לא האיידס הרג אותו
ד"ר גדעון הירש, דוני, היה חברי הטוב כבר שנים. כששמעתי את ההספדים על קברו השבוע, לא יכולתי לשתוק עוד. דוני לא מת מדיכאון, ובוודאי לא מאיידס, אלא מהמחלה הסודית שהורגת רבים בקהילה ההומוסקסואלית: התמכרות לסמים. אני ניצלתי, אבל דוני לא שרד
הם דיברו על הדוגמה האישית שנתן, רופא ונשא איידס שהוציא את מחלתו מהארון, נלחם בסטיגמה ובבערות, ופעל לשיפור מצבם הרפואי והנפשי של מאות חולים ונשאים. הם סיפרו על המורשת שהותיר, הרואה באיידס עוד מחלה, קשה וכואבת ככל שתהיה, במקום ביטוי לאיזה כשל מוסרי; והקפידו לציין שהמסר שעליו חזר גדעון בהופעותיו התכופות בתקשורת, שאיידס הוא לא גזר דין מוות, חשוב ורלוונטי כמו שתמיד היה-למרות שהוא עצמו בחר לסיים את חייו.
עבור חבריו הוותיקים ד"ר גדעון הירש היה דוני. זה השם שבו הציג את עצמו כשנפגשנו באוניברסיטת תל אביב ביום הראשון ללימודים, בסתיו 83'. 25 שנות חברותנו ידעו תקופות של קרבה גדולה שהתחלפו בחודשי ניתוק ארוכים, ונעו על פני כל טווח הרגשות שחברות קרובה מעלה - אהבה, חמלה, כעס, קנאה, שמחה וקושי. מעולם לא היו סודות בינינו. עד הסוף נשארתי אחד האנשים החשובים בחייו, ולמרות שדוני תמיד שמח לחלוק מידע אינטימי עם הקרובים לו - אין לי ספק שהכרתי את הרבדים העמוקים של נפשו באופן שאחרים לא רצו או לא היו מסוגלים להבין.
הירושה המשפחתית של דוני - שני הוריו התאבדו - עשתה אותו מועמד מושלם לסיים כך את חייו. אני יודע שהוא ניסה להתאבד לפחות פעמיים בעבר, והוא דיבר תכופות על התאבדות באופן שנשמע נונשלנטי, כאילו מדובר באיזו הכרעה לגיטימית שאדם נורמטיבי נדרש לה בתקופת חייו - כמו איפה לגור או מתי לשנות קריירה. מכיוון שהיה אינטליגנטי במיוחד, הוא הצליח לתפור סביב שאיפת המוות שלו חליפה רציונלית שדיברה על הזכות של כל אדם לבחור לעצמו איך לסיים את חייו. מעולם לא דרשתי ממנו לגשר על הפער הזה שבין התאבדות מבחירה ובין המסר שכל כך היה חשוב לו לקדם, לפיו איידס לא שווה מוות. אותי, הניהיליזם הרציונליסטי של דוני (למדנו יחד בכמה קורסים לפילוסופיה) מעולם לא הוליך שולל.
הרגע הנורא בטקס הפרידה ממנו, רגע בודד בתוך הזוועה הכללית, היה כאשר אחת מידידותיו אמרה מול המיקרופון שגדעון עזב את העולם בתנאיו שלו. בעיניי, השקר הנורא הזה הוא הביטוי המזוקק לטרגדיה של חייו. והשקר הזה, שהתקבל ללא הטלת ספק בקרב רבים מהאנשים בסביבתו הקרובה, הוא מה שגורם לי לכתוב את דברי הפרידה האלה, שעלולים לעלות לי בשנאת עולם של אחיו וחבריו. כי דוני לא עזב את העולם מבחירה, ובוודאי לא עשה זאת בתנאיו שלו. דוני הוא קורבן של מחלה נוראה וממארת, מגיפה שהפכה מזמן למשבר עולמי ומאיימת על שרידותה של הקהילה ההומוסקסואלית ששנינו משתייכים אליה. רק שלמחלה הזאת לא קוראים איידס אלא התמכרות. ואני מרשה לעצמי להוציא את עובדת מחלתו מהארון משום שגם אני סובל ממנה. גם אני מכור.
כבר כמעט עשר שנים (12 באפריל 2009 הוא יום השנה שלי) שלא נגעתי בשום סם, כולל אלכוהול. ההימנעות שלי מוחלטת וסופית; לא ג'וינט תמים שעובר בין החבר'ה, לא כוס בוז'ולה במסעדה צרפתית, אפילו לא כדור נגד כאבים שלא ניתן לי על ידי רופא. ההתנזרות הזאת, שרוב האנשים בחיי מודעים לה, היא תנאי שקיבלתי על עצמי כדי להישאר בחיים. כמו כל המשתמשים שבחרו בהחלמה, אני יודע שאני מכור לתמיד, שהמחלה שלי כרונית. לא ניתן להירפא ממנה, אבל ניתן לעצור לגמרי את התקדמותה. וכך, כל לגימה של וודקה, כל שורת קוקאין, כל בליעת אקסטזי - עלולה להחזיר אותי לחיים מנוולים של שעבוד. נכון להיום, זה סיכון שאני לא מוכן לקחת.
וזה סיכון מהלך אימים: סיכון לאבד את החיים שבניתי לעצמי בעשור של עבודה קשה, סיכון להיפרד משפיותי ולחזור להתקיים בגיהנום. כמו יהודי קפדן במצוות אני נזהר מלהימצא בסביבה עוינת, בורח מאנשים שעלולים לסכן את החלמתי. בכל ביקור אצל רופא השיניים אני מקדים ואומר שאסור לו לתת לי שום חומר נרקוטי. בפעמים הנדירות שאני מוצא את עצמי במועדון או במסיבה, ואנשים מתעקשים להזמין לי בירה, אני אומר שאני אלרגי (ישראלים נחושים במיוחד להסביר לך למה כוס אחת לא תזיק). וכשמישהו חוזר מהבר עם כוס שבה נוזל לא מזוהה שאמור להיות קולה או מי טוניק, אני מבקש ממנו לטעום קודם כדי לוודא שאף אחד לא טפטף לשם וודקה בטעות. אני עושה את כל זה כי אני לא מוכן לסבול יותר את הייאוש הנורא שמלווה התמכרות פעילה. אני עושה את זה כי אני לא רוצה לסיים את חיי כמו חברי הטוב.
ב-20 השנה האחרונות השתמש דוני בסם הקשה ביותר שקיים בסביבה: קריסטל מאת' או מטא אמפטמין ("טינה" בלשון החיבה של אתרי סקס הומוסקסואליים). הסם הזה הורס בשיטתיות את ריכוזי הקהילה ההומוסקסואלית בכל הערים הגדולות בעולם-מניו יורק לסן פרנסיסקו, מלונדון לסידני, מיוהנסבורג לסאו פאולו. הוא עלול לגרום להתקפים פסיכוטיים ורבים מאלה שמשתמשים בו מסיימים את חייהם בהתאבדות או בתאונה מוזרה (מכר בניו יורק, ששב לדירתו לאחר שלושה ימים של קריסטל וגילה שאיבד את המפתח, בחר לעלות לגג ולרדת בחבל שקשר שם לצינור לדירתו שבקומה ה-12. הוא סיים את חייו על המדרכה).
קריסטל מאת' אחראי בשנים האחרונות לעלייה הגדולה בשיעורי ההידבקות באיידס בקרב צעירים הומוסקסואלים, והוא נחשב כמעורב במגוון מבהיל של מחלות אחרות שנצפו בשיעורים גבוהים בקהילה. בתוך קבוצה גדולה של מלאכי חבלה -
אני ניצול בר מזל של המלחמה הגדולה בהתמכרות. דוני הוא קורבן שלא שרד.
דוני, רופא בעצמו, ידע היטב שהוא מכור. הוא מעולם לא הכחיש בפניי שקריסטל הוא האסון של חייו - יותר מהנטייה הדיכאונית שירש מהוריו, יותר מהאיידס. הוא דיבר בכנות מעוררת הערכה על כל מה שהקריסטל גרם לו לאבד, והוא ביקש את עזרתי אינספור פעמים, כדי שאסייע לו להתנקות. אבל הוא מעולם לא הסכים לגייס את הכוחות הדרושים לחיות חיים נקיים מסם. למרות יכולתו האינטלקטואלית הנדירה, המידע המקצועי וההיכרות האישית שהיתה לו עם מכורים שנגמלו - דוני לא הצליח למצוא דרך החוצה מהמעגל המרושע, אותו כשל קוגניטיבי שמאפיין כל ג'אנקי פעיל: הסמים הורסים את חיי אבל אני מפחד להישאר בלעדיהם.
הפחד הוא שדוחף אנשים להתמכרות. הפחד להתמודד עם המציאות כפי שהיא באמת, הפחד שיש בתוכנו משהו מקולקל ומכוער וחסר תקנה, הפחד שללא הסם נישאר גוף חסר נשמה. הטרגדיה של הסמים היא שבתחילת הדרך הם מסייעים להתמודד עם כל המצוקות האלה. בקבוקון של אבקה בכיס מעניק תחושה שהכל אפשרי, שהעולם הוא מקום הרבה ידידותי ממה שאנחנו חווים בדרך כלל, שהתוספת הכימית מסייעת להתמודד טוב יותר עם המציאות.
במשך תקופה מסוימת, שיכולה לפעמים להימשך שנים, הסמים נותנים לנו את כל מה שאנחנו מבקשים להשיג דרכם. אבל אז, ללא אזהרה, הם קמים ויוצאים נגדנו. הם משעבדים אותנו לתחושה המיטיבה שהם מייצרים, רק שבמקום לסייע להתמודד עם העולם, הם דורשים מאיתנו נאמנות עיוורת, אהבה ללא תנאי. והם גורמים לכך שהעולם שבראנו לעצמנו הולך ומצטמצם ונעשה אפלולי וקודר. הם כל עולמנו.
דוני ואני חלקנו לא מעט מרכיבי אופי, רצונות ודחפים. הוא היה מוכשר, אינטליגנטי, יפה, כריזמטי ופופולרי ממני; הוא היה מוכשר, אינטליגנטי, יפה, כריזמטי ופופולרי יותר מכל אדם שהכרתי. שנינו, הומואים צעירים בתל אביב של שנות השמונים, הרגשנו שבחוץ ממתין לנו עולם מסעיר ומלהיב יותר משהכרנו כאן, עולם ללא קרתנות, כיעור, חוסר תחכום וסתם שעמום, עולם שאנחנו ראויים לו. הסמים היו ערוץ שאיפשר את היציאה החוצה לעולם הזה, והחוויות הראשונות שחלקנו, בעיקר דרך סמים פסיכדליים, רק אישרו את מה שהאמנו בו - שהכל טוב ונפלא שם בחוץ.
אני זוכר טריפ משותף של פטריות הזיה בבית הוויקטוריאני של דוני בסן פרנסיסקו. "כשאני רואה מה נמצא בתוכי, כשאני מגלה את כל היופי הזה, אני לא יכול שלא לאהוב את עצמי", הוא אמר לי. "הספקות נעלמים, ואני חווה את עצמי כאדם טוב, ילד של אלוהים".
אמרתי לו שהסמים הם הגאולה שלנו.
אמירות כאלה נשמעות כמו קלישאה היפית משומשת, אבל החוויה היתה אותנטית. בסיומו של האירוע ההוא צחקנו יחד צחוק גדול והתחבקנו - חיבוק לא מיני אבל בכל זאת מלא תשוקת חיים ושמחה. חלקנו ידיעה משותפת שהכל אפשרי, שהעולם ידידותי ומסביר פנים, ושהוא מאוכלס - למה להכחיש זאת? - באלפי גברים נפלאים שרוצים רק אותנו.
הבעיה היא שלא היינו לבדנו במסע הזה לגילוי עצמי. מאז שנות השבעים שטופות קהילות ההומואים במרכזים העירוניים הגדולים בסמים. החומרים משתנים בהתאם לאופנות-MDMA הופך לאקסטזי, אבקת קוקאין להסנפה מתחלפת בגביש לעישון (בגטו קוראים לזה קראק), הפיצוציות בתל אביב מוכרות חגיגת. מחקרים מדעיים מאשרים שוב ושוב שהשימוש בסמים נפוץ בקרב גברים הומוסקסואלים בהשוואה לכלל האוכלוסייה. גם אם משאירים את הפסיכולוגיה בצד - אחרי הכל, כולנו נושאים נדוניה של קיפוח, ניכור ותחושה שאכזבנו את ההורים שלנו - החומרים האלה מתפקדים כסייעים מצוינים לסקס. בעזרתם מתקבלת חוויה רבת עוצמה של מין הרפתקני, בדיקת גבולות, הליכה על הקצה.
מהר מאוד פינו חומרי ההזיה של תחילת הדרך, אלה שחיברו אותנו לעולם ועזרו לנו לגעת באלוהים, לאבקות המסוכנות, הממכרות. בסוף שנות השמונים גילה דוני את הקריסטל מאת', גלגול מחודש לספידים של משוררי דור הביט, שבעזרת תהליך זיקוק כימי לא מסובך יוצר היי אופורי, עצום וממושך. סקס עם קריסטל הוא אורגזמה רצופת שיאים. העכבות הרגילות מתפוגגות, הגוף הופך למכונה יעילה של עונג מיני, ההיי מתארך על פני שלוש יממות שאין בהן רגע אחד של דלדול רגשי או חוסר תשוקה. עם הזמן נוצר הקישור השטני בין החומר לסקס, והקיום כולו הופך לאובססיה.
המזל הגדול שלי היה שהסם הספציפי הזה הפחיד אותי - וגם היה נדיר יותר בניו יורק שבה חייתי. היו לי את החומרים שלי.
הספרות המקצועית מתארת את ההתמכרות כאלרגיה. כשהתלות מתפתחת, הגוף מתחיל להגיב באופן שונה לסמים שעד אז הביאו בעיקר עונג. הריגוש הופך לאגרסיה, האושר לפרנויה, מהרצון להרחיב את טווח החוויה נשארת הליכה מסוכנת על פי תהום. אחרי שלושה ימים ללא שינה, רצופים בפעילות מינית ובצריכת אבקה, הנפש מתקרבת למצב של פסיכוזה. הדיכאון משתלט על הנשמה ונשאר בה ימים ארוכים. הדרך היחידה להפיג אותו, לשחזר את העונג מפעם, היא להרים טלפון לדילר.
מצבי הדיכאון הנבדלים, הנפרדים, של משתמש קבוע הופכים לייאוש קבוע ומתמיד, שבולע הכל ומאכל כל רגש אחר. משפחה, עבודה, ידידות, ארוחת ערב במסעדה - כל אלה הופכים למכשולים בדרך לתכלית ההוויה האמיתית - התמסטלות. אני זוכר שיום אחד הרמתי מניו יורק טלפון לדוני, ולעגתי באוזניו לכל האנשים שמבזבזים זמן בקולנוע, בתאטרון, במפגשים עקרים עם חברים. "איזה חיים אומללים יש להם בהשוואה אלינו", אמרתי לו.
באמצע שנות התשעים, אחרי כמה שנים בסן פרנסיסקו, דוני החליט לחזור לארץ. הסיבה המיידית, כך אמר לי, היא להתנתק מהסביבה של הקריסטל. הוא הביא איתו להט אקטיביסטי מידבק, שאיפה לתרום לחברה, תחושת ייעוד לחסל את הבערות והסטיגמה בכל הנוגע לאיידס. הוא נרשם ללימודי רפואה, ברא לעצמו חוג חברים בתל אביב, טיפח קשר עם גבר מקסים. את ריטואל הקריסטל שלו הגביל לביקורים בסן פרנסיסקו פעם-פעמיים בשנה. מצבו לא היה אידאלי, אבל בעברית ג'אנקית מדוברת אפשר להגיד שהוא היה בשליטה. הוא סיים את הלימודים בהצלחה, ובחר באיידס כקריירה.
לפני עשר שנים, ברגע הארה שבדיעבד ברור לי שנגרם מכוחה של התערבות אלוהית, הפסקתי עם הקוקאין, האלכוהול והמריחואנה. עשיתי זאת בעזרתם של עשרות אנשים שפגשתי בקבוצות של 12 הצעדים, אנשים שהראו לי שגם אם התמכרות היא מחלה כרונית, שימוש בסמים הוא לא גזרת גורל. למדתי מהם שכיצור אנושי אני לא נטול ברירה. אני יכול לשלוט במעשיי, יכול אפילו לשלוט ברגעי הדכדוך והמצוקה, כל עוד אני מתרחק מהרעלים שכמעט הרסו את חיי. הדבר החשוב שגיליתי הוא שהפעם הראשונה - הלגימה, השורה, השאכטה - היא הרגע שבו אני שב להמר על חיי. כל עוד אשמור מרחק מהחומרים שאני מכור להם וכל עוד אני נשאר פיכח, המציאות ממשיכה להיטיב איתי, אני נשאר חי.
דוני התייחס בהערכה וכבוד להחלטה שקיבלתי. הוא חשב שעשיתי צעד אמיץ, הוא אפילו קינא בי, אמר, על היכולת שלי להחלים בניו יורק, בלי להתנתק מסביבתי הקרובה ולעלות על המטוס הראשון לישראל כמו שעשו אחרים שהכרנו. מעולם לא זלזל באלמנט הרוחני שנכנס לחיי, אף פעם לא נתן לי להרגיש - ולא מעט אנשים קרובים לי, וגם אני עצמי, מרגישים כך לפעמים - שבלי סמים ניטל ממני כל הפאן, שאת מקומו של ההרפתקן מגלה הארצות תפס בחור כבד ומעט גמלוני, שמקפיד ללכת לישון לפני שהשעון מתקתק חצות.
דוני שמע ממני שחיים ללא סמים מציעים אוקיינוס של אפשרויות. ברגעי הייאוש המתרבים שלו הוא היה מרים לי טלפון, רק כדי לשמוע שיש תקווה, שהעולם הוא מקום מסביר פנים, שאם ירוקן את הסמים מגופו ייכנס במקומם כוח עצום ומופלא בהרבה. אבל המילים האלה לא חדרו את השריון הקשוח של הספק ושל הפחד לאבד שליטה. כמה פעמים הוא אמר לי שהוא פשוט לא מסוגל להיכנע, כמו שהראשון ב-12 הצעדים דורש מאיתנו: כניעה להתמכרות שפיתחנו, לעצם ידיעת האסון שהפכו חיינו, שבלעדיה לא תיתכן החלמה.
הוא בחר לנסות, כמובן ללא הצלחה, לשלוט במחלתו, להכפיף אותה לצרכיו, ולפעמים נראה היה לו שהוא מצליח. הוא היה יכול להחזיק מעמד שלושה חודשים בלי, ואז ליפול חזרה. אבל הוא הבין היטב שהנפילות האלה, והייאוש שהן מביאות, הולכות ומתגברות והופכות יותר ויותר קשות מנשוא. בני הזוג המדהימים שנמשכו אליו עזבו אותו. הלילות היו ארוכים, מלאים באורחים מזדמנים שנתנו לו, וקיבלו ממנו, קצת מגע אנושי בתוך החידלון. זו התקופה שבה החל לדבר בגלוי על התאבדות.
שבועיים לפני מותו הרמתי לו טלפון. הוא נשמע שמח ומעודד יותר מכפי שהיה זה חודשים. הוא שקל לעזוב את הוועד למלחמה באיידס ולעבור לעבוד בשירותו של ארגון איידס בינלאומי בבלגיה, דיבר על מעבר לדירה חדשה. פטפטנו קצת על חברים שאנחנו מכירים, על עיתונות, על פוליטיקה, על זיונים, על מצב בריאותו. לא היתה שום סיבה להניח שזו שיחתנו האחרונה. גם חבריו האחרים מספרים שבשבועות האחרונים לחייו מצב הרוח שלו היה מצוין.
יומיים לאחר אותה שיחה טסתי לחו"ל. בלונדון נפגשתי לארוחת ערב עם חבר משותף, גבר נפלא שאהב את דוני בעבר והכיר אותו היטב. עוד לפני ששאל אמרתי לו שדוני הגיע לקצה הדרך. שאני נותן לו עוד כמה חודשים, שאני מרגיש שהוא איבד סופית את הרצון להישאר בחיים.
למה הייתי חייב להיות כל כך חכם?
בגלל ההיסטוריה של שנינו, והפרקים המשותפים לנו. זה זמן מה אני מרגיש שדוני מתקרב לסוף המסע שלו. שהוא חי על זמן שאול. שהוא מצליח לשרוד רק בגלל שהוא חכם, ועצמאי כלכלית, ומחויב לעבודה, ועדיין נהנה מחברותם של אנשים נפלאים-אבל עמוק בפנים, במקום שבו הגרעין הדק של הנשמה מיטלטל עם כל משב רוח, המוות כבר קנה שליטה. מצב הרוח האופטימי של הימים האחרונים היה שירת הברבור שלו.
האם דוני היה סולח לי על הפומבי שנתתי פה לחלק העצוב, המבייש של חייו? לא בטוח. אין לי ספק שהכעס של חבריו ובני משפחתו ילווה אותי עוד שנים. אבל כמו שהוא חי את השנים האחרונות לחייו - מתוך תחושת שליחות גדולה, מתוך רצון לתקן עמדות שביטאו בורות, מתוך תקווה לחולל שיח ציבורי כן - גם אני חש עכשיו שעליי לומר את האמת.
לא מעט ממשתתפי הלוויה שלו, אנשים נורמטיביים, מצליחים, עם תפקידים אחראיים והופעות בתקשורת -חיים את חייהם כמו שדוני חי את חייו, כמו שאני חייתי את חיי עד לפני עשור. הם חושבים שצריכה מתונה של סמים היא עוד אחד מסימני הזמן. בסך הכל הם רוצים שהמסיבה תימשך עוד קצת, בטוחים שהתמכרות היא אסון שקורה לאחרים. אבל התמכרות לא מתרחשת אצל אחרים. רבים מאלה שיתנסו בסמים ימצאו את עצמם כמוני - ניצול שנשאר בחיים, או כמו דוני - קורבן שלא שרד. ובגלל ששנינו חיילים באותה מלחמה נוראה, אני מאמין שדוני היה מקבל את הבחירה שלי להביא את סיפור הקרב שבו נפל.
בדיווחים שהופיעו על מותו נכתב שסביב גופתו נמצאו כדורים ומזרק. "מתי לא היו סביבו כדורים ומזרק?", אמר לי בחצי חיוך אחד מחברינו המשותפים. עם ההיסטוריה של הוריו, ההנחה המיידית היא שהוא התאבד. נכון לעכשיו, זו גם הגרסה הרשמית של המשטרה.
אבל כמה מהאנשים הקרובים לו מבקשים לקדם את האפשרות שמותו הוא תוצאה של "תאונה טראגית". אני יכול להבין את ההתעקשות הזאת, היא מספקת מעט נחמה משום שהיא אומרת שמותו הוא לא תוצאה של גנטיקה משפחתית שאין ממנה מנוס. אבל גם אם דוני לא תכנן למות עכשיו, הגסיסה שלו נמשכה, נחושה, בוטחת, ודאית, כבר הרבה שנים. דוני מזמן בחר במוות. כל שנותר לו היה לשאת ולתת על המועד.
נא להמתין לטעינת התגובות
