לכל מיני מקומות בגוף. הקפידו להכניס את המכנסיים לתוך הגרביים". איוי מתחננת לבטל את הנסיעה ואיש העסקים הוורדרד היושב אל השולחן לידנו מאחל לנו בציניות חביבה: "נסיעה טובה!".
עם מכנסיים תקועים באופן פאתטי במיוחד עמוק בתוך הגרביים, אנחנו יוצאים להליכה מסביב לדוג פולס (Dog Falls), מפל קרחוני שחותך מסלול דרך יערות אורן וליבנה, חלקם עתיקים וחלקם ניטעו לאחרונה. אנחנו מגיעים לשלט שמכריז על פרויקט שיקום היערות מנזקי האיילים, ומוסבר שם שכל הסביבה היא "אזור ללא איילים" מגודר, למניעת כניסתם לשמורה.
אנחנו ממהרים להוציא את המכנסיים מהגרביים, ומסיימים את הטיול ביתר נינוחות. בעשר בלילה, בחזרה באינוורנס, אחרי יום אפור לחלוטין, העננים מפנים לרגע את השמים וקרני שמש זהובות מאירות את הגשר שחוצה את נהר הנס ואת המבצר הניצב גבוה בגדה השנייה.
בנסיעה לאורך החוף המזרחי עד לנקודה הצפונית בסקוטלנד, הנוף הופך בהדרגה לפחות מיושב. חורבות רבות של בתי אבן מכוסי שרך מעידות על טרגדיית פינוי ההיילנדס - כשהחקלאים הפשוטים, שעבדו את האדמה לפי השיטה הפיאודלית (חולקו להם אדמות תמורת שירותם בצבאות פרטיים), גורשו מאדמותיהם לאחר שלא היה כבר צורך בהם (באיזור עברו לגידול כבשים, ענף רווחי יותר).
במפרץ גיל (Gill's Bay) אנחנו עולים עם המכונית על המעבורת ויורדים בסנט מרגרט'ס הופ (St. Margaret's Hope) באיי אורקני. מכאן המעבר הוא הקצר ביותר, כשעה בסך הכול, וזול יותר (אם כי עדיין יקר למדי: כרטיס עבור כל אדם עולה בין 12-6 ליש"ט, ומוסיפים סכום עבור כלי הרכב, 28 ליש"ט).
על סיפון המעבורת אנו מבינים לאיזו נקודה צפונית הגענו, כשרוחות חזקות וקפואות מכות בפנינו. המעבר הימי הזה, "פנטלנד פירת'" שמו, הוא אחד הסוערים ביותר באירופה, ולילך הסובלת ממילא ממחלת ים יושבת עם שפתיים כחולות, מבטה הדומע נעול על האופק לכל אורך ההפלגה. בדרך עוברים שני איים, סטרומה וסוונה, שננטשו לפני כ-30 שנה כשהתושבים לא יכלו לשאת יותר את קשיי החיים בהם.
19 אלף תושבים, שמספרם הולך ופוחת, גרים ב-70 איי אורקני, רובם במיינלנד - האי המרכזי שצורתו הקשתית מייצרת נמל טבעי גדול, הכולל גם את "סקאפה פלו" (Scapa Flow), אחד הבסיסים המרכזיים של חיל הים הבריטי בעיתות מלחמה. הנסיעה מהקצה המזרחי שבו אנו יורדים למלון שלנו בסטרומנס (Stromness) שבמערב נמשכת רק חצי שעה.
בדרך אנחנו עוברים על פני "מחסומי צ'רצ'יל", שנבנו על פי הוראתו במלחמת העולם השנייה כדי לחבר בין שרשרת האיים במזרח ולחסום מעבר ספינות גרמניות ביניהם. שבויי המלחמה האיטלקים שבנו את המחסומים, כשהם רחוקים מאד מבתיהם, השאירו עדות לאופי הים תיכוני הצבעוני שלהם במקום האפרורי והספרטני הזה.
אחד מהם, האמן דומניקו צ'וצ'אטי, בנה עם חבריו כנסייה קטנה ומקושטת להפליא מחומרים מאולתרים שנמצאו בעבודה על המחסומים. כמו בעלילה הוליוודית, נשמרו קשרי הידידות עם המקומיים שדואגים לתחזק את הכנסייה העומדת עד היום ליד המחסום הצפוני, באי הקטנטן למבס הולם (Lambs Holm).
המדחום במכונית מצביע על 14 מעלות בחוץ, הממוצע לחודש יולי באורקני, אבל התופעה המשמעותית יותר היא הרוחות החזקות מאוד, שבגללן כמעט ולא גדלים באזור עצים. הבניינים המעטים שאנחנו עוברים על פניהם בנויים מאבן בלבד. הבידוד הקיצוני של המקום מורגש, ואנחנו תוהים איך אנשים שורדים כאן בחורף.
כשהשמש החיוורת עוברת בקושי מעל האופק רק אחרי תשע בבוקר ושוקעת כבר בשלוש, הרוחות מתחזקות עוד יותר וכמעט שלא רואים נפש חיה בחוץ. "כשעמדתי לעזוב את האיים כדי ללמוד בסקוטלנד", מספרת לנו אשה שאנחנו פוגשים בחוף הריק, הולכת עם הכלבים שלה, "אבי הזהיר אותי: 'אל תחזרי לאיים - בואי רק כדי לבקר'". ואכן, רוב הצעירים לא חוזרים לכאן כדי להמשיך במסורת החקלאית של האיים. האופי של אנשי האי הוא של הישרדות, שנשענת לא מעט על דת ועל אלכוהול.
מלון "סטרומנס", שנושא את התאריך 1901 בחזית האבן השחוקה שלו, משדר אווירה של יוקרה שהועמה. שטיחי הבורדו, הטפטים הפרחוניים הכתומים ומעקה מדרגות העץ הויקטוריאני יוצרים לוקיישן מדהים לצילומים, אבל ללא מצלמה נדרש אופי מסוים כדי ליהנות מהתהילה המתפרקת. אנחנו מטיילים לאורך רחוב האבן הראשי של סטרומנס, לצד הנמל, בגשם קל מתמשך.
החנויות הצנועות לא עושות מאמצים גדולים למשוך תיירים, ולמרות הערבים הארוכים מאוד, הן נסגרות בדיוק בחמש. המסעדות הבודדות מלאות, אז אנחנו קונים פיש אנד צ'יפס, מוותרים על הקינוח השערורייתי של חטיף שוקולד בבלילה בטיגון עמוק, ואוכלים בחדר שלנו, דווקא מאושרים. בלילה השמים הסגולים אף פעם לא חשוכים לגמרי, כשהשמש שוקעת רק מעט מתחת לאופק בסביבות 11 ושוב זורחת בארבע.
אנחנו מקדישים את היום לטיול רגלי קצר בשמורת הטבע מרוויק הד (Marwick Head), צוק הניצב על מסלול ארוך יותר המקיף את כל החוף המזרחי. ההליכה מובילה אותנו במעלה הצוק, המאפשר תצפית אל אלפי ציפורי ים המנצלות את הצוקים לבריחה מהאוקיינוס ולהזדווגות חיננית. סוף סוף אנחנו רואים, עם משקפת שמשאיל לנו חובב ציפורים רציני, את הפאפין (Puffin) בעל המקור רב הצבעים, שהבטחתי לתאומות בשלב תכנון הנסיעה.
הרוחות שנושבות ישירות מהים כל כך חזקות, עד שאני קצת דואג לשלומן, שלא יעופו חלילה אל מעבר לצוק. אני מרגיש כה נמרץ מהאוויר הקר, שאני עוצם עיניים ומנסה לזכור בגופי את ההרגשה כדי לקחת אותה חזרה לחום הבלתי נסבל בקיץ הישראלי.
מחלונות בית התה שבו אנחנו מוצאים מקלט זמני מהקור, אני רואה משפחה של כלבי ים אפורים, שרועים כשיכורים על סלעי החוף במרחק של 100 מטרים מאיתנו. אנחנו נחושים להגיע אליהם, אבל האצות החלקלקות שמפרידות בינינו מונעות מאיתנו להתקדם. אנחנו חוזרים כמו צוות מאוכזב מהנשיונל ג'יאוגרפיק, לגמוע את שאריות התה שלנו.
המסע במעבורת בחזרה לחוף הצפוני של סקוטלנד סוער מאד, אבל שלא כמו הבנות אני מגלה חסינות לטלטולי הים ומתרגש כמו ילד ברכבת הרים. הדרך מערבה בהמשך, במכונית לאורך החוף, נכנסת לחמישייה הפותחת האישית שלי בקטגוריית הנסיעות המדהימות.
הכביש, צר מאד וללא שוליים, מתפתל בתוך נוף של הרים חשופים, מים שזורמים מכל מקום וחופים בתוליים, ומאפשר מעבר למכוניות הבאות מהכיוון הנגדי רק במקומות המסומנים כ-Passing Place. כל כך מהפנט הנוף, שקשה מאוד להתרכז בכביש, אז אני מתחיל לעצור בכל כמה דקות במקומות המעבר כדי לצאת מהמכונית, ופשוט לרוץ קצת בתוך הטבע הקסום.
אינצ'נדמף לודג' (Inchnadamph Lodge), היעד שלנו, היא אחוזה עתיקה ויפה שהפכה לאכסניה למטיילים באיזור אסינט (Assynt) השומם בצפון-מערב סקוטלנד. כשאנחנו נכנסים לסלון מחופה העץ, האורחים חדלים לרגע ממלאכתם - סריגה, נגינה בגיטרה והרכבת פאזלים - כדי להביט בהשתאות בזרים נושאי המזוודות.
נדיר לראות תייר ללא תיק גב כאן. כשאני עולה בסוף לדרגש העליון במיטת הקומתיים (החדרים הפרטיים היו תפוסים. מזל שהחדר הזה לא עלה הרבה, רק 60 ליש"ט ללילה כולל ארוחת בוקר), פתאום אני מרגיש את הרצפה זזה וראשי מסתובב עלי כשיכור. המעבר במעבורת סוף סוף נרשם אצלי בגוף, ואני נרדם תוך כדי תחושה שהגלים מתנפצים לעברי.
בארוחת הבוקר אנחנו יושבים עם שאר האורחים לצד שולחנות עץ ענקיים, מגישים לעצמנו טוסט, תה ודגני בוקר ומקשיבים לשיחות על מסלולים בהרים. לנו אין זמן או ציוד לטיול קיצוני, אז אנחנו הולכים בדרך הקצרה בעמק הצמוד למערות טרליגיל (Traligill).
כשהבנות אוספות בדרך פיסות צמר שנתקעו בקוצים הרבים, אני חושב על הקשר בין הצבר הישראלי לבין הקוץ, הצמח הלאומי של הסקוטים - שני סמלים קשוחים לשני עמים של שורדים. אנחנו עוזבים את הדרמה של הצפון ונוסעים דרומה, לפיטלוכרי (Pitlochry), עיירה מתקתקה ותיירותית שבעיקר מאפשרת הפוגה בנסיעה הארוכה בחזרה לאנגליה.
העיירה מספקת מלון מפנק, הסטראתגארי (Hotel Strathgarry), אחרי כמה ימים ספרטניים. המלון הוא בעצם מסעדה שמעליה כמה חדרי בוטיק המעוצבים בגווני ויסקי. הסוויטה המשפחתית, הכוללת מיטה ענקית להורים וחדר ילדים צמוד, נוחה מאד ומחירה ללילה 90 ליש"ט.
אחרי ארוחת בוקר ענקית במסעדת המלון אנחנו ממהרים לעזוב את פיטלוכרי. שוב שורר שקט במכונית, כשכולם מרגישים את הצפון הקסום הופך לזיכרון רחוק. ברדיו נשמעות לראשונה חדשות מישראל. מטבע הדברים, אלו לא חדשות טובות. איך נחזור מאורקני לזיעת המזרח התיכון? נשמור עמוק בלב את מגע הרוח הקפואה, הנושבת בין 70 האיים.
נא להמתין לטעינת התגובות
