בחורות עם ביצים: שש נשים מספרות על המעשה האמיץ ביותר שעשו
מיכל החליטה להפסיק לחכות לגבר ונכנסה להריון מבנק הזרע, מורן נכנסה לג'ונגל שורץ חיות טרף וגאולה החליטה לתפוס את עצמה בידיים ולהמשיך לחיות אחרי שהבן שלה בן ה-14 התאבד בירייה. שישה סיפורים על אומץ נשי
"מגיל 32 אמרתי לעצמי שאני לא אוותר על האמהות ושאם עד גיל 35 לא אמצא בן זוג, אעשה ילד לבד", מספרת מיכל אשכנזי, 38, רווקה מחולון. "אבל אז הגיע גיל 35, והחלטתי לחכות עוד קצת, כי תמיד האמנתי שאני כן אמצא פרטנר וכן אתחתן. לא באמת האמנתי שאצטרך להגיע לבנק הזרע. תמיד ראיתי בצעד הזה ברירת מחדל, ולכן גם ניסיתי למשוך את הזמן כמה שיותר. אבל כשהגעתי לגיל 38, מבחינתי זה כבר היה הגבול. לפי המחקרים הפוריות יורדת בגילים האלה, ולא רציתי לקחת סיכון. באוגוסט האחרון ממש הרגשתי שאני רוצה ילדים, ופתאום גם ההשקפה שלי השתנתה. פתאום הרגשתי שהפנייה לבנק הזרע היא לא ברירת מחדל, אלא שאני עושה את זה מתוך רצון אמיתי".
- ספרי על החששות.
"הפחד היה בעיקר מבחינה כלכלית, האם יהיה לי מספיק כסף לפרנס לבד את הילד. חוץ מזה גם חשבתי על השלב היותר מאוחר, שבו אצטרך לענות לילד על השאלה איפה אבא, והיו לי גם חששות שאולי הצעד הזה יפגע בסיכוי שלי למצוא זוגיות בעתיד. אבל בסופו של דבר הגעתי לבנק הזרע מתוך בחירה מודעת, ואפילו בכיתי מהתרגשות בזמן קביעת התור".
בינואר האחרון הגיעה אשכנזי לבנק הזרע. "התור נקבע מיד אחרי יום ההולדת שלי, והרגשתי שקיבלתי מתנה. היה לי מזל ונקלטתי מהפעם הראשונה, וכיום אני בחודש השלישי להריון. בשבילי זה היה הצעד הכי משמעותי שעשיתי בחיים".
את 19 באוגוסט 2008 ורד הראל, זמרת ואשת שיווק מקדימה, לעולם לא תשכח. זה היה יום הולדתה ה-33, והיא בילתה אותו עם בעלה בטיול בפירנאים שבספרד. "אני אוהבת חוויות אתגריות, ובעלי הציע שנעשה מסלול רכיבה חדש, שממש עכשיו פתחו בפירנאים", היא מספרת. "זה היה מסלול של ירידה מהר מאוד גבוה, שבחורף משמש כמסלול סקי. אומנם המסלול עצמו היה רחב שוליים, אבל היו בו גם אבנים מידרדרות וחדות מאוד שדורשות מיומנות מיוחדת של רכיבה שלא בהכרח הייתה לי".
- ולמרות זאת, החלטת ללכת על זה?
"כן. עשיתי ניסוי קטן על האופניים. אומנם גם הבלמים הגיבו קצת פחות טוב ממה שציפיתי, אבל הם בסך הכל היו בסדר, והחלטתי לצאת לדרך. התחלנו את המסלול בעלייה קלה כדי לחוש יותר טוב את האופניים ולראות את הנוף. עלינו לתצפית שבה בעלי צילם אותי, ודקה אחרי זה התחלנו לרדת מההר. עד היום אני לא זוכרת מה קרה. ממה שבעלי סיפר לי הבנתי שהוא רכב לפניי, ואז פתאום שמע בום, הסתכל אחורה וראה את האופניים בצד אחד ואותי בצד אחר, מחוסרת הכרה. הוא השאיר אותי בשטח ורץ לחפש עזרה. רק כעבור ארבע שעות שבהן הייתי מחוסרת הכרה הגעתי לטיפול נמרץ".
מהשהות בטיפול נמרץ בבית חולים מקומי לא נשארו להראל הרבה זיכרונות. "אני רק זוכרת שהיה מלא אור מולי, ובעלי אומר לי 'קרה משהו נורא, נפצעת מאוד קשה', ומבקש ממני שאנסה להתעורר ולהחזיק מעמד בשביל הבת שלנו, בת השלוש. לא הבנתי מה קורה, אבל איכשהו הרגשתי שאני חייבת להתעורר ולחזור להיות אמא. ההחלטה הזו להתעורר, למרות אי הידיעה לגבי מצבי הגופני ולגבי מה שמצפה לי, הייתה מעשה מאוד אמיץ מבחינתי. הרי המקום הזה של 'החור השחור', של התרדמת שבה הייתי, היה כביכול מאוד נוח. את נמצאת בעולם לא ידוע, את ישנה, אין לך שום דאגות. האומץ שלי היה לבחור לצאת משטח הנוחות הזה, לאזור את כל הכוחות ולהגיד לעצמי שלמרות המציאות הלא ידועה אני בוחרת להתעורר ולהמשיך לחיות, שאני אעבור את זה ושיהיה בסדר. כיוון שזה קרה בדיוק ביום ההולדת שלי, בשבילי זה היה כאילו להיוולד מחדש".
כעבור מספר ימים הראל שוחררה מבית החולים והוטסה ארצה. "סבלתי כמה חודשים טובים מכאבי ראש, היו לי שבר וחתך מאוד רציני ביד, שלושה שברים בצלעות, סחוסים ברגליים שנפגעו, אבל ברוך השם, חזרתי לתפקד. מהמקרה הזה גם הסקתי מסקנות. יותר אני לא עושה אקסטרים בחו"ל ולא לוקחת יותר מדי סיכונים, בטח לא במקומות חדשים ולא ידועים".
לפני 16 שנים התגרשה ד"ר בציר מבעלה. כשנה וחצי לאחר הגירושים התאבד בנה בן ה-14 בירייה. "הייתי לבד בבית", היא משחזרת. "התעוררתי בשתיים וחצי בבוקר, ראיתי שהאורות דולקים ושהבן לא במיטה. יצאתי החוצה, וראיתי אותו על הרצפה עם פצע של ירייה ברקה. הוא חרחר, ואני פעלתי כמו שתי ישויות. מצד אחד צרחתי כמו מטורפת 'הבן שלי התאבד', מצד שני צלצלתי למד"א וביקשתי עזרה. 24 שעות אחר כך הודיעו לנו שיש מוות מוחי ושאלו אם אנחנו מוכנים לתרום את האיברים שלו. כל האיברים שלו נקלטו אצל אנשים מבוגרים".
ד"ר בציר מספרת כי אחרי מות בנה היא קיבלה מספר מכתבים מחבריו, שבהם נכתב שהם רוצים להצטרף אליו.
"הילדים הזדעזעו מהמעשה, והרבה אמהות סיפרו לי שזה מכניס אותן לחרדה. אז התגייסתי כדי לעזור לילדים ולהורים, ועם כל הכאב שלי וכשאני בתוך האבל שלי, יזמתי שבשלושים יאספו את כל הילדים של הכיתה. עשינו ערב אזכרה לבן שלי, דיברנו על מהות החיים, מהות הנשמות, ואפשרנו לילדים לשאול שאלות ולדבר על התחושות שלהם".
- מאיפה היו לך הכוחות לארגן מפגש כזה?
"מעבר לזה שהייתי אז אמא אבלה, יש לי גם שליחות בחיים לעזור לאנשים. ברגע שזיהיתי מצוקה והבנתי שיש לי אפשרות לעזור, גייסתי כוחות ועזרתי. היו רגעים שישבתי לבד בחדר ובכיתי כמו מטורפת, לא רציתי שאף אחד יראה אותי, אבל היו רגעים שאספתי את עצמי ואמרתי שאני חייבת להיות שם ולמנוע מילדים אחרים ללכת באותה הדרך".
- איך הצלחת לחזור לחיים?
"במשך שנה שלמה לא האמנתי שאצא מזה. בחודש-חודשיים הראשונים אחרי האסון עשיתי מעשים ממש על סף ההתאבדות, ואז הבנתי שאני צריכה עזרה. פניתי לפסיכולוג, ותוך ארבעה-חמישה מפגשים הוא החזיר אותי לקרקע. שנה אחרי המוות כבר חזרתי לתפקד רגיל מבחינה רגשית וחזרה לי שמחת החיים. כיום אני נהנית מכל רגע. אני עובדת בחצי משרה כרופאת משפחה, ואת שאר הזמן מקדישה לטיפול באנשים דרך הרפואה ההוליסטית. אני גם מעבירה הרצאות לסטודנטים ועובדת עם חולי סרטן. אני לומדת, אני מתפתחת, אני מרגישה שאני רוצה לאכול את כל העולם. יש לי כבר תוכנית ל-10-5 השנים הקרובות. את המזרח כבר כמעט כבשתי, ודרום אמריקה כמעט מחכה לי. כמובן שלפעמים אני נזכרת בבני וכואבת, לפעמים נזכרת ולא כואבת. יש נר שתמיד דולק אצלי בבית".
- ההתמודדות שלך מעוררת התפעלות.
"מה שלא הורג אותך, מחשל אותך. בכל שלב קשה בחיים שעברתי ולא נשברתי, יצאתי מחוזקת יותר".
אחרי הצבא החליטה מורן ליאונוב, בת 28, עורכת דין מראשון לציון, לנסוע לבדה לטיול של שנה וחצי בדרום אמריקה. "במקור רציתי חופשה שקטה, תאילנד כזה, להתפנק בחופים. לא חיפשתי הרפתקאות, אבל בסופו של דבר עשיתי כמה דברים שבחיים לא האמנתי שאעשה", היא מספרת. "איכשהו הכרתי שם שלושה בחורים ונסענו לג'ונגל פאנטנאל, שנמצא בגבול ברזיל-בוליביה. על היום הראשון הביאו לנו סוסי פרא ענקיים עם אוכף קיקיוני, ואני לא יודעת איך היה לי בכלל אומץ לעלות עליהם. איזה הולנדי שהיה איתנו נפל מהסוס, שבר שתי צלעות ופינו אותו לבית חולים. ככה התחיל לי הטיול".
- סיפתח לא מעודד במיוחד.
"זו באמת הייתה רק ההתחלה. בלילה לקחו אותנו לעשות סיבוב רגלי בג'ונגל ולראות חיות לילה. הרעשים של הג'ונגל הפחידו אותי חבל על הזמן, אבל ראיתי מולי מדריך גדול ושרירי עם סימנים של נשיכות של תנינים עליו, והחלטתי להיות אמיצה וללכת על זה. נתקלנו בחזירי בר, וגם ראיתי זבוב בגודל של ציפור, עם כנפיים ועיניים, עף לידי, וכמעט השתנתי במכנסיים".
המשך השהות בג'ונגל היה לא פחות מאתגר. "ביום השני לקחו אותנו ל'הפלגה' על סירה בגודל חצי מטר מעץ רעוע בנהר שבו חיים דגי פיראנה, תנינים ונחשי אנקונדה. נתנו לנו חכות עלובות, והתחלנו בהפלגה עאלק. שטנו בנהר, המים היו שקופים, ואת רואה את דגי הפיראנה שוחים כמו חיילים ומתים להיכנס בך ולתת לך איזה ביס. אחרי שהרמתי בחכה את הפיראנה הראשון, הבאתי צרחה איומה וזרקתי אותו על המדריך. המדריך אמר 'תדחפי לו לפה סיגריה. תראי איזה פה יש לו', ותוך שנייה הוא בלע את כל הסיגריה. זה היה ממש מפחיד.
"בלילה ישנו בחווה שנמצאת בתוך הג'ונגל. המקלחת הייתה ממש כמו ספארי של החרקים הכי מגעילים והכי לא מזוהים. היו שם ג'וקים בצבעים ירוקים, צפרדעים ודברים שאת אפילו לא מבינה מה זה. ואז הבנים, שפחדו מהג'וקים האלה, הכריחו אותי לישון במיטה שהכי צמודה למקלחת. מצאתי את עצמי מעיפה מעלי הרבה דברים זוחלים. היה לי גם מפגש עם נחש ענק בגודל מטר וחצי שאיכשהו הצלחתי להרים אותו, ובאחד הערבים אפילו נאלצתי לשבת בשקט חצי שעה כי היה חשש שיש יגואר לידינו. זו הייתה החצי שעה הכי ארוכה שלי".
- אני בשוק. מאיפה היה לך האומץ להיות שם בכלל?
"בדיעבד אני לא מאמינה שעשיתי את זה, אבל זו הייתה חוויה מדהימה שלא הייתי מוותרת עליה".
זה קרה לפני עשרות שנים, אבל מיכל הלמן, אשת שיווק ואמנית בת 49 מבאר שבע, עדיין זוכרת את המקרה לפרטי פרטים. "הייתי אז נערה בת 16, השעה הייתה בסביבות עשר בלילה, חזרתי הביתה ברגל מביקור אצל חברה. עברתי ליד אזור חשוך מאוד, שהיה סמוך לבית קברות אנגלי נטוש, ופתאום הציץ מאחורי אחד העצים איזה סוטה עם מכנסיים מופשלים. בשנייה הראשונה הרגשתי פחד נוראי. הייתי שם לבד, וכל הסיפורים הנוראים שאת קוראת בעיתונים ורואה בטלוויזיה עוברים לך כמו סרט בראש באותו רגע. היינו במרחק מטר אחד מהשני, הוא כבר ממש היה לידי, ואמרתי שאני חייבת להציל את עצמי".
"ידעתי שאני חייבת לצאת מזה, וידעתי שזה גם ידרוש ממני הרבה כוחות נפשיים. הסוטה התחיל לצעוד לקראתי. ישר הבנתי שלברוח תהיה טעות, כי אז הוא בטח ירדוף אחרי. הייתי גם עם עקבים, אז הבנתי שלא אצליח לרוץ. החלטתי לפעול אחרת. התחלתי לצחוק צחוק אדיר, שהיה יותר צחוק של פחד, ומיד אחרי זה התחלתי בסדרת צעקות איומה של 'תסתלק מפה סוטה עם זין מגוחך'. התחלתי להשפיל אותו. הצחוק והצעקות כנראה גרמו לו לחשוב שעומדת מולו מישהי שהיא חזקה ולא מפחדת, ולמזלי הוא נבהל וברח".
- מאיפה האומץ?
"קשה לי להגיד מאיפה היה לי האומץ להגיב ככה. אולי זה היה אינסטינקט חייתי שפורץ בך בשעות מצוקה. אולי זה קשור לחינוך - ההורים שלי תמיד חינכו אותי להיות טיפוס של לוחמת. אגב, גם היום הייתי מתנהגת אותו דבר, רק שהיום בטח גם הייתי הופכת להיות יותר אלימה כלפיו והייתי נעזרת גם באיזה מקל או אבן כדי להרביץ לו".
"התכנון היה לטייל חודש-חודשיים בסקוטלנד ובאיטליה, אבל התוכניות התרחבו במהלך הטיול", היא מספרת. "בהתחלה הגעתי ללונדון, עליתי ברכבת לצפון סקוטלנד, ואז הבנתי שכל עניין הרכבות נורא יקר ושאפשר להוזיל את העלויות על ידי נסיעה בטרמפים. במהלך ארבעה חודשים התניידתי ברחבי אירופה באמצעות טרמפים עם אוהל מקופל, תיק, נעליים וגזייה".
- זה לא נשמע טיול בטוח במיוחד.
"רק היום אני מבינה כמה אומץ הייתי צריכה כדי לעשות את זה. אז ראיתי את זה יותר כהרפתקה מאשר כמשהו מסוכן ומפחיד. באותה תקופה גם בארץ נסעתי בטרמפים, מה שהיום אני כבר לא עושה. אבל הצעד האמיץ היה אז מבחינתי דווקא ההתמודדות עם הלבד במשך ארבעה חודשים. החלטתי להיות אני עם עצמי כדי באמת לנקות את הראש. רוב הזמן טיילתי לבדי, עשיתי לבד טראקים בסקוטלנד, בספרד ובשוויץ".
הטיול בטרמפים לא היה מבחינתה של פנקרטוב רק עניין של חיסכון. "בטרמפים עצמם הכרתי אנשים מדהימים ומעניינים, ואפשר גם להגיע ככה למקומות שבטיול סטנדרטי בחיים לא תגיעי אליהם. הייתי עולה על טרמפ, רואה לאן הנהג נוסע ומבקשת ממנו לעצור באמצע הדרך במקומות שהיו נראים לי מעניינים. ככה, למשל, הגעתי לכפר נידח ומדהים בסיציליה, שבו התארחתי אצל רועה כבשים. באלפים השוויצרים פגשתי משפחה מדהימה, שהיה מוזר להם לראות אותי עם האוהל, אז הם הביאו אותי לסבתא שלהם, שהבית שלה היה בית קטן על צלע הר, ממש כמו באגדות".
- אמא שלך ידעה על עניין הטרמפים?
"חסכתי את זה ממנה".
למזלה של פנקרטוב, הרפתקאות הטרמפים הסתיימו בצורה חיובית. "לא נתקלתי באנשים רעים. לא ניסו לאנוס אותי, לא גנבו ממני. ההפך, עם חלק מהאנשים שפגשתי נוצרו חברויות שנמשכות עד היום".
- היית חוזרת כיום על טיול דומה?
"בטרמפים - אני לא יודעת, אבל עם אוהל אני עדיין מטיילת".
נא להמתין לטעינת התגובות
