זוג מנצח: סיפור אהבתם של שני מנצחים
אחרי הדייט השני של טליה אילן, מנצחת ומנהלת של שתי תזמורות, ואיאן שו, מנצח סיני הצעיר ממנה בשמונה שנים, הם כבר עברו לגור ביחד. את החתונה, שנערכה בקיץ האחרון, ניהלה מרב מיכאלי, חברתה של הכלה. סיפורם של שני כוכבים עולים בעולם המוזיקה הקלאסית, שיוצרים מנגינה משותפת
כשמנצחת התזמורות טליה אילן משוחחת עמי בטלפון נשמעים ברקע שיעוליו של בעלה הטרי, המנצח הסיני איאן שו, שחלה בשפעת. "מה קורה אם המנצח משתעל בקונצרט?", אני לא מתאפקת ושואלת. בתשובה, אילן מצטטת את המורה שלה, המנצח מנדי רודן, שאמר: "מנצח אף פעם לא מאחר, אף פעם לא טועה ואף פעם לא חולה".
אילן ושו הם זוג יוצא דופן בכל קנה מידה. היא בת 38, הוא בן 30; היא ישראלית שנולדה וגדלה בתל-אביב, הוא סיני שנולד וגדל בשנחאי. שניהם מנצחים בעלי קריירה מטאורית, דבר שעלול כמובן לעורר מאבקי כוח ואגו. אבל שום דבר מכל אלה לא הפריע להם להינשא זה לזה בקיץ האחרון בחתונה אזרחית בקפריסין, ואחר כך לחגוג עם המשפחה והחברים. הוריו של שו הגיעו במיוחד משנחאי. מירב מיכאלי, חברתה הטובה של אילן, החתה את טקס הנישואים ברוח אלטרנטיבית-פמיניסטית, ואילו שו שבר את הכוס ובירך בעברית. עמיתיהם למקצוע - מלחינים, זמרי אופרה ומנצחים - הנעימו לרוקדים ברפרטואר שכתבו במיוחד עבור המעמד, ועטפו את הזוג המוזיקלי באהבה.
אילן, מנהלת מוזיקלית ומנצחת של תזמורת הקמפוס ותזמורת הבמה הישראלית, ושו, חבר סגל באקדמיה למוזיקה בתל-אביב, נפגשו לראשונה בקיץ 2005 בקונצרט משותף. היא ניגנה בקלרינט, הוא בפסנתר. היא כבר צברה ותק כמנצחת, והוא היה סטודנט לניצוח משנחאי שהוזמן לאייש משרת הוראה נחשקת, ולהשלים את התואר שני באוניברסיטת תל-אביב. מאותו מפגש הם זוכרים חיוכים, כימיה מתפרצת וסקרנות הדדית. מאז, שמרו על קשר מקצועי. עוד לפני המפגש ההוא, מגלה שו, נתקל בתמונתה באתר אינטרנט. "היא מאוד מצאה חן בעיני, וזכרתי את הדמות שלה".
בראש השנה לפני שנתיים, נקלע שו למערבולת בחוף תל-אביב, הובהל לבית החולים איכילוב חסר הכרה, ואושפז לארבעה ימים במחלקה לטיפול נמרץ כשהוא מורדם ומונשם. כל סגל האקדמיה בתל-אביב חש למיטתו, וביניהם אילן, שהגיעה לביקור על תקן של עמיתה למקצוע. שו הפתיע בהתאוששות מהירה, וחזר לתפקוד מלא. מאז, אגב, הוא מרבה להופיע בהתנדבות בנגינה בפסנתר בפני מאושפזים.
החיבור הרומנטי בין השניים אירע סוף סוף בקיץ 2007, כשאילן הזמינה את שו לעבוד לצדה ב"מוסיקון", מחנה מוזיקלי לנגנים חובבים מהארץ ומהעולם, שייסדה לפני שש שנים ומתקיים מדי שנה בזיכרון יעקב.
"לשם הגעתי כבר עם כוונות רומנטיות ותוכניות חיזור ברורות", מספר שו. לאחר שיחות נפש שנמשכו לתוך הלילה פרחה האהבה, הם יצאו לדייט ראשון ומוצלח במיוחד בתל-אביב, ובפגישתם השנייה כבר העביר שו את חפציו לדירה של אילן בתל-אביב, שבה הם חולקים את חייהם עם שלוש כלבות ופסנתר חדש.
ערב סתווי בביתם של בני הזוג. החיבוק הנינוח, הנשיקות והליטופים ששו מרעיף על אילן כבר שעה ארוכה, נראים כמו התנוחה הטבעית שלהם. שו מציע להכין משהו לאכול, ממיר את שרביט הניצוח בצ'ופ סטיקס, מקפיץ ירקות ומתקין ארוחה מהירה בניחוח אסיאתי. גם במטבח, מתברר, חלוקת התפקידים ביניהם אינה מסורתית. "אני לא יודעת לבשל וגם לא מתעניינת בבישול", מודה אילן. "איאן מכין את הסושי הכי טוב שטעמתי". היא, מצדה, מקפידה להעביר לו שיעור יומי בעברית: "הוא כבר קורא הכל עם ניקוד, ומשתפר בדיבור", היא מתגאה.
שניהם נחשבים לכוכבים עולים בתחומם. אילן רצה מחזרה בתזמורת אחת לישיבה בתזמורת השנייה שהיא מנהלת. כיתות אמן וניצוח על קונצרטים בארץ ובחו"ל הם עבורה שגרה ארוכת שנים. שו משמש כאיש סגל באקדמיה למוזיקה באוניברסיטת תל-אביב, וכמורה לניצוח ובחוג הווקאלי. הוא מוזמן כמנצח אורח לכל התזמורות בארץ, כולל התזמורת הפילהרמונית; מוזמן כמנצח בכיתות אמן לאופרה באיטליה, סין ואוסטרליה וכן מלווה בפסנתר זמרים מפורסמים.
"אנחנו מעדיפים להיות ביחד כמה שאנחנו יכולים", ממשיכה אילן. "לפעמים, כשהוא פנוי, הוא מגיע איתי לתזמורת הקמפוס ועוזר לי. אם יש צורך בפסנתרן, אני זוכה בפסנתרן מעולה. הקשר בינינו גם פותח בפני הזדמנויות. פעם הוא הוזמן כמנצח למקאו, ובגלל התחייבויות קודמות הציע
אילן גדלה בתל-אביב, וניגנה בפסנתר מגיל צעיר. במהלך לימודיה בתיכון "תלמה ילין" התגבשה בה ההחלטה להיות מנצחת, "ולכן התחלתי ללמוד נגינה בקלרינט, שהוא כלי תזמורתי, כדי שאבין מתוך החוויה האישית את הנגינה כחלק מתזמורת". במקביל הצטרפה כנגנית לתזמורת הקמפוס, המורכבת מנגנים חובבים. "מגיל 16, במשך עשר שנים רצופות, ניצלתי כל הזדמנות ללכת לחזרות של התזמורת הפילהרמונית, וביליתי שם כל רגע פנוי. זה חיזק בי את ההחלטה שאני רוצה להיות מנצחת".
לקראת גיוסה לצבא עשתה אילן צעד מחושב נוסף בדרך להגשמת המטרה. "הרגשתי שאין לי מספיק כושר מנהיגות, ומכיוון שבניצוח זו תכונה מאוד חיונית, החלטתי לקחת על עצמי תפקיד שיאפשר לי לרכוש כלים בהדרכה. החלטתי לוותר על מסגרת מוזיקלית בצבא, ולהיות קרבית. הג'וב הכי קרבי בזמנו היה מדריכת נוער בגדנ"ע, וזה מה שעשיתי".
גם במהלך השירות הקפידה להגיע לחזרות התזמורת, שם פגשה במנצח בעל השם העולמי מייקל טילסון תומס, מנהל התזמורת הסימפונית במיאמי וסן פרנסיסקו. "הוא לא בדיוק הבין מה חיילת במדים עושה בחזרות, והזמין אותי לחזרות שלו בלונדון". מאז הקפידה לנסוע לפחות שש פעמים בשנה לפגוש את תומס בלונדון ובארצות הברית. "בזכותו אני ממשיכה היום בניצוח. היו לי הרבה קשיים בדרך, והוא עודד אותי ונתן לי שיעורים אישיים. עד היום הוא המנטור שלי".
גם אחרי הופעות עם התזמורת הפילהרמונית הצ'כית, אנסמבל רפלקס ניו-יורק וכיתות אמן בארצות הברית - אילן עדיין מתקבלת לא פעם על ידי נגנים בהרמת גבה. מקצוע הניצוח עדיין נחשב למעוז גברי מבוצר, ומוסדות לימוד מכובדים נמנעו באופן בלתי רשמי מלקבל לשורותיהם נשים עד השנים האחרונות. "כשהתקבלתי לאקדמיה למוזיקה בירושלים, הייתי הסטודנטית היחידה בכיתת בנים", אומרת אילן. "בתחילת הדרך שמתי לב לפעמים לאי נוחות בקרב הנגנים, ובהבעות פנים שרמזו משהו. הרגשתי שמשהו לא בסדר, ורק אחר כך הבנתי שזה בגלל העובדה שאני אשה. עד היום אני עדיין מרגישה חשדנות מסוימת. רק אתמול, בסיום הקונצרט, ניגשו אלי הנגנים והודו לי, כשהם מציינים את הדיוק שלי. האם הם באו להחמיא מכיוון שאני אשה? האם היו באים באותה מחווה לגבר? אני חוששת שלא".
הבדל נוסף בין הנשים והגברים בעולם הניצוח הוא קוד הלבוש. הגברים לובשים פראק שחור או חליפה, בהתאם למעמד ולמסורת ארוכת השנים בהם היה המקצוע גברי בלבד. סגנון הלבוש של המנצחות הוא בלתי אחיד, ונתון להעדפותיהן האישיות. "לפני כל קונצרט אני עומדת לפני ארון מלא בפריטים שחורים. ניסיתי את כל הסגנונות, והכי נוח לי במכנסיים. במפגשים שלי בארצות הברית עם נשים מנצחות הנושא עולה לדיון לא פעם בשל היעדר מסורת. אני מחויבת להופעה בבגד שחור שמכבד את המעמד. אפשר לבחור בשמלה, חליפה או מכנסיים וחולצה, אבל הפרט הכי חשוב הוא להקפיד שהישבן יהיה מכוסה בז'קט, כדי שהגזרה הנשית לא תבלוט מדי".
שו מפתיע בצניעותו, ונמנע מלקרוא לעתידו המזהיר "קריירה". "מוזיקה היא דרך חיים בשבילי, כמו דת שנייה", הוא מצהיר. "אנחנו האמנים צריכים לשרת את המוזיקה, לסגוד לה. מוזיקאי אמיתי לא יראה במוזיקה קריירה".
שו, פסנתרן מחונן וכישרון מבטיח בשמי הניצוח העולמיים, נולד בשנחאי, ובגיל ארבע החל בלימודי
מוזיקה קלאסית ופסנתר. "הורי לא חשבו שאני מוכשר במיוחד, אבל אבא שלי חשב שאם אהיה מוזיקאי, ההופעות יאפשרו לי חופש תנועה ופעולה בכל רחבי סין, בעוד שרוב הצעירים מועסקים כפועלים, ומועברים לעבודה קשה במחוזות מרוחקים מהמשפחות שלהם. היום הזמנים השתנו - חצי מיליון ילדים לומדים מוזיקה קלאסית רק בשנחאי".
כשהיה בן 13 המשפחה עברה לאוסטרליה, שם חיים סבו וסבתו, אבל חזרה לשנחאי כעבור שלוש שנים. "אני מרגיש שלהורים שלי קשה היום להיות כל כך רחוקים ממני, אבל הם גאים בי ושמחים שמצאתי בישראל את האושר שלי. אישית, אני לא מתגעגע לסין. בחמש השנים שלי כאן רכשתי חברים טובים, ואין בי שום געגוע למסורת הסינית".
- איך ההורים שלך רואים את הנישואים לטליה?
"הם מאוד מאוד אוהבים את טליה, ומרוצים שהתחתנתי עם ישראלית. גם בת דודה שלי נשואה לאוסטרלי. הנטייה החזקה של המשפחה שלי לתרבות המערבית אפילו מעודדת את זה".
שו סיים תואר ראשון באוניברסיטת שנחאי בהלחנה וניצוח, ונבחר לשמש כמנצח התזמורת הסימפונית לנוער של שנחאי וגם בפילהרמונית הצעירה. בשנה הרביעית ללימודיו הוזמן לשמש כעוזר מנצח באופרה של פירנצה ובאופרה של רומא, וכן קיבל הצעות לשמש כמרצה באוניברסיטאות בגרמניה, וללמוד בברוקלין קולג' בניו יורק ניצוח וליווי באופרה.
- מתוך כל ההצעות, איך בחרת בסופו של דבר להגיע לישראל?
"פרופסור עמי מעייני, שעמד בראש האקדמיה למוזיקה באוניברסיטת תל-אביב, הנחה כיתת אמן באוניברסיטת שנחאי, ונבחרתי לשמש לו כמתורגמן. במהלך ההיכרות בינינו הוא התרשם ממני, ולפני שחזר לישראל הציע לי מלגה ומשרה בתל-אביב. היו באוויר כמה הצעות, וחיכיתי להצעות הרשמיות. החלטתי שהדוא"ל הראשון שיגיע עם ההצעה, אותו אקבל, ומעייני היה הראשון. כמה ימים אחר כך קיבלתי הצעות מפתות מכולם, אבל אני כבר בחרתי".
- איך מגשרים על ההבדלים המנטליים בין ישראלית לסיני?
"לא קיימים הבדלים מנטליים בינינו", אומר שו נחרצות. "אני חי בארץ כבר חמש שנים. אני מרגיש ציוני, ואוהב את ישראל". "הוא הציע להתגייר בשבילי, אבל הבהרתי לו שזה לא חשוב לי", מוסיפה אילן. אם יש בבית מאבקי כוח ומשחקי אגו נסתרים, הם מתנהלים, אולי, בין שלוש הכלבות. כמו יצירה מוזיקלית רומנטית, מתפתח סיפור חייהם של אילן ושו פרק אחר פרק, בקצב פנימי משלו, כששניהם מנצחים עליו בהרמוניה משותפת.
נא להמתין לטעינת התגובות
