תומר פרסיקו, כאן ועכשיו, הודו
הגאים יוצאים לרחובות, הקפה משתפר ויש כספומט בצד האשראם הגדול של רמאנה מהארישי. איך זה משתלב? להודים אין טרסנדנציה, אין עולם הבא, וגם האלוהות היא כאן ועכשיו. פרסיקו מחפש את אלוהים בטירוונאמלאי
בעיתון כתוב שהטמפרטורה בצל עומדת על 40 מעלות, אבל זה מרגיש לפחות כמו 75. אולי בגלל הלחות, אותה לחות שמדי פעם מתעבה לכדי טפטוף מונסוּני שמצנן קצת את האדמה הלוהטת. מאווררי התקרה עובדים מלוא המרץ ומפלחים את האוויר בניסיון לדחוף אותו אל בני האדם שתולים בהם תקווה אחרונה. בצהריים, אם כן, אין מה לעשות מלבד להישטף מדי שעה ולשכב עם ספר, חצי ערומים, מתחת למאוורר.
אבל בבוקר ובערב טירוונאמלאי שוקקת, וסביב האשרם הגדול של רמאנה מהארשי נקבצים ובאים מקומיים כמו גם מערביים. הראשונים כדי למלא מה שבעיניהם הוא חובה דתית, האחרונים כדי לנסות להיות רוחניים. בין קבצנים וברהמינים אני מפלס את דרכי לאולם המדיטציה או למוזולאום, מנסה גם אני לפתוח את הראש ולתת למחשבות שבפנים להשתחרר החוצה.
מה חדש בטירו'? הכל חוץ מהמקדשים. כמה חנויות נסגרו, וחנויות רבות עוד יותר נפתחו, מציעות לתיירים כל מיני חפצי אמנות "אותנטיים" ובגדים מתנפנפים (נראה שההודים הם יזמים מלידה, והקפיטליזם, שהשתלט על המדינה בשלבים מאז שנות השמונים, יושב עליהם בול. בשונה, למשל, מעמי ערב). ליד האשרם נפתח כספומט (איך לא חשבו על זה קודם?) וכבר לא צריך לנסוע העירה כדי להוציא כסף. האשרם מרוויח מזה בוודאי, נהגי הריקשות מפסידים.
הבתים שנהרסו לפני שנתיים עדיין הרוסים, אבל את הכביש שתכננו לבנות במקומם עדיין לא התחילו לסלול. והעיקר: דירות רבות באזור האשרם חולקו ליחידות דיור סטייל תל אביב. מתברר שמערביים רבים שוכרים כאן חדר באופן קבוע, ומגיעים אליו במהלך החודשיים בשנה שיש כאן פסטיבל רוחני (דצמבר-ינואר). בחודשים האלה, שאי אפשר בהם לירוק הצדה מבלי לפגוע במורה רוחני, אין כאן חדר פנוי בטווח של קילומטרים.
אף עבדכם הנאמן
הודו שרויה בזינוק עצום. את זה כולם יודעים, אבל כמי שמגיע לכאן בתריסר השנים האחרונות בממוצע פעם בשנתיים וחצי אני יכול להעיד שאי אפשר לפספס עד כמה מהר זה קורה. משנה לשנה יש יותר מכוניות חדשות, יותר טלפונים סלולריים (גם, לדוגמא, למנקי הרחובות) וקפה יותר ויותר טוב (נראה לי שרשתות הקפה בשנות האלפיים הן מה שרשתות ההמבורגרים היו בשנות התשעים: סימן מובהק לכניעה לגלובליזציה).
אם תימשך הצמיחה (והצריכה) בקצב הזה, מומחים חוזים שהודו תהפוך לשוק הצרכני השני הגדול בעולם, עם מעמד ביניים שימנה חצי מיליארד. אגב, על פי מומחים אחרים גם ייתכן שבעוד שנים לא רבות יהיו בהודו מספר דוברי האנגלית הגדול בעולם. בכלל, במאה העשרים ואחת כל אדם שישי בעולם יהיה הודי, אבל יחיה לאו דווקא בהודו: להודו, אחרי סין, המספר הגדול ביותר של קהילות מחוץ למולדתם.
וכאמור, ההודים משחקים את המשחק מצוין - הפנטזיה האוריינטליסטית על ההודי שמקריב את העולם הזה למען העולם הבא היא השלכה נוצרית שמפספסת את המורכבות של הסגפנות ההודית. ההודים הם עם פרגמטי ומקורקע, הגם שפילוסופי ומתוחכם. איך זה משתלב? המפתח טמון בהבנה שלהודים אין טרנסנדנציה. אין עולם הבא, וגם האלוהות היא כאן ועכשיו.
שוב: להודים אין חוקים שירדו ממקום אחר ואין גם עקרונות מוסריים טרנסנדנטיים שתקפים בכל זמן ומקום - אין מוסר קנטיאני, אין ייקוב הדין את ההר, אין מצווה לשמה, אין מלחמות קודש, אין אחרית הימים, אין עולם הבא. הדת מרוכזת בעולם הזה, ומטרתה, אם כבר, היא דווקא להביא לשחרור מחיים עתידיים, ולהעניק אפשרות לחיות היטב כבר היום.
רק מונותאיסטים מוכנים להקריב את חייהם למען אידיאל עליון, כי רק הם חושבים שהעולם האמיתי הוא זה שבשמיים או זה שבעתיד. עבור ההודי האמת מאז ומעולם כבר כאן. זה טוב כי לא הורגים למען אידיאלים (אלא רק מתוך תאוות קטנות). זה רע כי מוסר כאן הוא עניין לגמרי אד-הוק, אמצעי למען מטרה. כן, יש יוצאים מהכלל, אבל בגדול זה המצב.
(אגב, יוצא מזה שכאשר אושו הגה את הקונספט של "זורבה הבודהה" הוא לא מרד במסורת הרוחנית ממנה בא, אלא בדימוי המערבי שלה, תוך החזרת עטרה ליושנה וחזרה לשורשיו האותנטיים. אם כי נכון שהוא הדגיש את זה בצורה בוטה במיוחד.)
בדיוק בשבוע שבו הגעתי געשה הארץ על החלטתו של בית המשפט הגבוה בדלהי (לא בכל הודו) לבטל את סעיף 377 בחוק העונשין ההודי. מתברר שב-1860 חוקקו הבריטים שאסור לו לאדם לעסוק ב"יחסי מין מרצון בניגוד לסדר הטבעי", כלומר ביחסי מין הומוסקסואליים (וגם עם בע"ח, וגם אנאליים ואוראליים בין בני זוג הטרוסקסואליים. אבל המשטרה מציקה רק להומואים). העונש שהוקצב הוא בין 10 שנים בכלא למאסר עולם! בצעד אמיץ של אקטיביזם שיפוטי קבע בית המשפט שהחוק מנוגד לעקרונות החוקה, והקהילות הגאות יצאו לרחוב.
העיתונים חוגגים את הפסיקה (למה תמיד התקשורת שמאלנית?), ומציגים תמונות של לסביות הודיות חוגגות ברחובות (הומואים עדיין מפחדים להיחשף, ולובשים בדרך כלל מסכות במצעדי גאווה). אנשי הדת כמובן מוחים נמרצות - כלומר אנשי הדת הקתוליים והמוסלמים. טוב נו, הצליחו למצוא גם איזה סוואמי שהביע זעזוע וחשש לשלמות המשפחה. אבל ברור שרק למונותאיסטים זה באמת מציק. הממשלה עצמה עדיין לא החליטה אם הגיע הזמן לבטל את החוק באופן רשמי, ומדברת בשני קולות.
האשרם, למי שלא ידע, פועל כבר שישים שנה על טייס אוטומטי. רמאנה מת ב-1950, וסביב קברו נבנה מאוזוליאום, כלומר ציון, כלומר סמאדהי, והוא לבו הפועם של המקום. בשעות קבועות מבוצעים שם אירועים ליטורגיים למיניהם (דקלום הוֶדות, טקסי הכתרה ומשיחה ללינגם שעל הקבר, שירה בציבור של מזמורים), והרושם שלי הוא שהמקום מהווה מוקד עצום של גילוי שכינה מאיר עיניים ומעורר. לכן אני, כשאר הטויטע חסידים, מגיע כדי להשתטח על קברו של הצדיק. אני מקווה שאכתוב עוד על האשרם בעתיד.
לבלוג של תומר פרסיקו
נא להמתין לטעינת התגובות
