האי הכי מדהים: טיול ג'יפים בדרום כרתים
במקום לראות נזירים יוונים שחורי זקן וארוכי גלימות, ראה רונן רז נימפות זהובות שיער, שזופות ועירומות ממש כביום היוולדן עולות מהגלים. או כך לפחות הוא חשב כשביקר בהרי כרתים. שבוע יוון
התקדמנו בחשש מה מהרוח העזה, פן תאחז את הג'יפים ותטיל אותנו אל מעבר לצוקים. לאחר כברת דרך קצרה, כאשר השעונים הראו שאנחנו בגובה של 1,100 מטרים, שככה הרוח ובבת אחת נפתחו מדרום אופקים כחולים – מראה של שמים וים שנפגשים אי שם בקצה.
סרפנטינות מפותלות ירדו מראש המצוק לעבר הים, הרחק למטה. כמו בדהרת צהלה של סוסים המריחים את ביתם, הדהרנו את הג'יפים, יורדים מהמדבר הקר בראש הרכס אל יער האורנים שחוחי הגזע מהרוחות העזות והתקרבנו אל המים הכחולים. הבחנו באדוות הגלים, בחול הלבן ובצוקים המרשימים, ולאחר הסיבוב האחרון נכנסנו בסערה לחוף הים.
במקום לראות מנזר אורתודוקסי מול עינינו עם נזירים יוונים שחורי זקן וארוכי גלימות, עלו מולנו מהגלים נימפות צהובות שיער, שזופות ועירומות כביום היוולדן. "טעינו", הודיע משה בקשר. "למנזר היינו צריכים לפנות שמאלה".
האביב כבר עמד בפתח. חבורת הג'פאים המהוללת באו כולם לשבת אתי על כוס קפה ולתכנן איפה הכי כדאי להעביר את ימי האביב העליזים. "זה חייב להיות במקום עם הרים ודרכי עפר שמטפסות לפסגות", אמר ערן. "אין כמו לצפות בעולם מגבוה דרך אוויר הרים נקי". "אין ספק שצריך להיות שם ים", הסכימו אתו משה ואיתן.
ישבנו מתבוננים היטב במפה, הבטנו ברדיוס האיזורי של אגן הים התיכון וחיפשנו אחר השילוב האולטימטיבי של הרים וים. התמקדנו כמובן באיים ומצאנו את התשובה באי כרתים – פסגות שעוברות את גובה 2,000 המטרים, ולא הרחק מהן
מכאן התגלגלו העניינים בזריזות. ערן ואנוכי הרמנו טלפונים לרשימה של החבר'ה ה"שרופים", שמיד מודיעים לכולם שהם "יוצאים למילואים", אורזים תיק קטן עם תחתונים והיי ליפט ומתייצבים בשדה התעופה. וכך צעדנו במעלה המטוס וירדנו ממנו בשדה התעופה של ארקליון.
אדוניס, ידידי כבד הגוף, חיכה בשדה התעופה עם מפתחות ביד, וג'יפים עמוסים שעברו בסופרמרקט והתמלאו בצידה לדרך המתינו בחניה הקרובה. בירכנו אותו על זריזותו, ושעתיים אחר כך כבר טיפסנו בדרכי העפר על מדרונות הר דיקטי.
חלפנו בסערה על פני מישור לסיטי, עמק בגובה 800 מטרים בלב ההרים, וגם דרך כפרים קטנים, שדות ירוקים ואלפי טחנות רוח לשאיבת מים הפזורות על פני השדות. פעם, לפני המצאת המנוע, הטחנות הללו השקו את השדות.
פסגות ההרים מסביב היו מכוסות בשלג, וערן חיפש ללא הרף נתיבים להגיע אליהם. עלינו בנתיב קשה ומחורץ מזרמי הפשרת השלגים שהוביל גבוה אל ההר. בכניסה לדולינת אומלוס, בפתח בקתת אבן תחת עץ חרוב עתיק יומין, ישב רועה זקן לבן זקן, עטור במטפחת תחרה שחורה לראשו.
אבי הצלם עצר ושלף את המצלמה המשוכללת שלו לפעולה. הזקן חייך והזמין את כולנו לרדת מהג'יפים ולהיכנס לביתו. "סטאברוטאקיס", אמר והצביע על עצמו. במרכז הבקתה עמדו שולחן עץ וכסאות, ובפינה מזרון גדול ועקמומי ומוזר למראה.
"אני לא מאמין למראה עיני", אמר משה זקן החבורה, "כמו בימים ההם במסעות הצנחנים". הוא ניגש למיטה, הרים את קצה השמיכה והראה לכולנו את מצע הקוצים של הסירה הקוצנית המשמש כמזרון.
סטאברוטאקיס שלף בקבוק יין תוצרת בית וערם לחם כבד וחריצי גבינה יבשים על השולחן. יכולנו להמשיך בדרכנו רק לאחר שהסכמנו ללגום מבקבוק הראקי השקוף והחריף, ומשה, שהגדיל לעשות מכולם, התגולל על המושב האחורי של הג'יפ ולא התעורר עוד במשך אותו יום, למרות הקפיצות והטלטולים.
לאחר מכן הגענו אל המנוחה והנחלה לרגלי ההרים במלונה הקט של אלקטרה הזקנה העטויה בבגדים שחורים. אלקטרה טיפלה בכל החבורה הקשוחה שלנו ביד רמה, האביסה אותנו בכבש שלם ובמרקים מוזרים, ולמחרת בבוקר עוד גלינו כבש שלם נוסף על אנקול שמוכן למלא את צרכינו למקרה הצורך.
למרות הרטינות של אנשי הים, חזרנו אל ההרים במצוות ערן, איש הג'יפים, ומשה, איש המנזרים. עלינו דרך יערות האלונים והארזים של במבי אל פסגת כרתים, הר הפסילוריטיס ואל המערה שבה גדל זאוס, אבי כל האלים היווניים.
דרכי ההרים עברו עלינו בשלום, פרט לקימוט קל של כנף גלגל. זאת עקב החלקה של דרור בשלולית של בוץ מעורב בשרידי שלג, היישר לסלע שעמד זקוף מזה אלפי שנים לא במקום הנכון, ופרט לסיבוב הניצחון של אוהד בין עצי האלונים של במבי, עד שנמאס להם ואחד מהם הושיט ענף קשה כאבן וקרע צמיג שלם לכל אורכו.
מההר הגבוה גלשנו בדרכי רועים הרוסות וחבוטות. משכנות הרועים נבנו מלוחות אבן דקים, המונחים ללא מלט זה על גבי זה ויוצרים מבנה כיפתי מרשים בפשטותו ויעיל כמערה כנגד חום, קור, שלגים וטורפי צאן. כחום היום נחנו בצל העצים ומשכנות הרועים.
מתחת להר הגענו בדיוק למנזר ארקדי. משה שפשף את ידיו בהנאה לקראת הביקור, אבל כשביקשנו לעבור בשער המנזר, עצר אותנו השומר והודיע שהגיעה שעת הסיאסטה. למרות מחאותיו הנמרצות של משה, המשכנו בדרכנו אל המערב.
נהר הפרבלי חצה את דרכי העפר שהתעקשנו לנסוע בהם. לאחר שאיתרנו ירידה אל המים, נסענו לאורך האפיק וחיפשנו מעברי מים טובים אל צידו השני. אחד אחד ובזהירות צלחו חמשת הג'יפים את אפיק הנהר. משה חיכה אחרון. לאחר שכולם עברו , האיץ ברכב, נכנס בתנופה אל תוך המים, הרים ענני רסיסים אל החלל, ולאחר שהתפזרו ערפילי הקרב גילינו את הג'יפ שקוע במים עד החלונות, משה עומד לצידו, ומוטי שכנו לרכב יושב על גג הרכב.
לאחר שנרגענו מהצחוק שלאחר הפחד נכנסנו לפעולה. שתי רצועות גרירה נקשרו בהצלבה אל הג'יפ השקוע, נרתמו לשני ג'יפים שמשכו והוציאו את הרכב אחר כבוד אל היבשה הבטוחה. ואז התחילה העבודה האמיתית. המבינים בדבר שלפו מפתחות ומברגים. ברגים, חלקי מתכת, מצתים ושאר דיכפין התעופפו באוויר ונחתו אל דלי בנזין.
נסעתי אל הכפר הקרוב וקניתי בחנות המכולת ארבעה ליטרים של שמן מנוע וחבילת ביסקוויטים לחבר'ה. משה היה אמון על ערכת הקפה ופיצה את החבר'ה באין ספור כוסות קפה יווני. שלוש שעות לאחר שקיעת הבוץ, ועדיין שלוש שעות לפני שקיעת היום, סובב משה את מפתח המכונית והמנוע נדלק כמו חדש לקול תרועות החבר'ה.
מנהר פרבלי ירדנו אל עמק מטעי הזיתים של מסארה, עברנו בין שרידי העיר הרומית העתיקה גורטינה ונכנסנו אל שבילי העפר בתוך מטעי הזיתים שצומחים מתוך עמודים קורינתיים וקירות אבן עתיקים.
מהעמק הירוק עלינו אל רכס אסטרוסיה. ההר שנמצא בצל הגשם. מההר הזה רואים בעיניים כלות את הממטרים היורדים על הר דיקטי, את השלגים המכסים את הר פסילוריטיס, את הנהרות השוצפים לעבר עמק מסארה. אלא שאל ההר עצמו מגיעות טיפות בודדות בלבד עם משבי הרוח העזים.
עלינו בדרך חומה ומדברית, בעוד שהרוחות התגברו והעלו סופות חול וענני אבק. כשהגענו לפסגת הרכס אמצנו את עינינו כדי להבחין מבעד למסך האבק, ואז גם אירעה הטעות הגורלית שהובילה אותנו מכוונות טהורות ואמונה זכה לפיה נבלה לילה רוחני בחברת נזירים, אל פתח השאול ולבילוי לילה גשמי לחלוטין, לאור מדורת אש וגצים בחברת נימפות מהמיתולוגיה הסקנדינבית.
היה זה יום של שלווה על ים שקט, מול מצוקי ההרים הלבנים. אט אט נפתחנו והרגשנו את השלווה עוטפת אותנו מכל עבר. המצוקים, החופים החוליים, בתי הכפר הלבנים, מסעדות החוף והתיירים. מעל הכול התנוסס צריח לבן של כנסיית המנזר המקומי. "אני מכאן לא זז יותר", הפטיר משה וכולנו הסכמנו אתו.
ואם הייתה לנו מילה, עד היום היינו יושבים באי כרתים. קופצים על הג'יפים ועולים אל ההרים, שוחים אל תוך הגלים וחיים בשלווה המתנדנדת בין נימפות למנזרים.
רונן רז הוא מנכ"ל ומדריך טיולים ראשי בחברת אקו טיולי שטח
נא להמתין לטעינת התגובות
