המוסד הסגור: אודטה על החופש מכבלי הזוגיות
לפני כשנה גיליתי שהייתי נשואה לאיש אינטליגנטי–אש אבל עם מחלה, שעלה על סטארט אפ מטורף: לזייף לי חיים שלמים ולהתחזות לסוכן מוסד. איך אכלתי את כל השקרים האלה, ואיך הצלחתי לסלוח לו למען עצמי? כך יצאתי מעבדות ה"חייבת לגרום לקשר הזה להצליח בכל מחיר" לחירות ה"זהו - שממש לא"!
לפני כשנה עברה על חיי משאית וניפצה אותם לרסיסים, כשנודע לי שזה שהתחפש 15 שנים לאהובי, גנב לי את החיים האלה בשקר וברמייה. ומאז, אני בעיקר מתאוששת ומחלימה מהרסק הזה.
אני לא מדברת על שקרים קונבנציונליים, של יחסים מאחורי גבי עם אנשים אחרים, כי זו, כמו שאומרים, רק הביצה הקטנה. אני מדברת על שקרים בגודל גלקסיה, כמו לתחזק בבית במשך שנים על שנים, שקר שמן ועבה - שהוא, כביכול, איש מוסד. וכשאני אומרת "לתחזק זיופים," זה ברמת פרטי פרטים של "מבצעים," ו"פעולות" וטלפונים באמצע הלילה (של משתפ"ים שתולים על ידו, כמובן), ועלילות סבוכות בהמשכים, עם דמויות שרק שמעתי עליהן ומעולם לא ראיתי ) בגלל "חוקי השו־שו," כמובן).
השיא היה כשהוא סיפר לי שהגיע "היט־מאן" (רוצח בשכר) מאירופה כדי להרוג אותו, כי הוא "מטהר את האורוות" מהמושחתים של המוסד, וככה הם מקווים להפסיק את זה. אבל ה"כלבים" הנאמנים שלו (שומרי הראש בעגה "המקצועית"), הרואים ואינם נראים, שומרים עליו סביב השעון וגם עליי ועל ילדיי. שהשטן יסלח לו - כי אני לא - מה עובר על אמא שיודעת שילדיה בסכנת חיים בגלל המשחקים של בעלה, והיא חסרת אונים. ומה עובר על אמא, כשהיא מבינה אחרי שנים, שבשביל להאדיר את עצמו, הוא הטריף עליה את נשמתה עם השקר הזה.
מה לומר, אם הוא רק היה כותב את כל עלילות העלי־בבא האלה שלו בתוך ספר, במקום לפוצץ לי איתן את החיים, ג'ון לה־קארה היה יושב בפינה ומתבייש. אין ספק - הייתי נשואה למקגייוור. כן, מצחיק לאללה, ואם לא עליי הבדיחה - גם אני הייתי צוחקת מזה.
הקטע הוא, שדקה אחת מחייו הוא לא היה לא במוסד ולא "אאוט־סיידר" ולא במבצע חד־פעמי, ולא בשב"כ, ולא שום מקום דומה לזה. בדוק, ומוצלב, ובדוק שוב. הוא רק למד בעל פה את כל אתר "דבקה." אשכרה איש אינטליגנטי־אש עם מחלה, שעלה על סטא־רט־אפ מטורף: לזייף לי חיים שלמים, כדי להשיג לעצמו זמן, שאין לי אליו שום גישה. "בשבוע הבא לא אגיע הביתה, כי אהיה בפעי־לות מבצעית." או: "אני לא יכול לבוא, כי הזעיקו אותי לבור. הט־לפון שלי יהיה סגור, אני נכנס לישיבת מטה" בפורום המצומצם של 13 השפיצים, כמובן). וזה - כשהוא לא היה מסיט לווייני ריגול בטלפון, מעל צלחת מיטיטיי, במסעדה. "(פרידמן! תנסה חמש וחצי מעלות! לא נותן תמונה? אז תנסה ארבע שבעים וחמש! הא! יש! אני גאון!").
הייתה שיטה בשיגעון, אין מה לדבר. הוא בנה לי את הסיפור שלו על אש קטנה, לאט, ובתחכום שטני. זה לא שביום אחד הוא התחיל להסיט לוויינים - או, לא. הוא הרגיל אותי אל הסיפור הזה בכפית, בהדרגה, בעלילות ודמויות שהתפתחו, וצמחו, ותפחו, והסתעפו ("אני מספר לך רק את מה שאני יכול. הרוב חסוי") , עד שיום אחד, שום דבר כבר לא היה לא־הגיוני. ואם בהתחלה עוד התעקשתי להצליב פרטים שלא הסתדרו לי והייתי מבקשת הסברים, הוא ידע מיד לסתום לי את הפה: "שתדעי לך, שרק בגלל ששיקרו לך בעבר, אני אוכל ממך קש. עד שמצאת בנאדם שבחיים־בחיים לא משקר לך, זה מה שאת עושה? בכל פעם שאת לא מאמינה לי, חרב את נועצת בלבי."! אז מיד נהייתי עיוורת, כדי לא לדקור את לבו. לא ידעתי אז שיש לחשוד באנשים שכל הזמן עושים קמפיין ליושר שלהם - ולעולם לא לנטוש את תחושתך.
אלפי פעמים עיניתי את עצמי מאז בשאלה, איפה היה המוח שלי? והריצ'רץ' הזה במחשבות שבא בעקבות ההתפכחות: אם יכלו לעבוד עליי ככה, בכזו אכזריות - איך אני יכולה לסמוך אי פעם על הקליטות שלי? לקח לי הרבה זמן להבין שהקליטות שלי בסדר - הן רק לא היו בנויות לכזו הונאה. והכעסים האיומים והמטורפים שהחלו אותי. אני, הבריאה כמו שור, הייתי חולה חצי שנה רצופה רק מחוסר היכולת להכיל את הזוועה. כי כל ענף קטן של זיכרון, שיחה, או מחווה, היה מתפצל ומוליד לי עוד עשרה זיכרונות של שקרים כואבים. וכל אחד מהעשרה - היה מביא איתו עוד עשרה, כי הרבה זיכרונות נצרבים ב־15 שנים. ואם ככה - איזה מהם אמיתי ואיזה לא?
כשכורתים לבנאדם איבר והוא ממשיך לכאוב כאילו הוא מחובר לגוף, זה "כאבי פנטום." ואף אחד לא סיפר לי שבאמצע כל הכאוס,
אנשים מפחדים לזרוק לפח את התקווה הזו, כי הם סבורים שזה לזרוק לפח את הסיכוי היחידי לכך שאי פעם יקרה להם משהו טוב. הם לא מאמינים שיהיה להם עתיד טוב אחר. והמסקנות הן, שלא רק שהוא יגיע - זה התנאי לכך שהוא יגיע. בדוק.
זה כל כך כואב כשמשקרים לך, כי זה מפחית מערכך כבנאדם באלף אופנים שונים ועושה ממך נמלה. "אם הצליחו לעשות לי ככה," את אומרת לעצמך, "אז מה זה אומר עליי"? למרות שזה תמיד אומר בעיקר עליהם. על השקרנים. זו זוועה שלא ברא השטן להתעורר ולדעת שחייך היו מבנה בטון על בועה של סבון. ולא שנה, לא שנתיים - אלא 15 שנים.
לא קל לי עם זה שבתור בנאדם שמחזיקה מעצמה כל כך אינטליגנטית וחריפה, הרזומה שלי הוא של כל כך תמימה וטיפשה. אבל ברמת הנאיביות שהייתה לי אז, לא היה לי צ'אנס נגדו. כי כשאחד מאלה מתעלק על חייך כדי לעשות ממך חותמת בד"ץ על מצחו, ואת לא מזהה אותו בזמן, הלך עלייך. כי אלה, יודעים להתחפש לנורמליים ולאוהבים ("את השמש של חיי! מתנת האל! אין לי כלום בעולמי חוץ ממך,"! הא הא) שזה מפחיד. מפחיד. הם מזייפים לך את פרטי הפרטים של הנורמטיביות.
הוא באמת היה סוכן שתול מוצלח בארץ זרה, רק שהארץ הזרה הזו הייתה חיי. ועוד לא נכנסתי לפרטים הממש מתועבים. מה לומר, אם שרלטנים היו נראים כמו שרלטנים - מן הסתם, אף אחד לא היה נופל ברשתם. כל חברינו היו בשוק, כי לא רק עליי הוא עבד. וכשפוצצתי לפניו את הכל, הוא בחר באסטרטגיה של "גדולת נפש:" "תגידי לי במה את מעוניינת שאני אודה, ואני אודה, אם זה מה שיעשה לך להרגיש יותר טוב." יענו, ממני - את לא תקבלי פירור. ולמה שאני לא אתפוס עלייך עוד קצת תחת? יש לי פה הזדמנות פז אחרונה.
השבח לבורא, הגעתי לשלב המבורך שבו אני כבר מסכימה להודות בפני עצמי, שזה קרה לי. ומהמקום הזה, בחיים לא אתנשא יותר על נשים שיום אחד גילו, לצורך הדוגמה, שהן נשואות להומו פעיל בארון ")איך הן לא ידעו? הן בטח לא רצו לדעת. ("! כי הנה, ככה, אפשר לא לדעת דברים על בעלך.
ואפשר לא לדעת, פשוט, כי את לא מעלה על הדעת דברים מסוימים. אלה סיפורים ששומעים אצל אופרה - מה פתאום שהם יקרו אצלי? אני הרי מכירה אותו היטב, כמו את כף ידי - הלו הלו! זה בעלי, מחמלי, אהוב נפשי. שלא לומר איך אנשים תמיד חושבים במושגים של עצמם: אם אני לא עושה לו דבר כזה, אז למה שהוא ירצה לעשות את זה לי?
וזו עובדה מוזרה, אבל ככל שהשקר הוא יותר ענק ומתחפש לנורמטיבי, ככה קל יותר למכור אותו לבני אדם. כי לאנשים אין מדפים בראש כדי לקלוט שקרים בגודל מטורף. סוף המוח שלהם מגיע הרבה קודם. כי האדם הסביר, לא מדמיין שמישהו מהסביבה שלו, יעז לעשות דבר כזה. הוא שאמרתי: את לא מעלה על הדעת שזה בכלל אפשרי, וזה כל הסיפור. ואם לי זה קרה, ואני עשויה מפלדה, אוי ואבוי מה שקורה לנשים יותר חלשות ממני. אוי ואבוי.
כשמוצאים את "איך" מגלים את ה"למה" - כי בלי הרבה פלסף, הם פשוט כרוכים באחד. כל כך הרבה פעמים שאלתי את עצמי איך זה קרה לי, עד שקיבלתי תשובה. זה קרה לי מחוסר מידתיות. ומנאמנות מטורפת למי שנתפס אצלי כ"אנשי הקבוצה שלי," למשל. כי מי שקרוב לי, אף אחד לא יכול להגיד לי עליו מילה אחת רעה. ולא שאי פה, אי שם, לא ניסו להאיר את עיניי. וזה קרה לי גם מעודף מוטיבציה. (מה זאת אומרת שהקשר הזה לא יצליח? אני אעשה עוד פליק פלאק באוויר, ועוד שפגאט אחד, וזה יצליח.("!
כן, תכונה נהדרת של מצליחנים שהם כמו טיל מבוית מטרה, בתנאי שלא טועים כל כך נורא וקריטי במטרה. אבל אם אני יכולה להצביע על דבר אחד עיקרי שהמיט את כל זה על ראשי, זה כי שמתי את ה"אהבה," בסדר עדיפות ראשון, לפני "עצמי." וזאת, אחותי כלה, האם־אמא של העבירות שאישה יכולה לעשות נגד עצמה. שלא תהיה לה אהבה עצמית מספקת, כדי לשים גבולות טובים סביב נשמתה. כי למי שאוהבת את עצמה, החיים פשוטים: טוב לי, או לא טוב לי? נעים לי, או שלא? והיא מקשיבה לעצמה ופועלת מתוך עוצמה פנימית גדולה. ולעוצמה הזו קוראים "עדיף לבד - אבל הדבר הזה (איקס־איגרק) פשוט לא קורה בעולמי."
והרי האמת - פשוטה. ה"מורכבות" המהוללת - נועדה רק כדי להסתיר אותה. כי בקצה הפירמידה, בסוף בסוף, ישנה רק בחירה אחת. זה כן או לא. זה להיות או לחדול. זה להרשות איזה דבר, או לא להרשות אותו. ולא בהכרח צריך פרידה או גט בשביל לקיים את זה. אז איפה הבעיה?
נשים, הרי לא פוחדות בדרך כלל מגט - (עובדה, בסוף, הן אלה שלרוב מפרקות את החבילה) - אבל הן כן פוחדות, כמו מהעוזרעין, "לחרב את הנעימות של הרגע." ועל זה - כל החיים הן משלמות מחיר. הן אומרות לעצמן: "אני חזקה, איי קן טייק איט. יאללה, נעביר אותה." ומ"נעביר אותה" אחד למשנהו, הן פשוט מכלות את עצמן.
וכל היציאה שלי מעבדות ה"חייבת לגרום לקשר הזה להצליח בכל מחיר" לחירות ה"זהו - שממש לא,"! התחילה בהכרה שאני נמצאת בתוך חיים מאוד רעים שנכפו עליי - ואני הייתי זו שהתנדבתי מרצוני החופשי להיכפת בתוכם. ואני הייתי זו שלקחתי את עצמי משם.
לסלוח לאנשים שעשו לנו עבירות איומות היא לא איזו מתנה שאנחנו נותנים להם, זו מתנה שאנחנו מעניקים לעצמנו. חד וחלק. ולסלוח - אין פירושו שאנחנו מנקים את האנשים האלה מהאחריות למעשיהם הרעים, או מבטלים בעצם הס־ליחה את חומרת מעשיהם - אנחנו רק מנערים ככה מגבנו את המשא המסריח של הכעס. כי הכעס הוא גלימת בטון, שלא מאפשרת לנו לעוף עם מלוא הפוטנציאל. גם אם נכווץ ונמזער אותו לגודל ראש סיכה, כדי שנוכל לתפקד. ובקיצור, הוויתור על הכעס, הוא מחיר הכניסה לחיים. ואיך שניקיתי את הלב שלי (ותכף אני מספרת איך) השתחררו לי מהלאסו אנרגיות אדירות שפשוט היו מקורקעות. מה שאומר, שאני הייתי כבולה ומקורקעת. אז הנה הרעיון שהגיע לי כמו "פקס למוח" ושהכי אפשר לי את הסליחה:
העברתי לי בראש כל בנאדם ובנאדם שאין לי לב נקי עליו, כי הוא עשה נגדי עבירה. קטנה, או גדולה. ולא מדובר באנשים שאליהם אני כבר אדישה. רק באלה שעדיין יש לי עליהם גבה עקומה. בדמיוני, נכנסתי להם ללב, ו"שמעתי" בעיני רוחי את מה שהיה להם להגיד לי, מעומק הנש־מה. (ברור, יוספה, שאני הייתי ה"מחזאית," ואני המצאתי לי עבור הדמות, את כל מה שהיא "דיברה"). אבל ככה המפלצתיות שלהם התמזערה. וכשזה קרה, כבר לא הייתי "הפצפונת" - מול כוח ענקי. יכולתי לראות אותם עם כל הפגמים והחולשות, באור יותר אנושי. הזזתי אותם, כאילו, מהפוזיציה שהם היו (בעיניי )מאוד נגדי, וכך יכולתי להיווכח איך אלה היו רק הבחירות המטופשות שלהם - ושזה לא היה אישי.
סוף סוף יכולתי להעניק לעצמי "סגירה." עשיתי לי מין סוג מופלא ומשחרר של "השלמת החתיכה החסרה." רק מעצם זה שהסברתי לעצמי בעיני רוחי, אבל "בשמם" - למה קרה מה שקרה. אגב, זה תהליך פנימי, פרטי. אין צורך להתקשר לאנשים האלה במציאות, כדי לדווח להם מה היה.
וזה היה קסם. כי בן רגע כל ה"זבובים" עפו לי מהמוח והסמבטיון נרגע. חמלה עצומה נוצרה לי אל כל בנאדם כזה, ואפילו לא הייתי צריכה לעשות איתו תהליך רשמי ופוצי של "סליחה" - הכעס עליו פשוט נשר ממני כמו קליפת בצל יבשה. חברה עשתה לי אבחנה יפה: בעברית, אותן האותיות יש לחמלה, מחילה והחלמה.
בדמיוני "ראיתי" אותו מצטער צער רב. "אני ככה" (הוא אמר לי בעיני רוחי), "אני ככה מילדות. זו מחלה. תקלטי, זו מחלה. אני יודע להתחפש לבנאדם נורמלי, כי זה מה שאני יודע לעשות הכי טוב מסיבות של שרידה. למדתי ללהטט בהסברים שאני נותן לאנשים כדי להחביא את השקרים שלי, אחרת יוקיעו אותי מכל חברה. באמת אהבתי אותך בכל לבי, אבל את חייבת להבין, שהעולם לא בנוי באופן 'הגיוני.' זה שהיית ועודך הדבר הכי אהוב עליי, לא הצליח למנוע ממני את הבחירות האפלות. כי הן בלתי ניתנות לשליטה. דמייני מכור לסיגריות. דמייני מכור כבד לסמים. דמייני את הרגע שבו את שוברת דיאטה. באותה שנייה, גם אם חייך תלויים בזה, שהעולם ימות - את תיקחי את הביס האסור. אז כזה.
אל תהיי כזאת מתייפייפת, רק בגלל שהחוזק שלך הוא בדברים האלה שהם החולשה הכי איומה שלי. את יודעת מה זה לחיות בתוך העור שלי? את יודעת איזו התשה זו לתחזק כל יום מחדש את ה'עולם' שהמצאתי? בגלל זה אני צריך לה־תבודד כל כך הרבה. כי רק כשאני לבד, יש לי חופש מלתחזק 'עולמות.' זה כל כך מעייייף!!! אני חי בכלא פנימי, ואיתך, לכמה דקות בנצח, הייתה לי אשליה שאני 'נורמלי.'
וניסיתי להגן עלייך ממני. עשיתי את הכול ועוד קצת, כדי שאמאס עלייך, כדי שתעזבי אותי וככה תצילי את עצמך. אבל את, עם העיניים התמימות האלה שלך, האמנת שבכוח אהבתך תעבירי אותי את הקווים. לא ידעת מה הם הקווים האלה, אבל ידעת שאת צריכה לחלץ אותי מהם. לא יכולתי לספר לך שאת לא יכולה. שאף אחד לא יכול.
הסתכלתי עלייך בפליאה: מתי תיגמר לך הסבלנות? מתי כבר תקלטי? ולא קלטת. בחיים שלי לא הכרתי רמות כאלה של מסירות. אני פשוט מקנא בך: היכולת הזו שלך לאהוב בני אדם כל כך הרבה וחזק היא המתנה הכי גדולה שקיבלת מאלוהים. אני כל כך מצטער שלא יכולתי להיות בשבילך את מה שרצית שאהיה, את מה שהבטחתי לך שאהיה, ומה שהגיע לך שאהיה. אבל את הצעת לי אהבה ענקית, שלמה, טוטאלית, וזה דבר שאף פעם לא היה לי מאף אחד. לחוות את אהבתך זה כמו לחיות בתוך הזוהר. וכשאת לוקחת אותה מהבן אדם, זה נחווה כמו אבדון. אל תכעסי עליי שלא עמדתי בפיתוי והצגתי לך 'עצמי משופר' בדיוני. זה קנה לי חודשים ושנים אצלך. כי תגידי את האמת: אם היית יודעת את האמת, ולאמת שלי קוראים: 'אני מיתומן - אדם חולה, שקרן פתולוגי,' עם כל הכרוך בזה, שזה אומר, שאין מקום אחד בעולם שבו אני 'אמיתי' - לא איתך, ואפילו לא איתי. היית מסכימה."?
וככה באה לי עליו סליחה גדולה ושלמה. כי הוא צדק במה שהוא "אמר." בוודאי שזה לא היה קורה. בחיים לא הייתי מתרצה. וזו אכן גנבה והונאה, וזו אכן מחלה. חובת הזיהוי הייתה עליי - אבל בחרתי להשאיר מאחוריי את כל החבילה. יאללה, נקסט, לתחנת חיי הבאה והטובה.
נא להמתין לטעינת התגובות
