אביב בשער: חגיגות האביב ברחבי העולם
פסטיבל המוני של צבע וטירוף חושים בהודו וקרנבל מפואר המשחזר פולחנים עתיקים במקסיקו. חג האביב נחשב ליום שוויון בין ממלכת היום והלילה והוא נחגג בכל העולם
- תיאטרון האבסורד של פושקאר
בדיוק בתקופה זו השלג נמס, הדרכים נפתחות לתנועה, המעבר מהכסות הלבנה של השלג לירוק הרענן ולמטעים שופעי הפרחים הוא מעבר מימים של מוות לחיים חדשים. בעת העתיקה, לאחר שמרבית השלג נמס והדרכים נפתחו לתנועה, היו יוצאים בתקופה זו למלחמה. לא לחינם נקרא חודש האביב "מארס", על שמו של אל המלחמה הרומי.
האביב הישראלי הוא קצר בימים. טעם החורף וגשמיו טרם פג, וכבר הקיץ וחמסיניו מתדפקים בשער. באותו רגע של חסד, שבין סופות החורף ליובש של הקיץ, מתכסים ההר והגיא בלבוש צבעוני של פריחה. בלוח העברי הקדום היה חודש האביב ראשון החודשים, כדברי התורה בפרשת חג הפסח (שמות, י"ג, 4).
יש הטוענים שהאביב איננו שם של עונה כלל אלא שם של גרעיני הדגן המגיעים בימים אלה לשלב בו אפשר להבהב אותם, כלומר להקפיצם כמו על גבי מחבת לוהט: "ואם תקריב מנחת בכורים לה' אביב קלוי באש" (ויקרא, ב', 14).
בחודש זה היו נוהגים להקריב מנחת ביכורים לאלוהים. האביב הישראלי, לפיכך, אינו עונה אלא מועד קצר המציין כי הסתיו עבר והגשם חלף הלך לו: "הניצנים נראו בארץ עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו, התאנה חנטה פגיה והגפנים סמדר נתנו ריח" (שיר השירים ב' 11-31).
גם בישראל וגם במקומות בהם חילופי העונות מובהקים פחות – באיזורים המדבריים והטרופיים – חגגו הקדמונים את הימים הללו כחג של צמיחה. בימים אלה חגגו במצרים את התהלוכה לכבוד האל אוזיריס, אל הצמיחה שנשחט בקנאתו של אחיו סֶת, אל הסערות, וקם לתחייה בכח אהבתה של איזיס. בבבל חגגו את היום הזה לכבוד אהבתו של האל תמוז לעשתר.
גם ביוון חגגו את ימי האביב. בתקופה זו ממש יצאה פרספונה מביתו של האדס, אל השאול, וחזרה לחיקה של אמה דמטר, אלת האדמה, שתגמול לעולם בחיים חדשים. בתקופה זו גם נחלץ דיוניסוס, אל היין, מעינוייה של הרה אשת זאוס, אשר לא סלחה לו על לידתו מנאפופיו של בעלה. והראייה – הגפן שהתענה בחורף מתכסה באביב
ביוון העתיקה היו מתקיימים באביב הבכחנליות – המשתאות ההמוניים לכבודו של דיוניסוס. שם, מספרת האגדה, היה דיוניסוס משקה נשים לשוכרה. נשים נשואות אלה, המניאדות, שזאוס הוציאן מתחום הנישואין הברור, היו רצות עירומות לאחר קיום אורגיות המוניות, קורעות בעלי חיים לגזרים, מתמרחות בדם ועושות מעשי טרוף.
גם חג הפורים של העם היהודי, שהצדקתו היא פסוק שולי המופיע פעמיים במגילת אסתר (פרק ח', 17 ופרק ט' 22), מקורו הפאגני ברור. חג זה, שהפך לקרנבל של מעין התנהגות פרועה המתרחש טרם האביב, קשור מן הסתם לחג פוריות פרסי. כך למשל, צורתו של אוזן המן מקורה בצלמית לכבודה של אלת הפוריות.
כיום, החגים המרשימים ביותר לכבודו של יום השוויון מתרחשים דווקא במקום בו הבדלי העונות אינם דרמטיים. כך, למשל, במחוזותיה הצפוניים יחסית של הודו (לא הצפוניים מאד של ההימלאיה), מתקיימים בירח מלא של חודש מרץ אירועי ההוֹלי, הבאים לציין את סוף החורף.
ההמונים נוהגים להתרוצץ ברחובות ולהתיז בימים אלה סילונות של צבע איש על רעהו. הם נוהגים בהזדמנות זו להיפרע גם ממי שהם פחות אוהבים או מתקנאים בהצלחתם: עשירים ותיירים. הערים הצבעוניות של ראג'סטן וגוז'ראט, הנראות גם בימים כתיקונם כסימפוניה של צבעים, מקבלות בימי ההולי מראה פסיכודלי כמעט של בחורים צעירים, נערים וילדים הצבועים בכחול, אדום וצהוב ומחפשים קורבן מזדמן כדי להתחכך בו.
במקסיקו, במרכזים התרבותיים של המאיה ושל טהוטיהואקן (Tehotihuacan), מתרחשת ביום זה סמוך לבירה מקסיקו סיטי פיאסטה נהדרת, קרנבל של ממש. כיום, 500 שנה לאחר שנכבשו והושפלו על ידי הספרדים, מחדשים צאצאי האצטקים את הפולחן העתיק. מקדש הוֹיְצ'ילוֹפּוֹטְצְ'לי, אל השמש, שדרש כל יום לב שותת דם של שבוי מלחמה, כבר לא קיים עוד. אל השמש של ימינו צנוע יותר וגם האצטקים הם כבר לא מה שהיו פעם.
ובכל זאת, ב-21 במרץ, היום בו השמש נעה במסלול מרכז השמיים, הם עולים לרגל בהמוניהם לאתרי הפולחן העתיקים והמקודשים ולוקחים חלק בפולחן לאל העתיק. בחצות היום מאירה השמש בצורה המושלמת ביותר, ללא צל, את פירמידת השמש של טהוטיהואקן.
הצאצאים כיום הם קתולים אדוקים, והם הולכים בימי ראשון למיסה ואף עולים לרגל לכנסיית הבתולה מגוודלופה. הם לא רואים סתירה בין הדברים, להיפך. השמש אינה אלא יציר האל, כח טבע אדיר ואולי אל בפני עצמו. ביום זה הם אינם שוכחים את הצלב הקתולי, אך הם מאמצים אותו אל דת אבותיהם. הדת הזאת כבר מזמן לא קיימת, ומה שיש כאן נוצר תוך ערבוב רב שנים עם הנצרות הספרדית, אך הוא בעל כוח וחיוניות משלו.
הם מגיעים מרחבי המדינה, פניהם משוחות בצבע, נוצות על ראשם ותוך כדי ריקוד ותיפוף הם מביטים למעלה. חלקם רוקדים במעגל, אחרים מסתחררים לבדם, מותחים חבל מאולתר בין שני עמודים ולוליין מתחיל לרקד עליו. מוזיקה, משקה משכר שהוכן מעסיס אגבות וצורב את המעיים ובירה בכמויות סיטונאיות שעוד מעט ותפיל חללים נמצאים בין החגיגות.
שמש תוקפנית עומדת במרכז הרקיע, בדרכה למרכז השמיים, וזהו הרגע לו מחכים כולם. לשם כך הם נקבצו ובאו. אחדים רוקדים, אחרים מתופפים. כמה שרויים במעין אקסטזה שמשכיחה מהם את העייפות, החום או הצמא. הם מחוללים, קופצים, צועקים ומוחאים כפיים. אחדים צועקים מילים בשפת הנוואטֶל העתיקה לעבר השמש ההולכת ותופסת את מקומה.
במרחק שעתיים טיסה משם, באוּשמָל שבחצי האי יוקטן, מתקיים אירוע אחר באותו יום ממש. בני המאיה חוגגים את יום השוויון למרגלות הפירמידה הגדולה, שם השמש מאירה את גרם המדרגות בזוית היוצרת רושם של נחש אימתני המטפס לעבר השמיים. זהו קֶצָאלקוֹאֳטֶל, הנחש המכונף. פעם כהן אצטקי, פעם נביא מזוקן שצבעו לבן, פעם מיתוס שגרם להם לראות בספרדים את שליחיו. הנחש שהוא סמל החיים וסמל המוות יוצא מהאדמה ודומה שתיכף ירחף.
גילי חסקין הוא מדריך טיולים ודוקטור להיסטוריה. לאתר הבית לחצו כאן
נא להמתין לטעינת התגובות
