דוגמנית למכירה
דוגמניות כבר לא מוכרות בגדים הן מוכרות את האופי שלהן. רובין גיבון ביקרה במטרופוליטן בתערוכה חדשה שסוקרת את האייקונים הגדולים של עולם האופנה וחזרה עם תובנות על זילות מודל החיקוי
בשנה שעברה השכילו האוצרים להציב תערוכה בנושא של אופנת גיבורי-על, ממש בזמן שהעולם התמקד בהישגיהם האתלטיים של משתתפי האולימפיאדה ושלח את הסרט "איירון מן" אל ראש מצעד שוברי הקופות. איזו פיסת היסטוריה של אופנה תצליח להסיח הפעם את דעתם של המבקרים מהחשש המטריד שבקרוב כל מה שיוכלו להרשות לעצמם הוא בגד עשוי שק משומש?
האוצרים החליטו ללכת על נושא שגורם לנשים צעירות להשתולל, ששימש השראה לשלל תוכניות ריאליטי, שגורם לגברים לאבד עשתונות ולפמיניסטיות לרטון: דוגמניות.
את תפקיד המארחים בגאלה חלקו ביניהם ג'סטין טימברלייק, הדוגמנית קייט מוס ועורכת הווג אנה ווינטור. מרק ג'ייקובס הוא המממן הראשי של התערוכה ויושב ראש של כבוד. רשימת שמות המשתתפים משמשת כתזכורת חיה לרמת העומק אליו מחלחלת האופנה בכל תחום בתרבות הפופולרית.
טימברלייק מחבר בין אופנה למוזיקה; ווינטור מערבבת פוליטיקה וסטייל על גבי דפי המגזין שלה; ג'ייקובס משלב עבודות של אמנים חזותיים כמו ריצ'רד פרינס בקולקציות שלו. מוס היא אשת המכירות המושלמת, מוכרת כל דבר שהיא לובשת או נוגעת בו, וגם משווקת את עצמה כפוסקת אניגמטית בעניין מה מגניב ומה לא.
התערוכה מתמקדת בשנים 1947 עד 1997, כשהיא מחולקת לעשורים. היא כוללת צלמים שהפכו לאייקון מכתבי עת כמו ווג והארפר'ס בזאר ופריטי לבוש שהתפרסמו בזכות הדוגמניות שלבשו אותם – כמו הג'ינס שלבשה ברוק שילדס בפרסומת לקלווין קליין, שבינה לבינו, כך אמרה בפתיינות, לא הפריד דבר.
כמה מהתמונות הישנות ביותר בתערוכה מציגות דוגמניות כמודובימה, ליסה פונסגרייב וסוזי פארקר בימי השיא שלהן בשנות ה-50. מכל אחת מהן זולגת התנשאות שאין לטעות בה. הן מוכרות את המלבושים, כמובן, אבל הן גם מוכרות מעמד, עליונות חברתית וידיעה מה נכון. הן אולי מפגינות חושניות, אך אינן מוכרות סקס. האופנה של אז התמקדה ביכולתה לשפר את מעמדו החברתי של האדם.
לגיל ולחיטובי הגוף היה פחות תפקיד אז בהגדרת מה שנחשב מסוגנן או שיקי. לבגדים של אז היה מבנה פנימי שיצר את הצללית שלהם. הנעורים לא היו הכוח שהניע את האופנה. למעשה, דוגמניות צעירות "עובדו" כך שייראו מבוגרות יותר.
כאשר הצופה עובר בתערוכה מעשור אחד לזה שאחריו, הופכים היחסים עם הדוגמניות לאינטימיים יותר ומורכבים יותר. בתקופה שהחלה מיד לאחר מלחמת העולם השנייה, היה הקשר של נשים לדוגמניות בנוי על הערצה.
הן היו זוהרות ויפהפיות, אך לא עוררו
אותה הגישה שלטה בעולם האופנה. הציבור העריץ את יפהפיות העל של האופנה, אבל לא חש בלחץ גדול להיראות כמותן. האופנה התמקדה עדיין במכירת בגדים והמסר היה, שעם החליפה הנכונה או עם שמלת הערב המושלמת, אישה תוכל להיראות גדולה מהחיים. הגוף עדיין לא הגיע לאותה רמת החפצה שקיימת היום.
המעבר ממכירת בגדים למכירת הגוף לצדם התרחש בשנות ה-60. גופן של הנשים שוחרר מכבלי החזיות הנוקשות והמחוכים. כתוצאה מכך, כדי להיות אופנתית, צריכה הייתה אישה להיות בעלת מבנה גוף מסויים, שהבגדים כבר לא עזרו לה להשיג אותו. היא הייתה צריכה לבנות בטן שטוחה בכוחות עצמה, כי כבר לא לבשה מחוך ונזקקה פתאום לשדיים חצופים כי החזיות דמויות השריון כבר הושלכו.
הדוגמניות הנחשבות, שבולטת בהן טוויגי, נודעו בזכות מבנה גופן ולאו דווקא בשל אישיותן. הכיוון הזה המשיך עם ה"סופר-מודלס" של שנות ה-80 ותחילת ה-90, שמיזגו אופנה עם גוף נערץ ועם אישיות
(וכישורי השלכת טלפונים סלולריים) – מהסוג שהזין את מכונת הסלבריטאות העוטפת היום את הדוגמניות, ועזר לה להיווצר.
אדם אופטימי אולי יסיק מהמיצב המסיים הזה שיש חזרה מרגיעה של תעשיית האופנה אל הרעיון שהאישה מפיחה חיים בבגד, שבסופו של דבר האישיות היא מה שחשוב ושהגוף ההולך על המסלול הוא רק אמצעי שיווק. זה יכול להיות נחמד, לא?
אדם ציני יטען שהתערוכה מאשרת את חששותיה הגרועים ביותר של האישה, שב-50 השנים האחרונות איבדה האופנה את דרכה. היא חדלה למכור בגדים וכעת מוכרת רק רעש וגירויים, כשהיא מאלילה את גוף הדוגמנית וזונחת את גופות האחרים.
ההשקפה הזאת הופכת את התערוכה לפרובוקטיבית יותר. אך אם זוהי האמת של תעשיית האופנה, משמעותה לכלכלה היא עוד חדשות רעות.
נא להמתין לטעינת התגובות
