הסצינה של הצנע: אופנה בימים קשים
במקום חלומות על שמלה מ"פראדה", הפך מנהל הבנק לכוכב סיוטי הלילה שלנו. המיתון בפתח והשיק במתח, זה הזמן לציין 60 שנה לתקופת הצנע המיתולוגית, ולבדוק כיצד התמודדו עלמות החן במדינה הצעירה עם גזירות האופנה. אין לדעת אם מדובר בהתרפקות נוסטלגית או בקורס הכנה לעתיד
היו אלו ימיה האחרונים של מדיניות הקיצוב, אשר הנהיג מינואר 1949 השר הממונה דב יוסף, עד לקצם ב-1 בפברואר 1959.
"בשל המחסור הרב בבדים, מעצבת האופנה פיני לייטרסדורף יצרה למאיר שמלה שהייתה עשויה סרטי ריבס עם טקסטורה עדינה בצבע חול", כותבת עיתונאית האופנה נורית בת-יער בספרה על אופנה בישראל (שעתיד לצאת בשנה הקרובה).
בשמלה זו יצאה מאיר לפגוש את נשיא גאנה כדי לגייס את תמיכתו ואהדתו למדינה הציונית הצעירה, והדגימה מופת של שימוש מושכל בחומרי גלם בצוק העיתים.
במסגרת חגיגות ה-60 למדינת ישראל, שצוינו בבזבוז כספים משווע, נדחק הצנע-שהחל כשמונה חודשים לאחר כינון המדינה היהודית-משל היה זיכרון לא פוטוגני בהיסטוריה המקומית.
קרוב לוודאי שגם בסיוטיה העמוקים ביותר, לא דמיינה השרה הממונה על החגיגות, רוחמה אברהם, כי בתזמון מושלם יצטלב המיתון המתקרב עם מועד ציון 60 שנה לצנע בישראל.
אבל למרות ההשוואה המתבקשת, אין בין השניים ולו דבר אחד מן המשותף: אם הצנע היה צו השעה במדינה צעירה ומלאת פליטים מאירופה ומארצות ערב, הרי שהקריסה הכלכלית בימים אלו ניצבת כתמרור אזהרה לחברה קפיטליסטית וראוותנית. רק לצורך המחשה, נסו לדמיין את אברהם בשמלת סרטי ריבס, ותבינו כיצד הגענו עד הלום.
תכנית ה"צנע" (מלשון צניעות), או בשמה התקין "מדיניות הקיצוב", הונהגה ביש ראל פוסט מלחמת העצמאות ומטרתה הייתה ליצור שער חליפין יציב וכך לחסוך במטבע חוץ.
כחלק ממדיניות זו, הוגבלה רכישתם של מוצרי מזון ומוצרי צריכה דוגמת ביגוד, ריהוט וכלי בית. למוצרי טקסטיל מוזלים (סדינים, חולצות, מפות, מגבות וכו') נקבע שם חדש: "לכל".
בספרה "חליפות העתים" (הוצאת "ידיעות אחרונות" ), כותבת חוקרת האופנה אילה רז, כי השם נבחר מתוך 150 הצעות שהגיעו אל המפקח על המלאי, במסגרת תחרות פומבית שהוכרזה למציאת השם.
בין המוצרים ניתן היה למצוא תחתוני גברים, גרבי ניילון, כותנות מכותנה ושמלות קיץ, שהגיעו
התועלת היחידה הייתה מחירן הזול, שהיה נמוך עד כדי 60 אחוז ממחיר השמלות האחרות. בכתבת אופנה שפורסמה ב"הארץ" באותם ימים, לא נרשמה התפעלות מההיצע המוזל.
בכתבה, שסיקרה את תצוגת האופנה שהתקיימה ב-15 באוגוסט 1949 והציגה את המוצרים, נכתב: "רבות מן השמלות שהודגמו לא היו ראויות לתצוגה הפגנתית. רבות מן הדוגמאות היו מיושנות, חסרות אותו חן של נועם ואופנתיות שכל אישה מבקשת אותם בשעת קניית שמלתה".
הפער בין אופנתיות לכדאיות כלכלית, מהווה בסיס לתעשיית האופנה. בשנות הצנע, כף המאזניים פסחה לחלוטין על סעיף היצירתיות לטובת עתיד המדינה. "בגדי ה' לכל' שברו את כללי השוק", אומרת השבוע רז.
"הם יצרו מערך שוק חדש. אם יחסי השוק הם שיצרן אופנה מייצר דגם כדי למצוא חן בעיני הלקוח, שמחליט היכן והאם לרכוש - בתקופת הצנע היצרן היה דמות סמויה. הוא ייצר בגדים עבור הממשלה, ששווקו על ידיה לצרכנים, מבלי שהיצרן יהיה בתמונה.
כך שגם אם המוצר היה גרוע, ליצרן לא הייתה מוטיבציה לשפר אותו. המצב הזה בעצם הוביל לעיוות של תעשיית ההלבשה, שנמשך עד מלחמת ששת הימים. עשו כאן דברים מתחת לכל ביקורת".
מה למשל?
"הייצור לשוק המקומי היה זבל. הרבה תעשיינים מקומיים, כמו 'לודז'יה', ' גוטקס' ו'אתא', ייצרו בשתי רמות: לשוק המקומי - בגדים באיכות בדים נמוכה, בתפירה מחופפת ובגזירה מזלזלת; ובגדים ברמה גבוהה שהופנו ליצוא, כדי לעמוד בתחרות הבינלאומית.'גוטקס', למשל , הייתה מוכרת לשוק המקומי את עודפי היצוא שלה ".
לאחר שבגדי ה"לכל" לא פתרו את המצוקה במטבע זר, בחודש יולי 1950 הוחלט על קיצוב של הלבשה והנעלה על פי שיטת נקודות. לפי תוכנית הקיצוב, היה זכאי כל אזרח ל-85 נקודות לשנה לצורך רכישת בגדים ו-45 נקודות שיועדו לרכישת נעליים.
תמורת מכנסי חאקי קצרים לגבר, היה עליו להיפרד מ-11 נקודות, עבור זוג גרבי כותנה נדרש להיפרד משלוש נקודות. חולצת ויסקוזה לנשים הייתה שוות ערך לחמש נקודות ואילו מעיל קצר מצמר לאישה, דרש ממנה להיפרד מיותר ממחצית הנקודות השנתית: 48 נקודות.
בת-יער מספרת כי לאחר מותו של אביה, יצחק פולישוק, היא מצאה באחת ממגירותיו תווית של "אתא", עבור מכנסי חאקי. "אני לא זוכרת את הצנע", היא משחזרת כיום. "הדבר היחיד שאמא השיגה עבורי, בדרך לא דרך, היה ביצים לאכילה. את הבגדים הייתי מקבלת בחבילות מקרובת משפחה מאמריקה. זה היה נהוג מאוד אצל מי שהיו לו קרובים בחוץ לארץ".
גם בתקופת הצנע, העשירון העליון שיחק לפי חוקים משלו, שלא היו נחלתם של יתר אנשי היישוב.
"תמיד הייתה שכבה של עשירים", אומרת יהודית חנוך, מי ששימשה בין השנים 1959-1994 ככתבת האופנה המיתולוגית של "מעריב". " בירושלים הייתה שכבה מאוד גדולה של נשים אלגנטיות, שהיו מתהלכות עם כפפות וכובעים וחוגגות באולמות הנשפים של מלון'המלך דוד'".
רז מוסיפה, כי העולים מאירופה בשנות ה-30 הביאו עימם בגדים טובים ולא מנקרי עיניים. "לא היה פרצוף אחיד לכל הרחוב", היא קובעת. "מי שבעיקר נזקק לאופנת 'לכל' היו פליטי השואה. אבל היו מי שהתלבשו בפרוות של סטפן בראון ותפרו בגדים בתפירה עילית אצל לולה בר או פיני לייטרסדורף".
"כשהיה מחסור רב בטקסטיל בתקופת הצנע, היא שלחה אותנו לקנות וילונות ב'נוסבאום' (חנות טקסטיל נודעת בתל אביב, א"י) ותפרה לנו מהם בגדים. עד היום יש לי חצאית וחולצה כחולים עם פרחים לבנים שהיא תפרה לי. היינו הולכות עם כובעים וכפפות. כיום אני לא מבינה לאן, אבל כך היינו".
ומה היית קונה עם הנקודות?
"שום נקודות. הייתי הולכת לדיניץ (חנות הבדים של יוסף דיניץ ברחוב גרוזנברג פינת נחלת בנימין, א"י) וקונה בדים, או מזמינה מבירות, שם היו חנויות שמכרו משי נקי, ולולה הייתה תופרת לי. היא הייתה אז מאוד יקרה. בזמנו שמלה אצלה עלתה 99 גרוש, גרוש אחד פחות מלירה אנגלית, כשהמחיר הרגיל לשמלה היה 40 גרוש".
"התופרות הביתיות היו אחת הדרכים של נשים לעקוף את הצנע", מוסיפה יהודית חנוך. בודדים יכלו להרשות לעצמם בגד של לולה בר, אבל כמעט בכל משפחה שחוותה את הצנע, תוכלו ללקט מהסבתות סיפורים על התופרת שהייתה מגיעה פעם בעונה ומכינה מלתחה שלמה לכל בני המשפחה.
"למרות שאנשים היו בהלם כשהכריזו על הצנע, הצנע לא הרג את האופנה! ", קובעת חנוך. "אנשים המשיכו להתלבש טוב, נראה שהצורך בכסות ובהידור חזק מהכול.
אני אפילו זוכרת שבשנת 1950 הוקם בירושלים בית ספר גבוה לאופנה, לפי הדגם של ה-FIT (בית ספר גבוה לאופנה בניו יורק, א"י). הוא נסגר לאחר מחזור אחד, שבו גם אני למדתי. הצנע הביא לסגירתו בעקיפין, אבל הוא לא היה הסיבה המרכזית, שאינני יודעת מהי".
תקופת הצנע באה לסיומה בפברואר 1953, אז בוטל הקיצוב על חלק גדול ממוצרי הטקסטיל ובוטלה שיטת הנקודות. אחת הסיבות לכך היא הסכם השילומים עם גרמניה שנחתם בספטמבר 1952, אשר הבטיח לישראל מאות מיליוני דולרים בשנה.
עם זאת, מפעלי הטקסטיל בישראל עדיין סבלו ממחסור רב בחומרים. יונתן מולר, 84, הוא בנו של מייסד מפעל "אתא", אריך מולר. יחד עם אביו, הקים את מפעל "מולר טקסטיל"
בנהריה, לאחר מלחמת העצמאות. מולר זוכר ימים רבים שבהם המפעל היה סגור בשל חוסר בחומרי גלם. "במקום לעבוד על המכונות, ישבנו בירושלים כדי לבקש רישיונות לייבא חומרי גלם", הוא מספר. "אז עוד לא גידלו כותנה בישראל ונזקקנו לחומרי גלם".
איך פתרתם את הבעיה?
"מי שידע לעשות מאנקי ביזנס, חי פנט?סטי. מי שלא, מצבו היה קשה. אנחנו תמיד ייצרנו חוטים, שהיו מיועדים לאורגים ולסורגים. לא התעסקנו בבגדים עצמם. אבל כמו שאף אחד לא מת מרעב בצנע - ככה שרדנו.
אלו היו הימים". ויש כאלה שבמקום לחזר על הפתחים בירושלים, מצאו פתרונות יצירתיים. למשל, אברהם ברוך, מבעלי "ניבה", שהשתמש בשקים של תפוחי אדמה כחומר גלם לתפירת מכנסי התעמלות.
למרות היותה תקופה קשה עבור רוב תושבי המדינה, תקופת הצנע נתפסת כעידן רומנטי באופנה הישראלית. הביטוי "צנע" הפך להיות שגור בפי כול ואופנת החאקי הבולטת של אותם ימים, שימשה השראה לאופנאים רבים, כמו דורין פרנקפורט או אילנה אפרתי, שעיצבה את קו הבייסיק "א.א" כמחווה ל"אתא".
מעצב האופנה גרשון ברם, יליד כפר אתא, מאמין שהיוקרה של החאקי וההתרפקות הנוסטלגית על הצנע-שיק, נובעים מחיפוש אחר פריטי בייסיק טובים.
"תמיד אמרו שמי שקונה תחתונים ב'מרקס אנד ספנסר', שיוצרו על ידי 'אתא', יזכה בפריטים שילוו אותו עד הפנסיה. אני בנו של קבלן, ואני זוכר את עצמי כילד ששואף להיות בן של פועל. מאוד קינאתי בילדים שלבש ו'אתא', שהיה נחשב מאוד זול".
"באיזשהו מקום, אופנת החאקי של'אתא' שגורה בפינו כי היא כור ההיתוך, הזיכרון הראשון", טוענת רז. "חאקי היה סטייטמנט. הוא לא נחשב כאופנה, התייחסו אליו כאל דגל. לבישת חאקי, בזמנו, הייתה הזדהות עם העם בהקמת המדינה. מילדים בצופים ועד מבוגרים וחיילים בצבא-כולם לבשו חאקי".
עד כמה היו החאקי והצנע חלק מהאג'נדה הסוציאליסטית של מדינת ישראל בתחילת דרכה?
"לגמרי. הרי העריצו כאן את סטאלין. מפלגת מפא"י הייתה הרוב השולט בממשלה. ממרחק של זמן, אני חושבת שהצנע היה טוב, כי אי אפשר היה לבנות מדינה ללא מטבע זר".
אם בוחנים את 60 שנותיה של האופנה בישראל, הצנע מצטייר כאפיזודה קצרה אך חיונית, שבהחלט מיררה את חייהם של אנשי האופנה והטקסטיל. אבל כמו שיהודית חנוך אומרת, הצורך בגנדרנות אינו עובר בחשבון העו"ש שלנו, אלא תולדה של סגנון אישי.
והיא בהחלט מקווה כי המיתון הנוכחי יוריד את המסך על אופנת ה"לבש וזרוק", כפי שהיא מכנה את ערימות הבגדים שנחות בארונות של נכדתה הצעירה.
"אז לבשו איכות", היא אומרת. "בגד לא התכלה מהר, אלא החזיק מעמד עשר שנים ויותר. כיום אנשים קונים נון סטופ, גם כי האופנה מתחלפת כל חודש. אני משערת שעכשיו אנשים יקנו פחות, אבל יקנו בגדים איכותיים. לדעתי, החגיגה של השנים האחרונות עומדת להיפסק".
כשהתותחים יורים המטפחות תופסות ראש
"מטפחת הראש היא אביזר כמעט אינטימי, שיש לאישה מערכת יחסים איתו. כזאת שאין לה אפילו עם זוג הנעליים שלה", הצהירה באלי בארט, ארט דירקטור בבית "הרמס", בריאיון שנתנה ל"אינדיפדנט" הבריטי.
אך עוד לפני שאודרי הפבורן קשרה אותן לראשה והוסיפה ללוק משקפי שמש גדולים לצורך הסוואה, כיסויי הראש הפגינו נוכחות פרקטית בזמנים של שפל כלכלי. למשל, בתקופת מלחמת העולם השנייה.
נשים שנרתמו למאמץ המלחמתי, יצאו לעבוד במפעלי תחמושת והשתמשו במטפחות הראש כאמצעי להגן על השיער במהלך העבודה. בהמשך, נשים רבות החלו לקשור מטפחות לראשן כדי להסוות שיער לא מטופח, לאחר פעילות היומיום המפרכת. כיום, המטפחות נתפסות כאביזר אופנתי לכל דבר.
"השפל הגדול" של הכפתורים
תקופת "השפל הגדול" בארצות הברית, שהגיעה לשיאה עם קריסת הבורסה בוול סטריטב?29 באוקטובר 1929, שמה קץ לאופנת "שנות ה-20 העליזות". הסתפקות במועט הפכה לצו השעה והאופנה.
"בזבזנות חסרת אחריות שייכת לעבר! ", טרח להבהיר הקטלוג של רשת "סירס" הנודעת. השיק הנוצץ פינה את מקומו לטובת לוק ענייני וחסר זוהר, אם כי לקח זמן עד שהמשבר קיבל ביטוי באופנת הרחוב.
הסילואטה הנשית, שהייתה עד אז רחוקה מהגוף, התחלפה בגזרות נוקשות יותר, כמו חצאיות עיפרון צמודות ושמלות שהדגישו את קו המותניים. עוד בלטו, כובעים בסגנון Cloche (בצורת פעמון) ואלמנטים חדשים כמו רוכסנים, שצברו פופולריות בגלל שהייצור שלהם היה זול יותר בהשוואה לכפתורים.
מצב הרוח הלאומי השפוף קיבל ביטוי נוסף בשמרנות שגילתה האופנה: השמלות והחצאיות נעשו ארוכות יותר וסקאלת הצבעים הפכה לכהה יותר. נשים שרצו להתאים את עצמן לאופנה החדשה ולא יכלו להרשות לעצמן לקנות שמלות ארוכות יותר, חיברו לשמלות הישנות רצועות בד כדי להאריך אותן. יצירתיות וכשרון תפירה הפכו למצרך מבוקש.
המצב הכלכלי בתקופת מלחמת העולם השנייה, אילץ נשים רבות למצוא פתרונות לבוש יצירתיים שיאפשרו להן לשמור על סטייל. בבריטניה, למשל, מגזינים ופרסומות בטלוויזיה, בעידוד הממשלה, קראו למחזר טקסטיל, תחת הסיסמה Make Do and Mend.
ציפיות ישנות הפכו למכנסיים קצרים לקיץ, וילונות ושמיכות עבות הוסבו למעילי חורף אופנתיים, ושמלות חתונה עברו במשפחה ונלבשו מספר פעמים. אפילו חליפות הגברים שיצאו למלחמה עברו התאמות ונלבשו על ידי נשותיהם. בשעה שניילון הפך למצרך נדיר, היה כמעט בלתי אפשרי לנשים להשיג גרבונים, והן מצאו תחליפים מקוריים כדי להישאר מטופחות.
חלק צבעו את הרגליים עם קרם מיוחד שהעניק לעור גוון כהה יותר ויצר אשליה של גרבונים, אחרות אף ציירו בעיפרון פס לאורך הרגל, שדימה את התפרים שהיו נהוגים אז בגרבונים. העיקר שייראה כמו הדבר האמיתי.
שנות ה-80: הצנע -שיק והמיתון
ב-1984, פרויקט משותף של המעצבת דורין פרנקפורט ועיתונאי "הארץ" אבנר אברהמי, הוליד קולקציית בגדים בסימן אופנת הצנע של שנות ה-50. " היה אז מיתון, בעיקר בגלל ההתנהלות של הממשלה לאחר מלחמת לבנון.
כאדם שמייצר הרגשתי שאפשר לעשות הרבה כדי להוציא את התעשייה מהמשבר. זו הסיבה שהוצאתי את הקולקציה", מסבירה דורין פרנק?פורט. סיסמאות משנות ה-50 וכרטיסי "מובטל" שולבו בבגדים, הגימורים זכו לקצוות פרומים והפריטים יוצרו על טהרת הבדים הפשוטים, כמו כותנה ודנים.
לטובת צילומי הקמפיין (בתמונה), גויסו אושיות תל אביביות כמו אורי שטרק וחלי גולדנברג. "בדיעבד, לעצב קולקציה כזו כשכולם בארץ בגלאם של האייטיז, לא היה כל כך כלכלי", אומרת פרנקפורט. "זה לא היה אקט פוליטי, אלא רצון שלי, כיוצרת, להיות מחוברת למקום שממנו אני באה".
נא להמתין לטעינת התגובות
