הכל או כלום: כשהילד אומר "אני לא יכול", למה הוא מתכוון?
אולי באמת קשה לו, או שהוא רוצה תשומת לב, פוחד להיכשל, חושש להצליח. ואולי כל התשובות נכונות. בכל מקרה, הנחת העבודה צריכה להיות: אין דבר כזה ילד עצלן
כמעט כל הורה מכיר מקרוב את המצבים המתסכלים הללו, האופייניים לילדים בגילים שונים, החל בגיל הרך וכלה בגיל ההתבגרות. אילו הורים היו מתפקדים כמפקדים בצבא, מן הסתם היו שולפים מארסנל התגובות את אותה אמירה קשוחה שכל מי שלבש מדי חאקי מכיר על בשרו: "אין לא יכול, יש לא רוצה".
האומנם? אולי כדאי להשקיע ולברר, רגע לפני הצבא, למה בדיוק מתכוון הילד כשהוא אומר "אני לא יכול". האם הוא עדיין אינו מסוגל בגלל השלב ההתפתחותי בו הוא מצוי? האם הוא חושש מפני התוצאה? או שמא הוא סתם מתעצל ומקווה שה"לא יכול" יגרום לאמא או לאבא לבצע את המטלה/משימה במקומו?
כדי להבין את הנסיבות שמביאות ילדים בגילים שונים להקדים ולהכריז "לא יכול" לפני כל משימה או לנוכח כל דרישה המופנית אליהם, יש לחזור ל"תקופת הנפרדות", כפי שמסבירה ד"ר כרמית כהן, מאמנת הורים וזוגות ממרכז "משאבים" במכללה האקדמית תל-חי.
"סמוך ללידה התינוק חי בסימביוזה עם אמו, שמספקת לו מזון, חום אהבה, רוך וסביבה בטוחה. מגיל חצי שנה בערך התינוק מתחיל לזחול ומגלה את העולם. בשלב הראשון הוא בוחן את סביבתו באמצעות החושים, רוצה לגעת, להריח, לטעום, ובהמשך הוא מרחיב לאט לאט את טווח ההתרחקות מאמו ומגלה דברים נוספים שמעניינים אותו - זו תחילתו של תהליך הנפרדות של הילד מהוריו. הוא בונה את האגו שלו בנפרד מזה של האם".
אבל?
ד"ר כהן: "בעוד התינוק מונע על ידי הדחף לגעת ולהכיר, אמו המודאגת עוצרת אותו באמירות כמו 'לא', 'אסור', 'לא לגעת', 'תיזהר' ועוד. התינוק מצדו מתמודד עם הצורך להעניק לעצמו סיפוק והנאה, אבל נתקל שוב ושוב באיסורים ולאווים. כמובן שחלק מהאיסורים הם הכרחיים. חובה
ד"ר כרמית כהן, ששימשה בעבר כיו"ר אגודת היועצים החינוכיים, סבורה כי ילד שחוזר, אומר ומצהיר "אני לא יכול", משתמש בעצם במילת קוד.
שפירושה?
"כשילד אומר 'אני לא יכול' הוא בעצם אומר 'אני פוחד לנסות', 'אני פוחד להיכשל'. ולמעשה הוא כמו אומר לאמא/אבא 'אני רוצה שתהיה איתי', 'אני זקוק לתשומת הלב שלך'.
"אך יש לזכור שיש משימות מסוימות שהילד באמת אינו מסוגל לבצע אותן, מאחר שטרם הגיע לשלב ההתפתחותי המאפשר לו לבצען. לדוגמה, קשירת שרוכי נעליים. מכאן תפקיד ההורה להיות איתו, להדריך אותו, לעודד אותו ולהראות לו שהוא יכול, לאפשר לו הצלחה. ולאחר שהוא מצליח, להדגיש בפניו: 'איזה יופי, הצלחת'".
לא ייתכן שהילד פשוט מתעצל?
"'ילד עצל' זהו מונח שאינו קיים בלקסיקון שלי. אני סבורה שאפשר לדבר על ילד נמנע, ילד שאינו מעז, שמפחד מכישלון, ילד שחווה חוויות שגורמות לו להתנהג בצורה כזאת, שאולי הוריו גערו והטיחו בו לא אחת את התואר 'עצלן'. אני מאמינה שהשיעמום והעצלות מנוגדים לסקרנות הטבעית של ילדים".
ואולי הילד באמת לא יכול?
"מאחר שה'לא יכול' מנוגד לאינסטינקט הטבעי של הסקרנות האנושית והרצון לחקור, כדאי באמת לבחון תחילה אם קיימת בעיה אובייקטיבית כלשהי אשר מקשה על הביצוע - ייתכן שיש בעיה במיקוד העיניים, ייתכן שיש קושי במוטוריקה העדינה או הגסה וכן הלאה. רק אחר כך לחפש מניעים רגשיים או אחרים".
כדי להסביר את תופעת ה"לא יכול" מגייסת ד"ר כהן את התיאוריה של אלברט אליס, שלפיה "ילד הלא יכול" מתנהל על פי הגישה האומרת "הכל או לא כלום". "ילד כזה אומר לעצמו: 'אני חייב להצליח אחרת אין לי ערך. אני לא שווה כלום, אני אפס. ואם אין לי ביטחון שאצליח, אז אני מעדיף לא לנסות בכלל. כי אם אנסה אני עלול להיכשל, וכישלון הוא הרי סוף העולם'. וכך מבחינתו של הילד עדיף לו להימנע, וגם אם לא הצליח, הרי שהוא גם לא נכשל", מסבירה ד"ר כהן.
מאין הוא שואב את התפיסה הזאת?
"בדרך כלל ילדים קולטים מסרים כאלה מסביבתם הקרובה. אלה ילדים שגדלים בבית בו קיימת דרישה תמידית לפרפקציוניזם - רק 100% מתקבל. ילד כזה עלול לבכות בכי תמרורים אם קיבל רק 98 במבחן ולא 100. כשילד מבית כזה מראה להורים את המבחן - השאלה הראשונה שהם ישאלו אותו היא 'כמה קיבלו הילדים האחרים?'".
מה היה עליהם לשאול?
"במקום לחזק בו את החרדות מפני כישלון עליהם לנרמל את המצב. להציב את הכישלון וההצלחה על רצף נורמלי. לדבר עם הילד ולהגיד: 'אני מבינה שמאוד רצית ועשית הרבה על מנת להצליח'. לשאול אותו מה הוא חושב שיקרה אם לא יצליח. האומנם זה יהיה נורא כל כך? ולברר יחד איתו מה אפשר לעשות לקראת המבחן או ההתמודדות הבאה, וסביר שיחד עם ההורה הילד יציג מספר אפשרויות, ובהן 'אלמד טוב יותר', 'אבקש מבחן חוזר'. אגב, הורים יכולים לספר לילד שגם הם לא מצליחים בכל דבר שהם עושים, אלא שהם לא תמיד מספרים לו על כך".
האם ללקות למידה יש קשר להימנעות?
"ילדים רבים הסובלים מליקויי למידה אכן מגיבים כך. למשל, כשהם יושבים מול שיעורי הבית הם מיד אומרים 'אני לא מבין, אני לא יכול'. ואומנם הפחד של הילד שהוא לא יבין ולא יצליח הוא גדול מאוד, עד כדי כך שהוא לא מוכן להתחיל. הורה שיקדיש לילד מספר דקות, יישב ויקרא איתו, בעצם ייתן לו את הדרייב להמשיך ולגלות שהוא אכן יכול ומסוגל".
אלא שהורים רבים מתייאשים ומבצעים את המשימה במקום הילד.
"זו תופעה מוכרת. במקום לתת לילד תחושה שהוא עצמאי, מסוגל ומצליח, ההורה עושה את הפעולה במקומו. לכאורה ההורה עושה לילד טובה ופותר לו את הבעיה, אבל זה רק כאן ועכשיו. ילד כזה יגדל להיות תלותי, אחד שאינו מתאמן, שאינו מתמודד עם קושי ותסכול, שנמנעה ממנו ההזדמנות להיכשל".
איך, אם כן, כדאי לנהוג בילד ש"לא יכול"?
"בתור התחלה אפשר פשוט לשאול אותו למה הוא מתכוון כשהוא אומר 'אני לא יכול'. בהמשך יש להציע עזרה תוך הצבת שאלות נוסח: 'במה אני יכול לעזור?', 'מה אתה מצפה ממני?', 'איך אפשר לעזור לך להרגיש שאתה מסוגל?'.
"גם ילד בן ארבע מסוגל לשתף פעולה בשיחה כזאת. ההורה המלווה אותו יגיד לו: 'ראיתי שהיה לך קשה, אבל ניסית והצלחת'. גישה כזו בונה אצל הילד דימוי עצמי של 'אני יכול', 'אני מסוגל'. יש לעודד ולהביא לקדמת הבמה את החוזקות של הילד, את הכישרונות והיכולות שמהם הוא יצמח. למשל, אם הוא מתקשה בלימודים, אבל מצטיין בספורט, במוזיקה, בציור, יש לקדם ולמנף את הנקודות החוזקות האלה, כך שהוא יגדל עם ידיעה על התחומים שבהם הוא מצטיין ויהיו לו כוחות להתמודד גם עם מה שהוא מתקשה.
"לדוגמה, ילד שמתקשה בקריאה אבל מצטיין בספורט - כדאי לתרגל איתו קריאה של עיתון ספורט. לצערי, הנטייה היא לעבוד על הליקויים ועל החסר - אולם בעבודה על ליקוי אפשר לגרום לשיפור אבל לא לצמיחה. הצמיחה גדלה מתוך היכולות, מכוח הכישרון הטבעי. עבודה והשקעה בכישרונות של הילד יגרמו לו להרגיש שהוא שווה, שהוא יכול".
כלומר להעצים את חוויית ההצלחה?
"בהחלט כן. להפוך את הפעילות לחוויה של הצלחה. זו הסיבה שבתחילת תהליך הנפרדות של התינוק מאמו רצוי להסיר מהדרך מכשולים, כמו חפצים יקרים ושבירים שימנעו ממנו את מסע החקר, כמו גם להשיב על שאלות 'למה' ו'אם', גם אם הן מתישות לעתים. בשלבים אלה הענשה או החמרה עם הפעוט עלולות לשתק אותו, והוא יגדל עם תחושות של פחד, הססנות ואשמה. במקום זאת כדאי לאפשר לו לגדול עם חוויות של סיפוק, סקרנות והצלחה".
האם הימנעות עלולה לנבוע גם מפחד מפני הצלחה?
"מול הפחד מכישלון קיים גם הפחד מפני הצלחה. הילד אומר לעצמו 'כשאני מצליח בעצם אני יוצר ציפיות בסביבה שלי ובעצמי - להמשיך ולהצליח. ומה יהיה אם בפעם הבאה זה לא יקרה ואני לא אצליח? אולי בעצם ההצלחה שלי אני חופר לעצמי בור.
"מכאן צומחת חרדת בחינות. סביר שילד החושש מהצלחה גדל בבית שיש בו ציפיות מאוד גבוהות. המלצתי להורים: העבירו לילדים מסר שאין אפשרות להצליח תמיד ובכל דבר. זה בלתי אפשרי ולא מציאותי. כדאי שהילד יידע כי לפעמים אנחנו מצליחים ולפעמים לא. וזה בסדר וזה מאוד
נורמלי".
נא להמתין לטעינת התגובות
