בית ספר למאחרים כרוניים
איך להפסיק לייבש את החברים ולהיגמל מאיחורים כרוניים. אודטה מגישה פרוייקט מיוחד: אבחונים, שיטות ופטנטים ייחודיים. לגזור ולשמור
אהלן חברים, לכל אחד מאיתנו יש חבר טוב או בן משפחה שהוא מאחר כרוני מהתחת. אז בהנחה שהאיחורים האלה הם לא קטע של זהות פנימית מקובעת - "התלתל האלגנטי" הייחודי - אלא כשל תפקודי הפיך, עסקי הגמילה מאיחורים הולכים ככה:
כשבתי היתה קטנה, קרה לי לא פעם להגיע לגן שלה באיחור של 20 דקות ("מה יש? מה כבר קרה? לא נשארת ברחוב, הגננת ממשיכה עם הילדים שנשארים לשנת צהריים, ואני הרי כל כך עמוסה!"). לקח לי שנים להבין איזה עוול עשיתי לה, וזה היה קטע מובהק של אי הבנת סדר העדיפויות. אם הייתי יודעת אז שאצל הילדים דקה היא נצח, ברור שזה לא היה קורה. בכל יום מחדש - ללא שמץ ידיעה מצדי, ולמרות אהבתי המטורפת אליה - הקטנה
פורנוגרפיה היא עניין של גיאוגרפיה, וככה גם לוחות הזמנים. בגרמניה ובארצות הברית - איחור של חמש דקות הוא גסות רוח. במצרים, בדרום אמריקה (ו. . . בחתונות בישראל) - לאחר בשעתיים זה כלום. ברור שלא מאחרים לפגישות עבודה, וברור שחברים הם לא עבודה, אבל לפעמים, גם חברים לא אוהבים איחורים. ויודעים את זה לפי המחאות שלהם או היעדרן. פשוט, אה?
מי ש"שווה", הזמן שלו "שווה". ככה בנויה ההיררכיה החברתית (וזה, אחותי כלה, כלל ראשון בלעשות עצמך "שווה": אל תהיי כל כך כל כך זמינה! ). אבל כל מיני גורנישטים עושים על הזולת מניפולציות של איחור יזום, כדי לתפוס עליו תחת ולהקטין לו ערך. ולא מדובר בבעלי מקצועות חופשיים - שלפעמים פגישה איתם מתאחרת, כי פגישה קודמת מתארכת להם, אלא על "שוורים מועדים", המאחרים למחייתם. "אתה מחכה לי - משמע אני עליון עליך", הם מאמינים. שהוא האח התאום של: "אני מרשה לעצמי לאחר לך, כי אני החשוב פה מבין שנינו", שהוא הבן דוד של: "אני מציל נפשות" המתוחכם. זה אותו ה"אני יותר חשוב ממך" המסריח, אבל עם סלסול. "מה שאני עושה הוא כל כך חשוב לפלנטה, אז ברור שכולם חייבים לוותר לי על הכל".
האמירה הפנימית הזו שלהם מגיעה מנחיתות איומה, כמובן, אבל הרפואה של זה קלה. פשוט מספרים להם נתון מדהים: שבדיוק כמו שהם כוכב עליון בתוך חייהם - סורפרייז! - ככה, בול, גם הזולת כוכב עליון בתוך חייו שלו! הרבה פעמים הרעיון הזה מפתיע אותם ברמת זעזוע מוח.
משל רומני מצחיק מספר על צוענייה צעירה שהסמיקה. במבוכתה - כדי להסתיר את פניה המאדימות - הרימה את חצאיתה ו. . . חשפה מה שחשפה. ומאז, על כל מי שחוסך לעצמו מבוכה קטנה במחיר אחת חמורה פי אלף אומרים: "הסתיר הסמקה וחשף ת'ני-נה-נה". וככה המאחרים שלא מודיעים על האיחור: במקום "לא נעים" קטן להודיע על איחור ("מה נעיר עכשיו את הדובים? בין כה וכה אחטוף על האיחור הזה כשניפגש" ) הם מייצרים "לא נעים" ענקי: חומסים מהזולת את זכות החלטה על זמנו -לחכות, או לתאם מחדש. אז כן, תזיזו פגישות גם אלף פעם. זה הרבה יותר לגיטימי משתיקת הכבשים. ולפני היציאה מהבית, סדרו בסלולרי את החיוג הזמין עם הפגישה שאליה אתם נוסעים. זה פרקטי.
חוק עסקי חכם קובע ש"מהירות החלקיקים בלבד קובעת עוצמה". ככל שאנחנו יותר מהירים ומסוגלים להזיז יותר חלקיקים במרחב ביחידת זמן מסוימת, ככה אנחנו יותר עוצמתיים. אז יש עוצמתיים כפייתיים שכל הזמן מתחרים בעצמם: "תח-תוח! נראה כמה עוד חלקיקים של עשייה אצליח לדחוס לפני הפגישה". והם דוחסים עשיות עם כף נעליים. הם מספיקנים בטירוף, כמובן, אבל במחיר איחורים כרוניים. לכל מקום ופגישה הם נשפכים מתנשפים כמו מתוך מערבל בטון שפלט אותם החוצה ברגע זה. אבל גם לג'אגלרים האלה מגיע רגע בו נגמר הזמן. ואז, בחמש דקות לפני שהם היו צריכים להיות בטימבוקטו, הם נזעקים: "תעצרו את הזמן, אני צריך לרדת! ". ובקיצור , מדובר ב"חנזיר" שהעיניים שלו יותר גדולות לו מהקיבולת. והרפואה? לספר להם את האמת המרה: אתה רוצה לא לאחר? אז ברגע זה, אתה פושט את חליפת המקגייוור, ומגיע למידת הבנאדם. כן, הרעת תנאים איומה.
יש המאחרים כי הם לא מחשבנים "קירות שקופים". בתוך המוח שלהם - להגיע מעזריאלי לכיכר המדינה זה "רק חמש דקות". אבל אין להם כנפיים כדי לדאות את המרחק. כי זה חמש דקות תשלום באוטומט, ורבע שעה למצוא את האוטו ולצאת מהחניון, ורבע שעה פקקים ורמזורים, ועשר דקות לעשות רונדלים בכיכר כדי למצוא חניה. וככה חמש דקות הופכות לשלושת רבעי שעה. זה מדהים, אבל צריך לחשבן את ה"קירות השקופים" האלה בתור נתונים מוצקים. ואם הפנמתם את עניין הקירות, הנה שיטה פצצה לא לאחר: אני צריכה לקחת את הנכדים מהגן בשעה אחת, נניח. לפני זה אני צריכה להגיע אליהם מביתי (20 דקות ), להתרחץ להתלבש להתאפר (30 דקות), לקנות להם לחמניות מיוחדות בסופר (10 דקות ) ויחד זה שעה. ש-ע-ה! אז כדי להיות אצלם באחת, צריך להתחיל הכל ב-12 שזה, בזמנו, היה לי תגלית עצומה.
שעון פנימי שונה הוא חבית נפץ ידועה בין בני זוג, כי אנשים שונים זקוקים למרווחי זמן שונים, לפני אירועים שונים. איזו קקופוניה נהיית מזה, למרות, שבסוף, די בטוח שהזוג הזה יגיע בדקה ה-90 (שזה בזמן! ) לסרט או לתאטרון. והפתרון? בלי צחוק - כופר נשמתכם - תגיעו לאירועים בנפרד, עם כרטיסים נפרדים. הפרדת כוחות, הפרדת עצבים. כן!
הצעות, רעיונות, בקשות, פטנטים, טיפים? שלחו מייל עבור אודטה: odetta@maariv.co.il אנא ציינו את מספר הטלפון שלכם
נא להמתין לטעינת התגובות
