טיול מי-ם לים
תומר נויהאוזר לקח כמה חברים ויצא למסע בן שלושה ימים בעקבות הסנהדרין, שהלכו בשנת 30 לספירה בין ירושלים ויבנה. בניגוד לחכמים הקדומים, תומר והחברים גם אכלו ארטיקים בדרך
בשעות הבוקר המוקדמות, בזמן שתושבי ירושלים עדיין מנמנמים במיטותיהם, ניצבנו, משלחת סמלית של שישה, בפאתי ירושלים, והתחלנו לצעוד לכיוון הישוב ליפתא.
עוד לפני שהתחלנו בצעידה הארוכה, לא עמדנו בפיתוי הגדול, ורצנו לשכשך בבריכה שבמרכז הכפר, בזמן שהקפה רותח לאיטו. קפה וטבילת בוקר הם דרך נהדרת להתחיל את הטיול באופן רשמי. המשכנו את המסע בשביל העקלקל העובר דרך החורבות המרשימות של הכפר, עוברים בתים הנראים כארמונות, ומתענגים על הריח המתקתק של התאנים באוויר.
לאחר כשעה מצאנו את עצמנו בעמק הארזים במקביל לכביש הגישה החדש לירושלים (כביש 9), הולכים לכיוון מבשרת ציון. לפני שמגיעים ליישוב מטפסים את נחל חלילים, משימה מאתגרת יחסית, בעיקר בשעות הצהרים החמות. נחל חלילים קיבל את שמו הודות למספר מערות שנמצאות בו. מי שיזדמן לו לעבור באזור בשעות הערביים ישמע את הרוח נושבת בין המערות, צליל הדומה לחליל פאן.
השביל ברור ומסומן היטב, ומומלץ גם כמסלול הליכה לילי, כאשר ירח מלא זורח בשמים. נחל חלילים גם מוכר כאתר טיפוס פיראטי ואתר סנפלינג איכותי, עקב מבנה המסלע שלו. בקצה העלייה הגענו למבשרת. בעודנו צועדים לרוחבה הרגשנו כמו תיירים עם התיק הגדול על הגב, ומבטיהם התמהים של אנשי היישוב.
קצת לפני קניון הראל ממוקם מרכז הקליטה של הסוכנות היהודית, שמאחוריו מתחבאת ירידה אל עבר המעיין עין נקופה, שעבר שיפוץ לא מזמן לזכר שניים מהנופלים במלחמת לבנון השנייה, וביניהם אורי, בנו של דויד גרוסמן. ירדנו ממבשרת מזרחה אך במקום לפנות בקצה הירידה (שביל אדום) צפונה אל עבר המעיין, המשכנו אל עבר אבו גוש.
חצינו את כביש מס' 1 לכיוון עין חמד בעזרת מעבר בעלי חיים. עין חמד (אקווה בלה) הוא פארק של רשות הטבע והגנים, שהכניסה אליו כרוכה בתשלום. בתוך הפארק ישנו נחל היוצר מספר בריכות לאורכו, ומדשאות שהן מושלמות לפיקניק או תנומה קלה. גולת הכותרת של האתר היא הטירה הצלבנית הממוקמת בקצהו הדרומי, שתפקידה היה לגונן על העולים לירושלים ועל החקלאים באזור. ויתרנו על הפיקניק, והמשכנו בדרכינו אל עבר עין לימון.
מצידו השני של כביש מס' 1 חיכה קטע ההליכה האחרון שלנו להיום, דרך דפנבייקר, או בשמה השני, דרך בורמה הישנה. זהו קטע הליכה סלול של מספר קילומטרים, העובר מעל הגדה הצפונית של כביש ירושלים - תל אביב, דרך רצופה בשרידי משוריינים ועצי אורן רעננים. אחת האטרקציות
הדרך נגמרת בשער הגיא, בחורשה שמאחורי תחנת הדלק. עצרנו שם לחניון לילה, מקום מסודר ושקט עם פחים וספסלים. קשה לישון שינה עריבה ביערות ירושלים בליל שישי, במיוחד כשיש אנשים ששאלו אותנו אם פה זו המסיבה, או שאמרו ש"גולן שלח אותם".
למחרת, אחרי פת שחרית מרעננת, המשכנו אל עבר דרך בורמה הקלאסית. זהו מסלול שמתחיל באזור שער הגיא ונגמר במצפה הראל, דרך עקלקלה יפיפיה, המוצלת ברובה על ידי יערות העד.
במהלך העלייה פזורים שלטי הסבר, שיני דרקון (צורת איקס עשויה מתכת שתפקידה לעצור טנקים) ומספר אנדרטאות ופסלים. בקצה העלייה, במצפה הראל, עומד גזלן קבוע, למי שרוצה משהו מתוק או קר (או שניהם). בראש המצפה נמצא תבליט של הנוף, שבעזרתו אפשר להשקיף מזרחה ולראות את כל המסלול שעשינו. מכאן הלכנו לישוב טל שחר, שם עשינו את הלילה השני.
קמנו השכם בבוקר, והתחלנו את היום האחרון במסע. הדרך מטל שחר ליבנה מתחילה בצעידה קצת משמימה לאורכו של כביש, אבל די מהר נטשנו אותו ונכנסו לאזור חקלאי. עברנו ליד נחל סורק, הנחל המזוהם ביותר בארץ, וברחנו ממנו למטעים השופעים כל טוב. פה היינו צריכים להתאמץ מאוד כדי להתגבר על הפיתוי, ולטעום רק מ"פאת השדה".
הרימונים האדומים כדם היו נפלאים (קטפנו רק שניים), וטעמם נפל רק במעט מהפסיפלורה החמצמצה. בלי לשים לב הגענו לצומת יבנה, כמעט לסוף הדרך. בצומת חיכו לנו עוד שתי הפתעות מרנינות.
רצינו לסיים את המסע בים, קצת רימינו, ולקחנו אוטובוס אל עבר חוף הים באשדוד. כך, תוך כדי משחק פריזבי נמרץ, ובזמן שהשמש החלה בשקיעתה האיטית לתוך הים והשמים נצבעו בגווני כתום בוהקים, הגיע מסענו לקיצו.
נא להמתין לטעינת התגובות
