עקב אכילס: תעשיית הנעליים המתעוררת
לאחרונה מסתמנת פריחה מחודשת של מעצבי נעליים ישראלים. זה לא מובן מאליו בהתחשב בעלויות הייצור בארץ, בעובדה שיש כאן רק מפעל אימומים אחד ושאת רזי המקצוע מכיר רק קומץ קשישים שאין לו דור המשך. צעדים ראשונים
ואם התיאוריה הזו לא מספיק משכנעת, אין כמו הפנינג תל אביבי עם מחיר כניסה סמלי כדי לאותת על התחממות בגזרה אופנתית כלשהי. את השירות שעשה בתחילת דרכו "שוק המעצבים" לתעשיית עיצוב האופנה המקומית, הציע בחודש שעבר לתעשיית הנעליים "שופוני"-שוק ראשון מסוגו המוקדש ברובו לנעליים של מעצבים ישראלים. השוק אורגן על ידי עתליה הושע ומיה לוי, שעומדת מאחורי מותג הנעליים Olive Thomas, ומשך בסוף השבוע שבו התקיים כ-6,000 מבקרים .
הושע היא גם הבעלים של החנות התל אביבית "אימומה", המציעה נעליים של כמה מעצבים ישראלים, מהם הורכב תמהיל הדוכנים בשוק. היא מספרת כי "הרעיון היה לתת פלטפורמה רחבה יותר, מעבר לחנות, למעצבים הישראלים. אם לפני שנתיים פעלו כארבעה מעצבים בולטים, כיום הכמות כמעט שולשה, ולכן השנה הייתה קרקע פורייה לפתוח שוק כזה".
הצליח לכן?
"לא ציפינו לכל כך הרבה מבקרים. ביום השני נגמרו כל המידות, וכל המעצבים מכרו בטירוף".
אין ספק, אם כך, שעיצוב הנעליים הישראלי עושה כעת קאמבק בצעדים נמרצים, ובדרך עוטה צורה חדשה. תרחיש מעט עצוב, בשל העובדה שעד שנות ה-90 שגשגה כאן תעשיית נעליים מספקת ויציבה.
רשתות ישראליות כמו "נמרוד", " גלי" ו"דפנה" הציעו פתרונות הנעלה איכותיים היישר מפס הייצור-תעשייה הפונה למכנה משותף רחב, שמיוצרת במפעלים מקומיים בעזרת כוח אדם ישראלי.
ב-1996 השינויים במיסוי על היבוא שיבשו את התמונה הפסטורלית, כאשר נעליים זולות במיוחד החלו לזרום לארץ, בעיקר מהמזרח הרחוק. "בעקבות החשיפה ליבוא, הצליחו לשרוד מפעלים ספורים בלבד, שדאגו לערך מוסף של המוצר שלהם", אומרת נורית פייביש-יוסף, הממונה על ענף הנעליים בהתאחדות התעשיינים. היא מתכוונת למותגים כמו "טבע נאות" ו"ביוטיפיל", שכיום מציעים בעיקר פתרונות אורתופדיים לתיירים ולחובבי נוחות מושבעים.
המזרח קרץ גם ליזמים הישראלים, והחלו לקום רשתות כמו "מרקו", TO GO ו-Scoop, שמייצרות בסין דגמים טרנדיים וזולים, זהים למה שתמצאו בכל מקום אחר על פני הגלובוס. ואי אפשר שלא להזכיר את הרשת הייחודית "גזית", סמל הישראליות, שגם היא מייצרת במזרח. "יש צורך בהרבה ידיים עובדות בענף הזה,
בשנים האחרונות, כאמור, מנשבת בענף ההנעלה רוח רעננה ואיכותית. קצת לפני תחילת המילניום החדש נכנסו למשחק בני הזוג שלי סתת ואילון קומבור למותג "קאפל אוף", אורחים קבועים בתקשורת בכל הקשור לנעליים, יצירתיות ותעוזה.
הזוג, שהחל בייצור נעליים בעבודה ידנית מוקפדת, היה מהראשונים להחדיר לשוק נעליים איכותיות מעור, שמיוצרות בארץ ואוחזות בסטייל מובהק ובגימור מושקע. אליהם הצטרפו כמה שנים מאוחר יותר המעצבות בוגרות "בצלאל" שני בר וענבר יוסיפון ל"שומייקר", וגם דניאלה להבי, שהחלה לעצב נעליים ולשלב אותן ברשת חנויות התיקים שלה.
דחיפה משמעותית נוספת לעשייה המקומית הגיעה אחרי פתיחת בית הספר לנעליים "אקילס" בשנת 2005, בסיוע התאחדות התעשיינים. טרם סגירתו הסופית ב-2007 הספיק המוסד הלימודי להנפיק כמות מכובדת של מעצבים פעילים, שמרכיבים למעשה את רובו של השוק כיום, בנוסף לדור הוותיק יותר.
בין בוגריו ניתן למצוא את המעצבות מיכל מילר, נטע גרציאני, מיה לוי, ליאורה פרס ואת הצמדים Liebling ו"אחת אחת" - הצלחה לא קטנה שמעידה על הצורך האמיתי בקיומו של מוסד כזה.
תחליף ראוי לא איחר לבוא, וכבר בסוף 2007 הקימו נינה רוזין וגל שוקרון, לשעבר מנהלת אדמיניסטרטיבית ב"אקילס", את "גילדה" -בית ספר חדש לעיצוב נעליים ואביזרים.
"כשהתחלנו, לפני חמש שנים, לא הייתה כמעט תעשייה. כאשר גם המפעלים הגדולים עברו לייצר בסין, התחושה הייתה שהתעשייה גוססת. עכשיו יש רושם של פריחה", אומר אורי להבי, מנהל השיווק של "דניאלה להבי dl". הנעליים של המותג המבוסס מיוצרות מעורות המיובאים מאיטליה ומפורטוגל, כאשר המתיחה והתפירה נעשות במפעל בארץ.
שני בר, שפתחה השנה חנות שנייה בתל אביב, זוכרת את ההתחלה שלה קצת אחרת: "בקולקציה הראשונה שלי עשיתי One Man Show. גזרתי , תפרתי, מתחתי-זה היה מדהים, אבל מתיש". גם היא, כעבור כמה קולקציות "מקומיות" נטו, החלה לרכוש את חומרי הגלם-עורות, אימומים ועקבים - באיטליה. אלה מגיעים למפעל קטן ביפו, שנותן את חותמת הייצור המקומי.
"כן, לקנות באיטליה זה יקר יותר, אבל אני מעדיפה קולקציה מורכבת וצריכה כלים שאני לא מוצאת כאן. התעשייה פה קטנה מאוד ולא מחדשים, במיוחד מבחינת האימומים והעקבים".
בר פותחת צוהר לצד הפחות משמח של התעשייה המקומית, כפי שהיא מצטיירת משיחות עם מעצבים צעירים ונפשות הפועלות בתחום. נראה כי מעצב בתחילת דרכו המעוניין להתברג בתעשייה נאלץ להתמודד עם לא מעט קשיים ומגבלות.
גם קרני רשף, מהצמד Liebling, מצביעה על בעיית האימומים: "יש בארץ מפעל אימומים אחד, ולכן, אם רוצים לגוון קונים אימומים באירופה, אף שגם עם זה יש בעיה-הרגל הישראלית רחבה יותר". לדבריה , אפשר לעבוד גם על בסיס אימום של נעל קיימת ולערוך שינויים, והתהליך ממושך ודקדקני.
יש פתרונות באופק?
"בינתיים חומרי הגלם זו בעיה. אין מספיק דרישה מבחינת ייצור, ולכן המבחר לא רב". בנוסף , קיימת הסוגיה של אופן הייצור עצמו. "מפעלים לא מוכנים להעמיד לרשות מעצב צעיר את כל המפעל, עם כל העובדים, כדי לייצר חמישה דגמים באדום וארבעה בכחול.
גם הם רוצים להרוויח", אומרת רוזין, וכך, מי שטרם איתר מפעל משלו, מוצא את עצמו במפעלים קטנים ומשפחתיים, גם הם מעטים מאוד במספרם, או בבתי מלאכה ביפו, צופה בנעליו מיוצרות לאט על ידי צוות קטן-מה שמייקר את תהליך הייצור.
יש מי שרואה בכך את הפן הרומנטי. "זה ממש כמו פעם-חמישה זקנים יושבים על פס ייצור, אחד מותח את העור, השני צובע", מדווחת עתליה הושע, אך קשה לדמיין כיצד ניתן לייצר בדרך הזו קולקציות מרובות דגמים במחיר נגיש.
"אותי מפחידה העובדה שרוב בעלי המקצוע בתחום הם בגילאי ה-60 ואין דור המשך", אומרת שני בר. גם כאן אין פתרון ממשי, ומשרד התמ"ת לא מציע קורסים מקצועיים בתחום. אומנם "גילדה" נמצא במגעים עם התאחדות התעשיינים בנושא שילוב הבוגרים בתעשייה, אבל רוזין מעידה שרוב התלמידים בבית הספר שואפים להיות מעצבים ולא גזרנים או תופרים. נקודה נוספת ומאוד ישראלית היא חוסר האמון המסוים במפעלים.
מי שמייצר בארץ מדגיש את היתרון בלהיות נוכח לכל אורך התהליך. איך מסתדרים?
"אם יש בסין בקרת איכות על ידי אנשים שאפשר לסמוך עליהם, הנעליים יכולות לצאת גם ברמה של איטליה. יש שם שפע של חומרי גלם, ועם כל הכבוד למדינה שלנו, כל התנאים האלה מאפשרים לי למכור במחירים מאוד סבירים".
דווקא איטליה, מדינת המגף תרתי משמע, מקבלת ממשתתפי הכתבה ביקורות צוננות. היו שכינו את הנעליים האיטלקיות "חסרות טעם" ואף "פרחיות", מה שמעורר מחשבה על השוני התהומי בין עקבי הסטילטו, נעלי הסירה הקלאסיות ובכלל סגנונות הנעליים השולטים כרגע באופנה העולמית, לבין מראה הנעליים שיוצאות תחת ידיהם של המעצבים הישראלים הצעירים.
"בישראל נעליים הן עדיין 'אישיו' - קשה לישראליות ללכת עם דברים ממש נועזים ויש פחד מדברים אקסטרווגנטיים", מנסה קרני רשף להסביר את הסטייל השולט כרגע ברחוב הישראלי.
איך זה שלעומת מעצבי האופנה הישראלים, למעצבי הנעליים בארץ אין כל דיאלוג עם חו"ל מבחינת מגמות וחידושים?
"אותנו ההתעסקות בטרנדים ובתחזיות אופנה משעממת. מי שרוצה להיות חלק מהעניין הזה יכול לקנות ברשתות הגדולות. אנחנו לא רוצים או יכולים להתחרות בזה".
ואילו הושע טוענת כי "הישראליות אוהבות נוחות, וכך גם המעצבות, שמעצבות כאילו בשביל עצמן".
אבל נוחות זה לא סקסי.
"נעל לא חייבת להיות עם עקב סטילטו כדי להיות סקסית. בנוסף, ככל שיהיו יותר מעצבים, זה ילך ויתבדל".
את ההנחה כי המחסור הניכר בדגמים נשיים, סקסיים וקלילים נובע מעצם הפמיניזציה של התחום בארץ, בסימן הפוך לתמונת המצב בחו"ל רוזין דוחה בתוקף: "רוב המעצבות ישמחו לשים את הלקוחה על סטילטו, רק שהלקוחה ברחוב קונה 'קרוקס' ויש פחד להיכשל ולא לקלוע לטעמה".
לטענתה , יש מקום לאופטימיות. "עוד מעט גם התחום הזה יהיה טיפה רווי, וכמו שקרה בתחום האופנה, כאשר המעצבים יתרבו, הקונים יתחילו לדרוש מגוון, לשים לב לאיכות לעומת מחיר, להבדלים בסגנונות".
נושא התמחור ודאי לא מוסיף סקס-אפיל לעניין. מחיר זוג נעליים של מעצב ישראלי מתחיל בדרך כלל ב-500 שקל ויכול להגיע עד ל-1,00 שקל . לא תמיד האיכות מצדיקה את העלות, אבל הלקוח הישראלי, בהשוואה לזה שבחו"ל, כנראה מוכן לשלם את הסכומים הללו. "הלקוחות באירופה הרבה פחות תמימים ויודעים בדיוק מה אפשר לקבל תמורת הכסף", אומרת רוזין, שלמדה עיצוב נעליים בלונדון.
לנעליים שלנו יש מקום באירופה?
"מבחינת כישרון, אין בכלל שאלה. מבחינת רמת המוצר, כרגע היא לא עומדת בדרישות הסף של השוק האירופי".
יש תקווה לשיפור?
"בואי נגיד שאם נהיה סלחניים בהתחלה, תהיה לנו בעוד כמה שנים תעשייה מאוד יפה ".
מנולו בלניק אשף הסטילטו מהמוצא הספרדי, שיצירותיו הענוגות תרמו רבות להידוק הקשר בין נעליים לאמנות. השיא הגיע בהפקה של "ווג" הבריטי בשנת 2000, שהציגה נעליים המעוצבות בהשראת תירס, לבנים ועוד חומרי גלם בלתי צפויים. לנצח ייזכר הפרק המשעשע ב"סקס והעיר הגדולה", שבו קארי נשדדת מה"מנולוס" היקרים לליבה במרכז ניו יורק.
ג'ימי צ'ו עוד אגדת "סקס והעיר", השם הנרדף לנשיות חזקה ולעקבים אימתניים, חביב הסלבריטאיות שהשתקע בבריטניה וביסס את מעמדה של נעל הסירה הקלאסית בלקסיקון הנעליים שלנו.
ב-2001 פרש מהמותג שלו, הפנה את האנרגיה לעידוד תעשיית הנעליים במלזיה והשאיר את המלאכה לתמרה מלון הסקסית, שממשיכה להכות גלים בתעשייה.
כריסטיאן לובוטן הצרפתי שבחבורה, שדווקא זכה להתארח אצל אופרה ווינפרי. הסוליות האדומות המפתות, שהפכו לסימן ההיכר הבלעדי שלו, לא מפסיקות להופיע על השטיח האדום, על רגליהן של חסידות כמו אנג'לינה ג'ולי. לכן אך צפוי שב-2007 שיתף פעולה עם הבמאי הקינקי דייוויד לינץ' ליצירת תערוכה בשם "פטיש" (Fetish).
סלבטורה פרגאמו מעצב נעליים איטלקי מיתולוגי, שהמותג הקרוי על שמו ממשיך לחולל נסים בעיצוב נעליים גם אחרי מותו, ב-1960. עם לקוחותיו נמנו מרילין מונרו, גרטה גרבו ואודרי הפבורן. בין הישגיו החלוציים ניתן למצוא את עקב הפלטפורמה ואת עקב ה"כלוב" הפוטוריסטי, שיהווה השראה עקיפה ל"סנדלי הכלוב" הכה אופנתיים העונה.
נא להמתין לטעינת התגובות
