שופנהאואר: הבודהיסט הראשון במערב
ממש כמו הבודהא, גם הפילוסוף הגרמני שופנהאואר חשב שהחיים הם סבל ארוך ומתמשך שממנו יכולים להחלץ רק גאונים. ארז שמיר משווה
מבין כל הפילוסופים המערביים החשובים, ארתור שופנהאואר הוא ככל הנראה הפילוסוף בעל השקפת העולם הקרובה ביותר לזאת של הבודהה. אין זה מפתיע מכיוון ששופנהאואר היה בין הפילוסופים הראשונים שזכו להחשף לטקסטים בודהיסטים והינדואיסטים שרק החלו לצוץ במערב בתחילת המאה ה-19. למעשה, הדמיון בין תורתו של שופנהאואר לזו של הבודהה כה רב עד שלעיתים קשה להבדיל בין השתיים ושופנהאואר עצמו הקפיד לטעון כי את תורתו פיתח באופן עצמאי.
הדמיון עולה קודם כל ביחס לסוגיית הסבל. כידוע, הבודהה טען בתוקף שכל מה שהוא מלמד זה "שהסבל קיים וכי קיימת דרך לגרום לו להעלם". האמת האצילה הראשונה של הבודהיזם טוענת בפשטות ובלי התחכמויות כי "החיים הם סבל". למרות ששופנהאואר ניחן בלשון קצת יותר ציורית, ויש יגידו ציורית מדי, בניסיונו לתאר את הסבל - בפועל הוא טען בדיוק את אותו הדבר. שופנהאואר האמין כשהקיום והחיים הם סבל ולא טרח להסתיר זאת. כפי שניתן ללמוד מהקטע הבא, לשופנהאואר יצא שם של פילוסוף פסימי מאין כמותו:
"כל עובדות החיים מלמדות כי האושר הארצי סופו להגמר במפח נפש, או להחשף כאשלייה. הסיבה לכך נמצאת עמוק בתוך טבע הדברים. כך, החיים של רוב האנשים הם חיים קצרים ומלאי צרות. אלו המאושרים באופן יחסי, הם במרבית המקרים מאושרים רק כלפי חוץ, או שהם באמת יוצאים מהכלל. החיים מציגים את עצמם כהולכת שולל מתמשכת, בדברים קטנים כגדולים. אם הם הבטיחו לנו משהו, הם לא יעמדו במילתם, אלא על מנת להראות לנו עד כמה מעט תשוקה אכן יש באוייבקט התשוקה שלנו.
"כך אנו מולכים שולל, פעם אחת על ידי התקווה, ופעם אחרת על ידי אובייקט התקווה. באותו האופן, האושר שוכן תמיד בעתיד, או לחילופין בעבר, ואילו ההווה דומה לענן שחור קטן שנע מעל למישור שטוף שמש; לפני הענן ומאחוריו הכל זוהר, רק בפני עצמו הוא מטיל צל. כך קורה שההווה תמיד מלא בחוסר סיפוק, אולם העתיד אינו ידוע, והעבר בלתי מושג.
"בגלל האסונות, הקטנים, הגדולים יותר, והגדולים מאוד, המתרחשים בכל שעה, יום, שבוע, ושנה, בגלל התקוות הנכזבות והתאונות המשבשים את כל תכנוני האדם, החיים מותירים בצורה כה ברורה את הרושם של תופעה הצריכה להגעיל אותנו עד שקשה לתפוס איך קיים אדם שלא ישים לב לכך, וכיצד מישהו יכול לחשוב שהחיים נמצאים כאן כדי שנהנה מהם, ושהאדם קיים על מנת להיות מאושר. נהפוך הוא, הולכת השולל המתמשכת, כמו גם הטבע הכללי של החיים, מציגים את עצמם כמיועדים בכוונת תחילה לעורר את האמונה ששום דבר אינו שווה את מאמצינו ומאבקנו, שכל הדברים הטובים הם ריקים וחולפים, שהעולם מכלל צדדיו הוא פושט רגל, וכי החיים הם עסק שלא מכסה את העלויות."
תורתו של שופנהאואר דומה לתורתו של הבודהה לא רק בהדגישה את מרכזיות הסבל בחיי האדם אלא גם בכל הנוגע לזיהוי מקורו. על פי האמת האצילה השניה של הבודהיזם, הסיבה לסבל היא "התשוקה היוצרת קיום מחודש והתהוות מחודשת... זוהי התשוקה להנאות החושים... התשוקה לקיום... התשוקה לאי קיום...".
שופנהאואר חי דווקא בעידן הנאורות בה המחשבה הרציונלית זכתה לפריחה, ורבים תלו בה תקוות לפתרון כל בעיות המין האנושי, אך הוא יצא דווקא חוצץ נגד רוח התקופה וטען שהכוח האמיתי שמפעיל את האדם, ולמעשה את כל מעשה הבריאה, הוא כוח שאותו כינה בשם "הרצון", המבוסס על תשוקות ורצונות לא מודעים. על פי שופנהאואר, "הרצון" הוא זה שגורם לכך שאנו סובלים, וזאת מכיוון שמטבעו הוא אינו יכול לבוא לידי סיפוק. כפי שהוא כותב "כל תהליך הרציה נולד מתוך מחסור, מתוך חסך, ולכן מתוך סבל."
מעניין לציין שכפי שהבודהה טרח לעשות הבחנה בין "התשוקה לקיום" ו"התשוקה לאי קיום", וטען ששתיהן מובילות לסבל, גם שופנהאואר ראה בשתי התשוקות האלו את שני הצדדים של אותה המטבע. בנוגע לתשוקה לקיום הוא כתב:
"המין האנושי... הוא כמו אוסף של בובות הפועלות על קפיץ פנימי... ומהו אותו קפיץ פנימי? זהו הרצון לחיות... קל לראות כי האדם אוהב מעל לכל קיום שהוא מלא מחסור, סבל,
בנוגע לתשוקה לחוסר קיום, כתב:
"לא רק שהתאבדות אינה סימן לדחיית הרצון, אלא היא דווקא צעד של אישור עוצמתי של הרצון. כך, המתאבד רוצה את החיים, ודוחה רק את התנאים הספציפים שהם הציעו לו. לכן הוא בשום פנים ואופן לא מוותר על הרצון לחיות, אלא רק על החיים, מכיוון שהוא הורס רק תופעה אינדיבידואלית... הרצון לחיות מופיע בהתאבדות בדיוק באותו האופן שהוא מופיע בקלות ובנוחות של השימור העצמי, ובהנאה החושית של מעשה הזיווג... כפי שכבר ראינו, מכיוון שהחיים הם תמיד כפופים לרצון לחיות, ומאחר והסבל הוא הכרחי לחיים, התאבדות, או ההרס האקראי של התופעה האינדיבידואלית, הוא מעשה די טפשי וחסר תועלת, מאחר והדבר-בפני-עצמו נותר לא מושפע על ידה."
כאשר אנו מגיעים לדון בסוגית הפתרון לבעית הסבל, העניינים קצת מסתבכים, אבל רק קצת. הבודהה הצהיר מפורשות כי קיימת דרך המאפשרת לאדם להחלץ מהסבל (האמת האצילה השלישית של הבודהיזם) אך תורתו של שופנהאואר אינה מאפשרת לאדם מוצא. אצל שופנהאואר כל מה שקיים הוא ביטוי של "הרצון", זאת בשעה ש"רצון" פירושו סבל. ועם זאת, שופנהאואר בכל זאת מצליח לתאר מצב בו האדם יכול להחלץ מהסבל, גם אם רק באופן זמני. פעם נוספת, מפתיע עד כמה תיאור זה דומה לתיאורים בודהיסטים, כך שאם רק היינו מחליפים את הביטוי בו עושה שופנהאואר שימוש – "גאונות" – בביטוי – "הארה" - היינו מקבלים טקסט בודהיסטי כשר להמהדרין:
"רק דרך התבוננות טהורה, אשר מתמקדת לחלוטין באובייקט, ניתן להבין את האידאות. וטבע הגאונות טמון בדיוק ביכולת התבוננות זאת. יש לציין, כי התבוננות זאת דורשת מאיתנו לשכוח באופן מוחלט את העצמי שלנו ואת קשריו ויחסיו; מתנת הגאונות אינה אלא האובייקטיביות המוחלטת ביותר, כלומר היכולת האובייקטיבית של התודעה, זאת בניגוד לסובייקטיביות של העצמי שלנו, כלומר של "הרצון".
"גאונות היא היכולת להשאר במצב של תפיסה טהורה, לאבד את עצמך בתפיסה, ולהסיר מידי "הרצון" את הידע שנוצר מלכתחילה רק למטרה זאת. במילים אחרות, גאונות היא היכולת לוותר לגמרי על האינטרסים העצמאיים שלנו, לוותר על "הרצון" שלנו, על המטרות שלנו, וכך לוותר לחלוטין על האישיות שלנו לפרק זמן, זאת במטרה שנשאר בתור סובייקט של הכרה טהורה, העין הצלולה של העולם".
במילים אחרות, שופנהאואר מאמין, כמו הבודהה, כי הדרך לגאולה היא דרך של שחרור מאשליית האגו אשר בחיי היום יום משמשת כבית גידול לתשוקות אנוכיות שמותירות אותנו לכודות בתוך מעגל של בורות וסבל. השחרור מאשליית האגו, כך על פי שופנהאואר, מאפשר לנו להפתח למצב תודעתי חדש, אובייקטיבי ואחדותי, אשר רק בו אנו יכולים למצוא שלווה. כפי שהוא כותב:
"כאשר סיבה חיצונית או נטייה פנימית מחלצות אותנו לפתע מזרם "הרצון" הבלתי פוסק, ומצילות את הידע מהשעבוד ל"רצון", תשומת הלב שלנו כבר לא מופנת למניעים של "הרצון", והתודעה שלנו תופסת את הדברים באופן חופשי מיחסם ל"רצון". כך התודעה שלנו תופסת את הדברים ללא מניע, ללא סובייקטיביות, באופן שהוא לחלוטין אובייקטיבי... וכך לפתע השלווה, לה תמיד שאפנו, אבל אשר תמיד חמקה מאיתנו בנתיב הראשון שפנה ל"רצון", באה אלינו מרצונה החופשי, והכל נהיה טוב. זהו מצב חסר כאב, אותו תיאר אפיקורוס כטוב העליון ביותר וכמצב האלים - מכיוון שבאותו הרגע אנו משתחררים מהלחץ המאמלל של ה"רצון"."
עם זאת, ההבדל המשמעותי בין תפיסתו של שופנהאואר לזו של הבודהה, היא ששופנהאואר האמין כי חומר הגלם הבסיסי של המציאות הוא "הרצון", ולכן עד כמה שלא נצליח באופן זמני להיחלץ ממנו, בסופו של דבר מובטח לנו שניפול חזרה לתוך מלתעותיו מלאות הסבל. הבודהה, לעומת זאת, האמין כי חומר הגלם הבסיסי של המציאות אינה ה"תשוקה" אלא ה"ריקות", וכי בהינתן התרגול הנכון (האמת האצילה הרביעית – דרך שמונת הנתיבים) שחרור מוחלט הוא אפשרי בהחלט. ואף על פי כן, וכפי שניתן ללמוד מכתבה זאת, ההבדלים בין תורתו של שופנהאואר לזו של הבודהה לא היו עד כדי כך גדולים. אין זה מפתיע לפיכך לגלות כי שופנהאואר עצמו היה נוהג לכנות את עצמו "בודהיסט". מכיוון שבזמנו בקושי היו אנשים במערב אשר זכו כלל לעיין בכתובים הבודהיסטים ולהכיר את תוכנם, קיימת אפשרות כי שופנהאואר היה ה"בודהיסט" המערבי הראשון, הישג לא רע לפילוסוף גרמני בן המאה ה-19.
לאתר של ארז שמיר
נא להמתין לטעינת התגובות
