אמריקאית במשפחה
בתו השנייה של בעז גאון נולדה בבית חולים במנהטן כשמסביב כל השכלולים האפשריים. אבל ברגע שבו החלה לתפקד בעולם, גילה אביה שהוא מתגעגע דווקא למשפחתיות הדביקה בישראל. פרק מספרו החדש, "המקום שבו נגמרת אמריקה"
את השוואתו מתחיל גופניק באולטרה סאונד הראשון. במקום רופאים ורופאות צחורי חלוק ונוקשי עקבים, מגיח לחדר ההמתנה שבו יושבים בני הזוג גופניק "גבר עם זיפי זקן בני יממה, לבוש ג'ינס שחורים וחולצת משי שחורה, בדומה לדמות במחזה של דיוויד מאמט על מפיקים הוליוודיים".
"בניו יורק", ממשיך גופניק, בתרגומה של ערגה הלר, "הריון הוא מצב רפואי, שבו לאחר טיפול נאות מצד אנשים לבושים בחלוקים לבנים ושהות קצרה בבית החולים אפשר להגיע ל'תוצאות חיוביות'. בפריז ההריון הוא משהו שקורה בגלל יחסי המין, שבעזרת עזרה וייעוץ יכול להסתיים בשחרור הביתה כדי לשוב ולקיים עוד יחסי מין. בניו יורק ההריון הוא מחלקה בבית הרפואה. בפריז הוא פרק בחינוך הסנטימנטלי, תוצאה מוזרה של הנאות הגוף. . .".
גופניק אינו צרפתי. הוא אמריקאי שהתגורר בפריז. פריז היתה עבורו לא-בית. זרותו וזרותה של משפחתו היא שאפשרה לו לשים את אצבעו הרושמת על המאפיין הארוטי של שיטת הילודה בפריז. רק כך זיהה את המבט השובב בעיניהם של הרופאים לבושי השחורים ופעורי חולצות הכפתורים. "כולם יודעים מה עשיתם", אומרות עיני הרופאים. הזדיינתם, עשיתם סקס, שיחקתם אותה! הא-הא! Vive la vivre!
זרותי דומה לזו של גופניק מבחינה אחת. כפי שזרותו שירתה אותו בבואו לתאר את הצרפתיות שאינה מוטמעת בו, עם כל חיבתו אליה, כך זרותי משרתת אותי בתארי את אמריקה, עם כל חיבתי המוקדמת אליה. גופניק תיאר את צרפת טוב יותר מאשר הצרפתים, כפי שצרפתי המבקר בישראל יתארה טוב יותר מהישראלים המתגוררים בה, החיים אותה, השטים במעלה ובמורד גידי המוסכמות החברתיות שיש לרססן בצבע כדי להיזכר בקיומן. זרות היא תנאי הכרחי לראייה מפוכחת. מקומיות היא סוג של עיוורון חלקי הכרחי. מטרת המקומיות היא להחליק את התנועה ברחבי המרחב החברתי. זר מתעכב על הפרטים. אפילו לחדר הלידה הוא סוחב פנקס.
השעה אחת בצהריים זמן ניו יורק. אני בביתי ואפרת בבית החולים. לפני כשעתיים ירדו לה המים ועכשיו היא באחד מחדרי הלידה של סנט לוק'ס רוזוולט. בחרנו בבית החולים הזה בגלל רופאה של אפרת, ד"ר ברק רוזן. ישראלי, עם כל הכבוד לאמריקה.
חוץ מזה, כאשר באנו למפגש עם נציג בית החולים לפני כמה חודשים הונחו לפנינו תקרובות. בחולון לא חיזרו אחרינו. בלידה הראשונה נבחר בית החולים כפועל יוצא אוטומטי של רופא הנשים של אפרת, שניהל את המחלקה הרלוונטית בבית החולים וולפסון. באנו, ראינו, הלכנו. איש לא הזמין עבורנו תזמורת. גם כאן לא היתה תזמורת, אבל מלבדה היה הכל. צלחות עם פירות וצלחות עם ירקות וצלחות עם גבינות וחומיות. גם שוקולדים ומרציפנים ועמדת קפה ועמדת שתייה קלה. כל אלו סודרו על השולחן המוארך בחדר הישיבות, כאילו אנו שוקלים לרכוש את בית החולים.
בראש השולחן התיישבה רופאה מאופרת ומגוהצת ואדומת שפתון. היא חילקה לנו חוזרים. סיפרה
הרופאה המשווקת הובילה אותנו לסיבוב ניצחון במחלקה. פרשנו באמצע הסיור. הלכנו למשרדו של ד"ר רוזן. שם דיברנו בעברית על מצב ההריון ועל חששותיה של רעייתי למות במהלך הלידה. ביטוח או לא ביטוח, גבינות או לא גבינות, תקרת כיסוי או לא תקרת כיסוי. ד"ר רוזן הניח את ידו על ידה של רעייתי, הסמוקה מבכי. הרגשנו בבית.
כאמור, הכל היה מוכן ללידה. התיק, הבגדים, הספר החדש של עמוס עוז בעברית. הדולרים במזומן לבייביסיטר. המשחות והכפכפים החשמליים (היה מבצע!) והמטבעות למכונות השתייה בבית החולים. דבר אחד היה חסר: מספר הטלפון של הבייביסיטר. כדי להזעיקה. הוא נשמט מרשימת הטלפונים שהכנתי, שכללה גם, אם אינני טועה, את מספרה האישי של מזכירת המדינה.
התקשרתי, עוד מהבית, לאשתי הכורעת ללדת. ביקשתי, אם לא קשה לה, את המספר של הבייביסיטר. מה המספר, שאלתי. של מי, שאלה. של רותם, אמרתי. את המספר אני צריך. אין לחץ. חפשי בספר. אני רושם. יש לי נייר ועט. אני הרי מסודר, קדימה. היא אמרה שאין לה. כלומר, לא עליה, במחילה. המספר בספר הטלפונים שנותר למעלה, בתיקה, בחדר שבו נחה עד שהובלה לחדר הלידה לפני דקות אחדות. זו לא בעיה אמרה היא, הגיבורה הישראלית, המורגלת ביחסים בינאישיים גמישים. היא תבקש מאחת האחיות שתעלה למעלה. להביא את התיק. או שתתקשר למישהו שיירד למטה, עם התיק, עם ספר הטלפונים, כדי שבעלה, במחילה שנייה, יוכל להיות נוכח בלידת בתה.
מה הם יגידו, לא?
כן. זאת אומרת לא. אפילו "לא" הן לא אמרו, האחיות. פשוט שתקו והמשיכו בענייניהן כאילו רעייתי פנתה אליהן בניב ארמי עתיק. מדי פעם נשמט מפיהן איזה "ממ-ממ", " ממ-ממ ".
את מספרה של רותם איתרתי לבסוף בדרך לא דרך. היא הגיעה מיד. כדרכן של ישראליות שמטה את מה שהחזיקה באותו הרגע ומיהרה לביתנו. ייתכן בהחלט שבייביסיטר ניו יורקית היתה קודם כל מנהלת משא ומתן סבלני על תנאי העסקתה הפתאומית, כך פתאום, בלי הודעה מראש של 48 שעות, ועוד ביום ראשון, כי פתאום התחשק לאשתך ללדת.
יונתן ישן את שנת הצהריים ולא היה טעם להעירו. רצתי אל פינת רחוב 119 וברודוויי וצעקתי "טק-סססססיייייייי! ! ". יונתן התעורר בדרכי למידטאון. שאל איפה אבא. "הלך לבקר את אמא בבית החולים", אמרה רותם. "לא נכון", אמר יונתן ושפשף את עיניו. "הוא הלך להביא את האחות החדשה שלי".
רצתי למעלית. אפרת כבר שכבה על מיטת היולדות והחלה לחשוק את שיניה מרוב כאב. הקושיות שהפנתה אל האחות האסיאתית נותרו ללא מענה. מתי יבוא המיילד? האם ד"ר רוזן יבוא? האם תוכל להתקשר לד"ר רוזן? מתי לדעתה תתחיל הלידה? האם יש פתיחה? על שאלות אלו ואחרות השיבה האחות ב"מממ-מממ". רק לא לדבר. רק לא לחרוג מהמוסכם. מי שחורג מהמוסכם מסבך את בית החולים.
הלידה עצמה היתה נהדרת. ד"ר גנץ, שהגיע משום מקום רבע שעה לפני ששירה נולדה, כך נדמה היה לנו לפחות, פעל באלגנטיות ובביטחון. שמחנו לגלות שהוא יהודי. לא כי ידי יהודי טובות מידיו של אחר. אלא כי ביהודים-אמריקאים, למרות ואף על פי אמריקאיותם, יש קמצוץ ישראליות, אם יודו בכך או לא. התקשורת עימם ישירה יותר, חמה יותר, מצטעצעת פחות, לא נוקשה. רוב הזמן אינך חש שעליך להוכיח כי אתה שווה את זמנם. להבדיל מאמריקאים אחרים, לא יהודים, כלומר נוצרים, המרגישים מחויבים יותר לספר החוקים, ספר הכללים, הוראות ההפעלה, הדברים שיש לעשותם ושאין לעשותם כי כך לא נהוג. למה? ככה. הם כתבו את החוקים אי שם לפני 200 שנה ומתפקידם להבטיח שהחוקים נשמרים. ברור?
ידיו של ד"ר גנץ הושטו קדימה. האחות האסיאתית, בצעד דרמטי, המירה את ה"ממ-מממ", ב "פוש! פוש!". גנץ החמיא לאשתי על דחיפותיה. הניח את ידו על ברכה. הבטיח שיהיה בסדר. בקיצור התנהג כבן אדם וחשף עצמו לתביעות. 24 דקות אחרי השעה חמש בערב דחקה שירה גאון את דרכה החוצה באגרופים קמוצים, ובניגוד לציפיות מוקדמות לא זעקה "טקססססססייי!!!".
ואז , לרגע אחד, שנסתר מעיניה של אפרת המותשת, נעצר הכל מלכת. ניו יורק נעלמה ואמריקה נעלמה וכל כוחה התנדף והחשבון שלי עם אמריקה נדמה כקשקוש לא רלוונטי. לא רציתי לנסוע ולא רציתי להישאר ולא היה אכפת לי היכן אני ומי אני ומה עליי עוד לעשות בהמשך. הכל נראה תפל ומפונק ואידיוטי וישראל היא סתם ארץ ואמריקה היא סתם ארץ וזה לא משנה מי אתה ואיפה אתה חי, ואיזו שפה אתה מדבר ואיזו שפה מדברים ילדיך ואילו גבינות מגישים לך בקבלת הפנים עם בית החולים ואם רופאך האישי מדבר עברית או לא ואם האחיות הביאו לרעייתך את ספר הטלפונים שלה או לא. הכל נעלם. הכל נאלם. התאבן והשתתק והתמצת בנקודה אחת, כאן לרגליי, בין רגליה של אשתי ובין ידיו של ד"ר גנץ.
חבל הטבור נכרך סביב צווארה של שירה וחנק אותה. צווחתה נקטעה קצת, קולה, המוחה על אספקת האוויר הלא סדירה, דעך. אגרופיה נקמצו עוד במאמץ לשחרר את לפיתת הנחש הטבורי.
נותרתי קפוא. מאובן. מתושייתי המשוערת לא נותר דבר. לרגע אחד ממושך ומזוקק נפרדתי מאחריותי לשלום משפחתי הישראלית והפקדתי אותה, בשלמותה, בין ידיו של ד"ר גנץ. אמריקאי. הוא פעל במהירות. טון קולו לא השתנה. לא שידר בהלה כי מעברה השני של התינוקת נחה עדיין אמה, דוחפת וחושקת שיניים. לו היה פולט איזה "אוי ואבוי" ישראלי או יידישאי, היתה אפרת מזדקפת או אפילו, בהכירי אותה, כורעת קדימה כדי לשלוף את שירה מבטנה בעצמה. את חבל הטבור היתה מבתקת באמצעות זוג מספריים שאותם הניחה מתחת לכרית, מבעוד מועד, ליתר ביטחון.
זה לא קרה. לא היה בזה צורך. גנץ חתך במספריים זריזות את חבל הטבור שנקשר מסביב לצווארה של שירה. הוא עשה זאת מהר, בלי לבזבז שום תנועה, בלי לעשות עניין. דחוף דחוף ומרוכז בזמן שקולו נותר רגוע ויעיל. תוצר נאמן של אמריקה, אלופת העולם בפעילויות המצריכות יעילות יותר מאשר השקעת רגש.
צווחותיה של שירה התרווחו, התמלאו אוויר. חבל הטבור נזרק לא יודע לאן. הכל נוקה מהר מהר. שירה נלקחה לשקילה, באותו החדר, ונוקתה, שם בחדר, ונמסרה בתוך כארבע דקות מרגע לידתה לאמה המותשת, לא לפני שכורבלה בתוך שמיכה בלחץ אטמוספרי שכזה עד שחששנו שתיהפך ליהלום. ככה עושים פה. לוחצים את התינוק חזק חזק מיד כאשר נולד. שיידע לאן הגיע - לניו יורק. רוצה להתרווח? שיעבור לוורמונט.
עשר דקות אחרי ששירה גאון נולדה מצאנו עצמנו בחדר מצוחצח, שקט, נטול הפרשות, נטול הפרעות, נטול ראיות על אודות חלקה הבלתי נפרד של הזוהמה בחיינו.
האחות פשטה חלוק ונעלמה. מבעד לחלון החלה השמש לשקוע. גגות המוניות הצהובות הפכו אדמדמים. חלונות המגדלים החלו לבעור מעדנות כאילו הוארו בתאורת קולנוע נוגה. מה יקרה כעת? וודי אלן יפרוץ פנימה לחדר הלידה חמוש בקלרינט? כמעין צ'ופר, מתנת חברת הביטוח?
ד"ר גנץ הושיט יד ללחיצה. הנחתי זוג זרועות ישראליות מסביב לגוו הדק וחיבקתי חזק חזק. כשהחל להיחנק שחררתי. אחרי זה הדבקתי צמד נשיקות לחות מאוד על כל אחת מלחייו. הוא נראה המום, מבולבל, סמוק לחיים, כגבר אחרי מעשה אהבה פתאומי שיזמה בת זוגו. "מזל טוב", הוא מלמל, בעברית. "תודה", אמרנו. לפני הלידה היתה דממה סטרילית. הלידה עצמה היתה מהומה רועשת. אחרי הלידה חזר השקט.
על תעודת הלידה של בתי, המרשרשת בין ידיי ההמומות, כידי נהג המשתחל החוצה ממכונית שהלמה בעץ, מוטבעות המילים "עיריית ניו יורק".
בראש העמוד, שהצטופף עד לפני רגע באותה המעטפה יחד עם חשבוניות הביטוח, המתעדות את מחיר לידתה של תינוקת בניו יורק, מפורטים, טור אחר טור, אירועי צמד הימים האחרונים. יומיים שהסתיימו בלידה של בתי, האחראית למראי הנוכחי, המזכיר במידה רבה כלב שנשכח מחוץ לבית בזמן סערה.
אצטט את המסמך שבידי, הנתפש בעיני ישראלים כמעין פוליסת ביטוח לחיי נצח, מעלית זמינה תמיד לעבר טרקלין ההנהלה שדלתו מסומנת במילים "שמור לאמריקאים". הילה מנצחת שתלווה את בתי בת השעה לכל מקום אליו תלך, מעתה ועד עולם. ישראלים המביטים בה ימצמצו, יסוככו על עיניהם, ישלפו פילמים כהים ויצמידו אל גשר אפם, כאילו הביטו בליקוי חמה. "איפה נולדת?". "בניו יורק", תשיב . "חדווה! תביאי את משקפי השמש! ". שם פרטי: שירה. שם משפחה: גאון. תאריך הלידה: 26 בפברואר 2006. שעת ההולדת: 24 דקות אחרי חמש אחר הצהריים. "שם מתקן": בית החולים סנט לוק'ס רוזוולט. "כתובת המתקן" (מה קרה הבוקר? נולדה ילדה או שמא הוחלף לרעייתי הקרבורטור? ): השדרה העשירית מספר אלף, ניו יורק, ניו יורק. שם האב: בעז גאון. שם הרופא המיילד: אריק גנץ, ד"ר. על החתום: ראש עיריית ניו יורק, מייקל בלומברג.
חתימתו של האדון בלומברג טובעת בדיו ונמהרת. כאילו תעודת הלידה של "שירה גאון" הובהלה למיטתו כמה דקות אחרי חמש בבוקר והוא, עדיין בחלוק שבקדמתו נרקמו האותיות "אם-בי", גישש מתחת לכרית אחר העט השמור למצבים כאלה.
"אני מאשר בזאת", מאשר בזאת חוזה אל הידאלגו, שתפקידו אינו ברור, הוא מוצג במסמך כ"מנהל" אך לא ברור את מה, "כי הילדה נולדה חיה במקום ובזמן המצוינים לעיל. על החתום, חוזה הידאלגו, 2006".
אני ניצב בקומה העשירית של בית החולים סנט לוק'ס רוזוולט. הערב כבר ירד ונהר ההאדסון שינה את צבעו מכחול בהיר לשחור פחם. על גדות הנהר מצדה של ניו ג'רזי מנצנצים אורות. השתקפותם המימית מוארכת ומרצדת. מדי פעם חולפת איזו אוניית משא או ספינת תיירים. קל להבדיל ביניהן לפי מספר הנורות. כמות האנרגיה המתבזבזת. אוניות משא מתגלגלות לאטן חמורות סבר בחשכה כמעט גמורה, בעוד ספינות תיירים שופכות אור לכל עבר, כמו מנסות לגרש את האפלה או לכל הפחות לגרום לה לסגת גל אחר גל מפני השמש השטה קדימה בשקט גמור.
המחלקה שקטה. רופאים ורופאות הנראים כאילו נגזרו מגיליון "ווג" האחרון, שהוקדש נניח למדי בתי חולים, צועדים פנימה ברגל בוטחת. הרופאות בנעלי עקב והצעירים בנעלי מנהלים. רובם חמושים בספלי קפה נישאים מנייר מסניף "סטארבאקס" שבפינה. מה הם עומדים לעשות? לטפל בבתי ברכות, או שמא להנפיק אותה בוול סטריט?
חלונו של החדר פונה לעבר השדרה העשירית של מנהטן. פיסת נדל"ן השווה את משקלה בזהב. זה עניין מובן מאליו לבתי הישנה שנת ישרים, כאילו היתה דונלד טראמפ תינוקית, המגולגלת בתוך שמיכתה כאגרול לבנבן. אחרי הכל, היא ניו יורקית. יוקרה ויוקרתה של העיר לא מפתיעים אותה. לעולם יהיו מוצדקים בעיניה. הם משליכים על שוויה שלה, כבת העיר, כמי שהעיר הזו שלה. היא כבר ניו יורקית כפי שלא אהיה לעולם. בעצם, כפי שלא היה לי סיכוי אי פעם להיות. למרות אשליותיי כמתבגר, חייל, סטודנט, איש צעיר. ביקוריי החוזרים ונשנים בעיר הזו שבה אני גר, לראשונה.
אני שואל את עצמי אם אני שמח בשבילה. תשובתי חיובית. אני שמח שהיא אמריקאית. טוב שנולדה בניו יורק. אם תרצה, תוכל לגור כאן בלי להביט מעבר לכתפה. ללמוד פה בלי למכור את איברי הוריה לסוחרי כליות בסינגפור. המקום הזה יהיה חלק ממנה מהיום והלאה, בלי שתשקיע בכך מאמץ.
כיסי רוטט. אינני שם לזה לב מיד כי כל גופי רוטט עדיין. אני מושיט יד ושולף את הסלולרי מכיסי ואומר "הלו". זה אבי. הוא מתקשר מישראל. בוקר שם. קולו נשמע זורח. "נו!", הוא אומר. "נו, מה?". "יש לנו אמריקאית במשפחה!".
מה? "אמריקאית! יש לנו אמריקאית במשפחה!". אה כן. כן, כן, נכון. בתי אמריקאית. לא רק ניו יורקית. שייכת גם לטקסס וללואיזיאנה ולקליפורניה וללאס וגאס. כל המקומות האלה הן חלק ממנה, כעת, אם תרצה בכך או לא. דירטי ג'ים מהאנטסוויל. פולה טוריס מוגאס. מש"ק היילנד ממיזורי. קפטן לאנג. כל מי שפגשתי במסעותיי ושגרם לי לפקפק באהבתי הנערית למקום הזה, שחלקים ממנה אני עדיין אוהב, חלקים רבים, כמו הנוף הנשקף מהקומה העשירית של בית החולים סנט לוק'ס רוזוולט, נהג המונית שהביא אותי לכאן, הדורמנים שנהגו ברעייתי ההרה כאילו היתה ידידת נעורים, החברים שלנו, שחר ולורה, שליקטו את בני אל סלונם, שם ישהה עד שנצא מפה, מותשים, נטולי קפאין, אך חמושים באמריקאית.
מעתה, בכל פעם שהנשיא היושב בוושינגטון ידבר בשם הצורך להגן על "בני עמו האמריקאים", הוא יעשה כן גם בשמה. של זו שעדיין לא הוציאה הגה. טוב שכך. מה יש. שיידע כל מניאק שירצה להתעסק עם בתי השוקלת כחבילת סוכר, שתלישת שערה מראשה שקולה לתקיפת משחתת אמריקאית העוגנת במים נייטרליים. קפטן לאנג יגן עליה בסכינו. גם חניכי האגרוף של "סליי". בעוד דירטי ג'ים ימרק עבור תוקפיה את חדר ההוצאות להורג. בקיצור, היא מסודרת, בתי האמריקאית.
אבי מאושר. לא רק מצבע דרכונה של שירה, כמובן. שמח לשמוע שאפרת בסדר וששירה בסדר ושיונתן מאופסן טוב טוב אצל חברים. מחר בבוקר נחזור הביתה, אבא. במונית צהובה. כאילו הגברת גאון היא רווקה יהודייה בשם קארי בראדשו החוזרת ממסע רכישת נעליים בסוהו.
אמי מתקשרת. גם היא מאושרת. אושר אחר. עסוק פחות בשיקולי כדאיות. נקי וטהור יותר, כפי שמצופה כאן מנפשות היגייניות, אם לצטט את תעודת הלידה. הגרין קארד של שירה מרגש אותה פחות מעצם קיומה. מתקשרים גם חברים. דורשים בשלומה של אפרת, שלומה של שירה, שלומי. איך היה, הם שואלים. היה בסדר, אני אומר. לידה קלה. יותר קלה מאשר בארץ. הכל כאן הרבה פחות אישי, אבל כמו מכונה העסק פה עובד, ממ-ממ. מרגע שזה התחיל לא עצרנו לרגע. עברנו בכל התחנות והגענו אל התחנה האחרונה ובכל אחת מהן סומן "וי" על מצחנו. בתחנה האחרונה נמסרה לנו בתנו כדין. נחתמה בחותמת מכון התקנים של חוזה הידאלגו. "חיה במתקן".
שלא כמו בחולון, שם ילדנו בפעם הראשונה, את יונתן. בין זעקות דומות בערבית לזעקות ישראליות במבטא בוכרי, הלידה על גדות ההאדסון היתה מהלך מבודד ובודד. לא ראינו נשים אחרות. לא נוהלו שיחות נפש. לא עם הרות אחרות ולא עם אחיות ובוודאי ובוודאי לא עם הרופאים והרופאות, שנראו כולם כמו יצאו הרגע מאיזו סאונה באפר-איסט. לא נעים, כך הרגשנו, להכתים את מדיהם המגוהצים בזיעתה של אישה הרה.
"יש לכם אמריקאית במשפחה!" אומרים וכותבים החברים, "שיחקתם אותה!" בנוסחים פחות או יותר זהים, לעתים בשגיאות כתיב, מרוב התרגשות. אחרים מוסיפים, בסיומם של האיחולים ספוגי הקנאה בתינוקת בת שעתיים שעדיין איננה שולטת באיבריה, את המילה הבאה: "מניאקית!".
לא כן בניו יורק. כאן בקדמתו של כל רופא מוצבת מזכירה. לרוב רחבת כתפיים. מספרו הישיר במשרד של הדוקטור הוא סוד שמור. מספר הסלולרי שלו הוא סוד לאומי. מספרו בבית מאופסן יחד עם מפת פרישת טילי הגרעין של הפנטגון, אי שם בחלקו האחורי של איזה בונקר החצוב במערה. המערכת כולה מכוונת להכשלת ניסיונות מצד פציינטים לנהל תקשורת בלתי אמצעית עם רופאם. לטובת המערכת, לטובת בית החולים, שלא יהיו פאשלות. או ליתר דיוק: שלא יהיו פאשלות שהן תוצאה של תקשורת בינאישית. כלומר באחריות בית החולים ושאינן מכוסות על ידי חברות הביטוח.
אני רוצה לדבר עם ד"ר רוזן. אומרת אשתי, לפני ואחרי הלידה.
"יס, דיר".
הוא נמצא?
"אני אגיד לו שהתקשרת, דיר".
הוא נמצא או לא?
"אני אמסור לו, דיר. כבר השארת לו הודעה אחת, נכון דיר?".
אני רק רוצה להגיד לו. . . אני רק רוצה לשאול. . .
" כשאדבר איתו אמסור לו שהתקשרת שוב. או?קיי, דיר?".
בסוף, כמובן, השגנו את מספרו האישי של ד"ר רוזן, שלא בטובתו. מספרו הנייד נרשם על צג הסלולרי של רעייתי כאשר ד"ר רוזן, ברגע של פיזור דעת, חולשה, ישראליות מתפרצת באופן בלתי אחראי בעליל, התקשר ממספר מזוהה. מיהרנו לרשום את הנייד שלו בשלושה מקומות שונים. עצה לרופא האמריקאי: לעולם אל תעמוד בדרכה של אישה ישראלית הרה.
"יש ימים", אמרה לי אפרת באותם ימים, "שאני יושבת על הספסל בפארק וממש מדמיינת שאיזו אישה מבוגרת מאמצת אותי כמו אמא. אני מסתכלת עליהן, על הנשים האמריקאיות האלה, ומדמיינת שאחת מהן נעצרת לידי ומציעה לעזור. אולי אבוא אליה הביתה? אולי היא תראה לי איך להניק? אולי נבוא אליה היום בערב, כל המשפחה, לארוחה?".
אין כאלה נשים בניו יורק. לפחות לא בחלקה הלבן, העשיר, הבורגני של מנהטן. בחלקה ההיספאני העני, אולי. בחלק שלנו, לא. פה עצות שכאלה עולות כסף. אפשר להזמינן באופן פרטי. כך עשינו. הזמנו "יועצת הנקה" שהתיישבה בסלוננו למשך 20 דקות ולא נגעה בקפה והראתה לאפרת איך עושים את זה מפה ואיך עושים את זה משם. 25 דקות לאחר מכן כבר היתה ליד הדלת, בהותירה אחריה חשבונית. עלות הביקור: 250 דולר. כאלף שקלים. על מה, לכל הרוחות? על מה שאמור לבוא בחינם. על מה שבא פה רק תמורת תשלום. חיבה נשית לאישה הרה.
אני מפשפש בחשבונות. בספטמבר 2005 ביקרנו אצל ד"ר רוזן להתייעצות. מחיר הביקור היה 465 דולר. באוקטובר ביקרנו שוב. 400 דולר. כך כל חודש. בפברואר שירה נולדה. שכר הרופא המיילד גנץ היה 7,600 דולר. בסך הכל עלתה לידתה של שירה כ-20 דולר כולל יומיים אשפוז. לו היה סיבוך כלשהו מחיר הלידה היה מאמיר. מסתכם בכ-40 אלף דולר, אולי יותר. תלוי בימי האשפוז.
בוא נדייק. את הנתונים הללו קיבלתי ישירות מחברת הביטוח הישראלית הפועלת באמריקה. רוב לקוחותיה הם ישראלים המתגוררים בארצות הברית ואין להם מעסיק אמריקאי. כלומר מבטחים עצמם בביטוח זה בלית ברירה. כדי שיורשו לחלות וללדת בארץ הגיבורים בני החורין. "מר גאון, היקר", כותבת לי פקידת מחלקת שירות הלקוחות. "לבקשתך קיבצנו מספר נתונים לגבי הריון ולידה בארצות הברית. לידה רגילה: 15 אלף דולר. לידה קיסרית: 25 אלף דולר. לידה מוקדמת, כולל טיפול בפגייה: בין 50 ל-100 אלף דולר. לידת תאומים במשקל תקין: 30 אלף דולר. לידה מוקדמת של תאומים: בין 75 ל-150 אלף דולר".
מחירו של יום אשפוז, כותבת הגברת, הוא 5,000 דולר. "המקסימום שאנחנו התבקשנו לשלם עד היום ללידה שהסתבכה", ציינה, "הוא 230 אלף דולר". שהם כמיליון שקל, עבור הזכות להביא תינוקת מסובכת לארצות הברית של אמריקה. עלות הלידה בישראל, להבדיל, לתשומת לבם של קוראיי האמריקאים, היא אפס שקלים.
בספרו "מפריז אל הירח" התמקד גופניק, היולד בצרפת, באופיה הקליני והסטרילי של הלידה האמריקאית. אבל זה רק חלק מהסיפור. המשכו הוא ריח הכסף העולה בנחירי בית החולים, הכימות הפיננסי של האירוע האנושי הזה שאי אפשר לפרוט אותו.
כמו בצרפת, כך גם בישראל, מזקקת חוויית הלידה את תמציתה של החברה הסובבת. את המקום שתופס הסקס בצרפת תופסת בישראל המשפחתיות. זהו הערך הנחגג בדרך לבית החולים ובתוכו ובדרך חזרה ולכל אורך תהליך גידול הילד, שאיננו רק הילד "שלך", אלא גם הילד שלי, שלנו, של כולנו. "אני זוכר כשהילד שלי היה בגיל הזה", יגיד איזה שכן. "תביאי, תביאי להרגיש", יגיד כל עובר אורח שיתחשק לו להניח יד על בטנה של רעייתך ויניח, בלי לשאול, כי בטנה של רעייתך היא גם שלו וגם קצת בטנה של רעייתו. על כן ברגע הלידה נוכחים כולם. נהג המונית והשכנה והדודה וכל המיילדות והסטודנט המשועמם שהתחשק לו להסתכל בין הרגליים של אשתך. למה? ככה. למה, יש לך בעיה עם זה?
גם בניו יורק מזקקת חוויית הלידה את האמריקאיות. הערך הנחגג איננו חושניות, כבצרפת. גם לא משפחתיות, כבישראל. אלא הכדאיות הכלכלית.
בישראל מתייצבת החברה כולה לצדה של היולדת. מחזיקה את ידה. גם כאשר היא מעוניינת להיוותר לבדה. אף אחד לא שואל. זה מובן מאליו. אנשים נכנסים ויוצאים ומתנהגים כבעלי הבית של הרגע האינטימי ביותר בחייך. הרגע הזה שייך גם להם. בניו יורק נסוגה החברה האמריקאית לאחור ומותירה את האישה היולדת לבדה. זה רגע רציני. רגע של ערעור פיננסי. אין בו צחוק. בוודאי ובוודאי לא "איזו מתוקה", או "שיהיה בריא, כפרה", או ריח של ירקות מבושלים.
בהיעדר משפחה מורחבת משלנו בניו יורק שולחים הישראלים מקרב ידידינו זרועות משפחתיות ואוספים אותנו אל חיקם. זה חם ומנחם ונהדר. ידיהם של מכרינו האמריקאים, להבדיל, נותרות שלובות על חזם. מבית שחיים מבצבץ "הניו יורק טיימס" של יום ראשון.
אט אט זה קורה. בין האישי והלוחץ מדי ("שם") ובין האדיש והמותיר מרווח נשימה ("פה") אנו מוצאים את עצמנו מעדיפים את האופציה הראשונה, הישראלית, של הסירים ושל הטיפת חלב ושל השכן שאפשר לדפוק לו על הדלת בשלוש בבוקר כדי להגיד לו שמשהו קרה ואנחנו צריכים עזרה. כל זאת בלי לחשוש שיחייג 911 ויזמין ניידת, כבאית, אמבולנס. במקרה הגרוע גם כתב של ה"דיילי מייל".
פתאום היא כאן, הכמיהה לישראליות. לא לישראל דווקא או "הביתה", אלא אל המקום שבו המשפחה עומדת במרכז החיים הקהילתיים, שאין בו בדידות.
באיזה בוקר אני מגלגל את שירה אל השולחן האחורי באיזה דיינר שכזה. היא ישנה. לא משמיעה פיפס. בשולחן לידי ניו יורקי שלראשו כובע של ה"מטס" נושף ונוחר, מרשרש בעיתונו כאילו כדי להבריח חיה טורפת. עוד מעט ירים כיסא ויכוון לעברנו את רגליו. נוכחותה של משפחתי מחריבה לו את יום הראשון ואת הדיינר ואת העיתון. אנו מזכירים לו, גם בשתיקתנו, כי החיים אינם יום ראשון ארוך ושקט באיזה דיינר, אלא התחככות בלתי פוסקת באנשים אחרים.
שילך להזדיין, חתיכת כלב. אני לוחש לעצמי, זועם מדי עקב היעדר שינה. חולם על תל אביב. מאחל את תל אביב לבתי שבעגלה, על פני ניו יורק, העיר שלה ייחלתי רוב חיי. הכל בגלל תינוקת. מצחיק. היא בכלל אמריקאית.
נא להמתין לטעינת התגובות
